הורים ישראלים שילדיהם מחזיקים גם באזרחות צרפתית מכירים היטב את הרגע שבו צו הגיוס מגיע מתל השומר או מלשכת הגיוס, ובמקביל עולה השאלה מהצד הצרפתי: האם שירות בצה״ל, צבא של מדינה זרה, עלול לעלות לצעיר או לצעירה במעמדם כאזרחי צרפת? השאלה אינה תיאורטית. הדין הצרפתי מכיר מנגנון מפורש של אובדן אזרחות למי שממלא תפקיד בצבא זר ומסרב להנחיה ממשלתית לסיים את תפקידו, ובמקביל קיימת אמנה דו-צדדית בין צרפת לישראל המסדירה את חובת השירות הצבאי של בעלי שתי האזרחויות. שני המסלולים האלה חיים זה לצד זה, וכל משפחה צריכה להבין היכן עובר הגבול ביניהם. המאמר הזה מסביר את הדין המלא: מה קובעת האמנה הצרפתית-ישראלית משנת 1959, מתי מופעל סעיף 23-8 לחוק האזרחי הצרפתי, מה ההבדל בינו לבין שלילת אזרחות, ואילו צעדים מעשיים מגנים על הדרכון הצרפתי לפני הגיוס, במהלכו ואחריו.
I. שירות בצה״ל מול הדין הצרפתי: האמנה הדו-צדדית וסיכון האובדן
A. אמנת 1959 בין צרפת לישראל: הצהרת הבחירה והפטור משירות כפול
נקודת המוצא של כל צעיר בעל אזרחות כפולה צרפתית-ישראלית היא אמנה בינלאומית ותיקה: האמנה בין צרפת לישראל בדבר השירות הצבאי של בעלי שתי האזרחויות, שנחתמה ב-30 ביוני 1959 ופורסמה בצרפת בצו מס’ 62-1486 מיום 28 בנובמבר 1962. בתשובה רשמית לשאלה פרלמנטרית שהוגשה באסיפה הלאומית הסביר משרד ההגנה הצרפתי כי האמנה מיום 30 ביוני 1959 בין צרפת לישראל בדבר השירות הצבאי של בעלי שתי האזרחויות מסדירה, לפי תשובת משרד ההגנה הצרפתי לשאלה פרלמנטרית (שאלה פרלמנטרית מס׳ 4632 באסיפה הלאומית, תשובה שפורסמה ביום 17 ביוני 2008), את התנאים שבהם צרפתים-ישראלים ממלאים את חובות השירות הצבאי המוטלות עליהם בצרפת ובישראל. מטרת האמנה, לפי אותה תשובה, היא למנוע מצב שבו אדם נדרש למלא חובת שירות צבאי מלאה בשתי המדינות. מאז רפורמת השירות הלאומי משנת 1997 הכירו הרשויות הישראליות ביום הקריאה וההכנה להגנה (JAPD, כיום JDC, יום ההסברה לאזרחות ולהגנה) כשירות שווה-ערך, וצעירים המתגוררים דרך קבע בצרפת, כמשמעות מונח זה באמנה, שביצעו את יום ההסברה, מוכרים כמי שעמדו בחובותיהם כלפי ישראל. אותה תשובה ממשלתית מציינת במפורש: הצעירים המתגוררים דרך קבע בצרפת, כמשמעותם באמנה, שביצעו את יום הקריאה וההכנה להגנה, מוכרים כמי שהסדירו את מעמדם כלפי ישראל.
בפועל פועלת האמנה באמצעות מנגנון של הצהרת בחירה (déclaration d’option): בעל שתי האזרחויות מצהיר באיזו משתי המדינות ימלא את חובותיו הצבאיות, והמדינה האחרת מכירה בבחירה. ההליך מבוצע כיום באופן מקוון בפלטפורמת demarche.numerique.gouv.fr תחת הכותרת “Binationaux-Déclaration d’option Franco-Israélien, Franco-Suisse”, והוא מטופל בידי הפרפקטורה (préfecture, הנציבות המחוזית המייצגת את המדינה הצרפתית במחוז). מי שמתגורר דרך קבע בישראל ומתגייס לצה״ל ממלא בכך את חובתו לפי האמנה, ומי שמתגורר דרך קבע בצרפת ממלא את יום ההסברה (JDC, journée défense et citoyenneté, יום חובה בן יום אחד של הסברה ביטחונית ואזרחית) ונחשב כמי שהסדיר את מעמדו מול ישראל. החשוב לענייננו: מילוי חובת השירות לפי האמנה ובמסגרתה אינו בבחינת “תפקיד בצבא זר” המפעיל את מנגנון האובדן שיידון להלן, שכן מדובר בשירות חובה מוסדר בהסכם בינלאומי שהמדינה הצרפתית עצמה חתומה עליו. עם זאת, האמנה שומרת לשתי המדינות אפשרות לגייס את בעל שתי האזרחויות במצבים חריגים מסוימים, לפי סעיף 5 פסקה 2 וסעיף 7 לאמנה, ולכן אין לראות בה ערובה מוחלטת לכל תרחיש. בנוסף, ההכרה ההדדית מותנית בכך שהצעיר אכן מוגדר כתושב קבע של אחת המדינות “כמשמעות מונח זה באמנה”, ומשפחות החיות בין שתי המדינות, עם מגורים מתחלפים, עלולות למצוא עצמן באזור אפור שבו שתי הרשויות טוענות לסמכות. במקרה כזה התיעוד הוא הכול: אישורי מגורים, אישורי לימודים, רישום קונסולרי בתל אביב, וכל מסמך המעיד היכן נמצא מרכז החיים בפועל. בית המשפט העליון הצרפתי לעניינים אזרחיים כבר קבע, אמנם בהקשר של אמנה אחרת, עיקרון כללי שלפיו הוראותיה של אמנה דו-צדדית מסדירות את היחסים בין המדינות החתומות ואינן פועלות ישירות לטובת יחידים או נגדם: “l’article 8, c, de la Convention franco-tunisienne régit exclusivement les relations entre les Etats parties et n’est pas d’effet direct à l’égard des particuliers, lesquels ne peuvent ni en revendiquer l’application ni se le voir opposer” (סעיף 8(ג) לאמנה הצרפתית-תוניסאית מסדיר אך ורק את היחסים בין המדינות החתומות, ואין לו תחולה ישירה כלפי יחידים, שאינם יכולים לא לדרוש את החלתו ולא לסבול מהחלתו נגדם). פסק הדין, Cass. 1re civ., 30 mars 2022, n° 20-22.050, מלמד כי כאשר מתעוררת מחלוקת על מעמד, מה שקובע בסופו של דבר הוא הדין הפנימי הצרפתי והראיות שהאדם מציג, ולא ציפייה שהאמנה “תגן” עליו אוטומטית. לכן ההצהרה, הרישום והמסמכים אינם ביורוקרטיה מיותרת אלא תשתית ההגנה.
B. סעיף 23-8 לחוק האזרחי: ההתראה הממשלתית וצו האובדן
לצד האמנה קיים בדין הצרפתי מנגנון תקיף ונדיר בהפעלתו, שכל משפחה צרפתית-ישראלית חייבת להכיר: סעיף 23-8 לחוק האזרחי (Code civil, הקודקס האזרחי הצרפתי). הסעיף קובע במפורש: “Perd la nationalité française le Français qui, occupant un emploi dans une armée ou un service public étranger ou dans une organisation internationale dont la France ne fait pas partie ou plus généralement leur apportant son concours, n’a pas résigné son emploi ou cessé son concours nonobstant l’injonction qui lui en aura été faite par le Gouvernement” (מאבד את האזרחות הצרפתית צרפתי הממלא תפקיד בצבא או בשירות ציבורי זר, או בארגון בינלאומי שצרפת אינה חברה בו, או המסייע להם באופן כללי יותר, אם לא התפטר מתפקידו ולא חדל לסייע להם חרף ההתראה שנשלחה אליו מטעם הממשלה). המשך הסעיף מפרט את ההליך: האדם מוכרז כמי שאיבד את אזרחותו הצרפתית בצו הניתן במועצת המדינה (décret en Conseil d’Etat, צו ממשלתי המתקבל לאחר חוות דעת של מועצת המדינה), אם בתוך המועד שנקבע בהתראה, מועד שאינו פחות מחמישה-עשר ימים ואינו עולה על חודשיים, לא חדל מפעילותו. כאשר חוות הדעת של מועצת המדינה (Conseil d’Etat, הגוף המייעץ העליון לממשלה המשמש גם כבית המשפט המנהלי העליון) שלילית, הצו יכול להתקבל רק בישיבת הממשלה (décret en conseil des ministres). המקור הרשמי המלא: article 23-8 du Code civil sur Légifrance.
שלושה יסודות מצטברים מפעילים את המנגנון, וחשוב להבין כל אחד מהם. היסוד הראשון הוא תפקיד או סיוע לצבא זר, לשירות ציבורי זר או לארגון בינלאומי שצרפת אינה חברה בו. שירות חובה סדיר בצה״ל מכוח האמנה אינו המקרה הטיפוסי שהסעיף נועד לו, אבל שירות קבע, תפקיד פיקודי בכיר, שירות ביחידה מסוימת או המשך שירות התנדבותי לאחר תום החובה עלולים להיבחן אחרת, במיוחד אם הם נעשים ביוזמת האדם ולא כחובה המוטלת עליו. היסוד השני הוא התראה אישית מטעם הממשלה (injonction, צו-דרישה מנהלי המורה לאדם לחדול מפעילותו בתוך מועד קצוב). ללא התראה כזו אין אובדן אזרחות לפי סעיף זה, נקודה. היסוד השלישי הוא אי-ציות: האדם לא חדל מפעילותו בתוך המועד שנקבע, בין חמישה-עשר ימים לחודשיים. רק אז ניתן הצו המכריז על האובדן. דף השירות הציבורי הרשמי Annulation, retrait ou déchéance de nationalité française (service-public.fr) מסכם כי ההחלטה מתקבלת בצו לאחר הליך שבו נשמע האדם או נתבקש למסור את הערותיו, ולאחר חוות דעת תואמת של מועצת המדינה. הערובה ההליכית הזו מעוגנת בסעיף 27-3 לחוק האזרחי: “Les décrets qui portent perte pour l’une des causes prévues aux articles 23-7 et 23-8 ou déchéance de la nationalité française sont pris, l’intéressé entendu ou appelé à produire ses observations” (הצווים המורים על אובדן מאחת העילות הקבועות בסעיפים 23-7 ו-23-8, או על שלילה, מתקבלים לאחר שהאדם נשמע או נתבקש למסור את הערותיו). המקור: article 27-3 du Code civil sur Légifrance.
הפסיקה העדכנית מראה כיצד בית המשפט בוחן מקרים כאלה. ביום 25 בינואר 2023 דחתה מועצת המדינה עתירה לביטול צו אובדן שניתן לפי סעיף 23-8 נגד אדם ששירת בצבא קונגו, CE, 25 janvier 2023, n° 466223. בית המשפט ציין כי “M. B… A… s’est vu retirer la nationalité française par un décret du 29 avril 2022 pris sur le fondement de l’article 23-8 du code civil” (מר ב… א… נשללה אזרחותו הצרפתית בצו מיום 29 באפריל 2022 שניתן לפי סעיף 23-8 לחוק האזרחי). העותר טען שלא מילא תפקיד בצבא הזר, אך בית המשפט קבע על סמך תעודה מנהלית של משרד ההגנה הקונגולזי ודו״ח שנשלח למפקד בית הספר הצבאי סן-סיר, שבו שהה כצוער-קצין זר, כי הוא אכן משרת בצבא קונגו. טענה שנייה, שלפיה מעמדו כצוער-קצין בינלאומי מנע ממנו להיענות להתראה, נדחתה: הוראה מיניסטריאלית המסדירה את מעמדם של זרים במוסדות הכשרה של משרד הצבאות אינה פוטרת מחובת הציות להתראה. בית המשפט בחן גם את טענת הפגיעה בחיים הפרטיים לפי סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם וקבע כי “le décret attaqué n’a en tout état de cause, eu égard aux motifs qui le fondent, pas porté une atteinte disproportionnée au droit au respect de sa vie privée garanti par l’article 8 de la convention européenne de sauvegarde des droits de l’homme et des libertés fondamentales” (הצו המותקף, נוכח הנימוקים שעליהם הוא מושתת, לא פגע באופן בלתי-מידתי בזכות לכיבוד החיים הפרטיים המובטחת בסעיף 8 לאמנה האירופית להגנת זכויות האדם וחירויות היסוד). לבסוף נקבע: “Article 1er : La requête de M. A… est rejetée” (סעיף 1: עתירתו של מר א… נדחית). הלקח למשפחה הישראלית-צרפתית ברור: כאשר המדינה מפעילה את סעיף 23-8 היא מגבה את עצמה במסמכים, ובית המשפט בודק עובדות ולא הצהרות. מי שמשרת בצבא זר מחוץ למסגרת האמנה, מקבל התראה ומתעלם ממנה, מתקשה מאוד לבטל את הצו לאחר מעשה. ההגנה האמיתית נבנית לפני ההתראה: שירות במסגרת האמנה, תיעוד מלא, ותגובה מיידית ומנומקת לכל פנייה מנהלית.
II. להגן על האזרחות: הבחנות משפטיות וצעדים מעשיים
A. אובדן, שלילה וויתור מרצון: שלושה מסלולים שונים לחלוטין
חלק גדול מהבהלה סביב הנושא נובע מערבוב בין שלושה מנגנונים שהדין הצרפתי מבחין ביניהם בקפדנות. הראשון הוא האובדן לפי סעיפים 23-7 ו-23-8, שבו עסקנו. לצד סעיף 23-8 קיים סעיף 23-7, החל על צרפתי “המתנהג למעשה כאזרח של מדינה זרה”: “Le Français qui se comporte en fait comme le national d’un pays étranger peut, s’il a la nationalité de ce pays, être déclaré, par décret après avis conforme du Conseil d’Etat, avoir perdu la qualité de Français” (צרפתי המתנהג למעשה כאזרח של מדינה זרה יכול, אם יש לו אזרחות של מדינה זו, להיות מוכרז, בצו הניתן לאחר חוות דעת תואמת של מועצת המדינה, כמי שאיבד את מעמדו כצרפתי). המקור: article 23-7 du Code civil sur Légifrance. שירות צבאי סדיר בצה״ל מכוח חובה חוקית אינו “התנהגות כאזרח זר” במובן הסעיף, אך רצף של מעשים המעידים על ניתוק מוחלט מצרפת, בצירוף שירות צבאי זר ממושך, עלול להיבחן במצטבר. המסקנה המעשית: שמירה על קשר חי עם צרפת, דרכון בתוקף, רישום קונסולרי, הצבעה בבחירות והחזקת מסמכים צרפתיים, מחזקת את הטענה שהאזרחות הצרפתית חיה ופעילה ולא ננטשה.
המנגנון השני הוא השלילה (déchéance de nationalité, שלילת אזרחות כעונש), הקבועה בסעיף 25 לחוק האזרחי. היא חלה רק על מי שרכש את אזרחותו (ולא על צרפתי מלידה), רק בצו הניתן לאחר חוות דעת תואמת של מועצת המדינה, ורק בעילות חמורות המנויות בחוק: “L’individu qui a acquis la qualité de Français peut, par décret pris après avis conforme du Conseil d’Etat, être déchu de la nationalité française, sauf si la déchéance a pour résultat de le rendre apatride” (יחיד שרכש את מעמדו כצרפתי יכול, בצו הניתן לאחר חוות דעת תואמת של מועצת המדינה, להישלל מאזרחותו הצרפתית, זולת אם השלילה תהפוך אותו לחסר-אזרחות). המקור: article 25 du Code civil sur Légifrance. העילות כוללות הרשעה בפשע או בעוון הפוגע באינטרסים היסודיים של האומה, מעשה טרור, עבירות חמורות לפי ספר הפלילים, השתמטות מחובות השירות הלאומי, ופעילות לטובת מדינה זרה שאינה מתיישבת עם מעמד של צרפתי ופוגעת באינטרסים של צרפת. שירות חובה בצה״ל מכוח האמנה אינו נכנס לקטגוריה זו, אך חשוב להכיר את ההבחנה: אובדן לפי 23-8 הוא תוצאה של התנהגות והתראה, ואילו שלילה לפי סעיף 25 היא סנקציה הדורשת הרשעה פלילית או מעשים חמורים נגד צרפת. עתירה עדכנית שנדונה במועצת המדינה נגד צו שלילה, CE, 29 mai 2026, n° 503644, מאשרת כי גם צווים כאלה נתקפים ישירות בעתירה לביטול מחמת חריגה מסמכות (recours pour excès de pouvoir, עתירה מנהלית לביטול החלטה בלתי-חוקית) בפני מועצת המדינה, וכי בית המשפט בוחן את חוקיות ההליך ואת מידתיות הפגיעה בזכויות היסוד.
המנגנון השלישי הוא הוויתור מרצון (perte volontaire, אובדן מרצון): צרפתי המחזיק גם באזרחות זרה רשאי לבקש מהממשלה הצרפתית להתיר לו לאבד את אזרחותו. סעיף 23-4 קובע: “Perd la nationalité française le Français, même mineur, qui, ayant une nationalité étrangère, est autorisé, sur sa demande, par le Gouvernement français, à perdre la qualité de Français. Cette autorisation est accordée par décret” (מאבד את האזרחות הצרפתית צרפתי, אפילו קטין, המחזיק באזרחות זרה, שהממשלה הצרפתית התירה לו, לבקשתו, לאבד את מעמדו כצרפתי. ההיתר ניתן בצו). המקור: article 23-4 du Code civil sur Légifrance. הדף הרשמי Perte volontaire de la nationalité française (service-public.fr) מפרט את ההליך. נקודה זו קריטית להבנה: איש אינו מאבד את אזרחותו הצרפתית “בטעות” או “אוטומטית” בגלל שירות בצה״ל. אובדן מרצון דורש בקשה וצו, אובדן לפי 23-8 דורש התראה ואי-ציות ואז צו, ושלילה דורשת עילות חמורות וצו. בכל המסלולים יש צו, ובכל המסלולים יש הליך וערובות. מי ששומר על מסמכיו, מגיב לדואר מנהלי ופועל במסגרת האמנה, אינו מתעורר בוקר אחד בלי אזרחות.
נדבך נוסף הוא נטל ההוכחה. סעיף 30 לחוק האזרחי קובע: “La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause. Toutefois, cette charge incombe à celui qui conteste la qualité de Français à un individu titulaire d’un certificat de nationalité française délivré conformément aux articles 31 et suivants” (נטל ההוכחה בענייני אזרחות צרפתית מוטל על מי שאזרחותו עומדת על הפרק. ואולם, נטל זה מוטל על מי שחולק על מעמדו כצרפתי של אדם המחזיק בתעודת אזרחות צרפתית שניתנה לפי סעיפים 31 ואילך). המקור: article 30 du Code civil sur Légifrance. המסר המעשי חד: תעודת אזרחות צרפתית (certificat de nationalité française, תעודה רשמית המעידה על אזרחות צרפתית, הניתנת בידי מזכירות בית המשפט) הופכת את נטל ההוכחה. כל עוד היא בתוקף ולא נטען נגדה דבר, המדינה היא שצריכה להוכיח שהאדם אינו צרפתי. לכן צעיר העומד לפני גיוס, או הורים לילדים בעלי שתי אזרחויות, צריכים להקדים ולהוציא תעודת אזרחות מסודרת, להחזיק דרכון צרפתי בתוקף, ולשמור עותקים של כל מסמך: תעודות לידה עם אפוסטיל, תעודות נישואין, הצהרת הבחירה לפי האמנה, אישורי שירות. בהקשר הישראלי-צרפתי כבר הובהר בפסיקה כי מסמכי מרשם זרים נבחנים לפי הדין הצרפתי וכי שאלת הלגליזציה והאימות נבדקת לגופה, Cass. 1re civ., 17 décembre 2025, n° 24-12.599, ולכן מסמך ישראלי לא מאומת או לא מתורגם כראוי עלול לאבד ממשקלו בדיוק ברגע שבו הוא נחוץ ביותר. על תעודת האזרחות, הוצאתה וערעור על סירוב לתתה, ניתן לקרוא בהרחבה במאמר המוקדש לנושא באתר זה: תעודת אזרחות צרפתית לישראלים: בקשה, סירוב וערעור.
B. מה עושים בפועל: לפני הגיוס, במהלכו, ואם מגיעה התראה
לפני הגיוס, הסדירו את המסגרת. ראשית, בדקו היכן מוגדר מרכז החיים של הצעיר לפי האמנה: מגורים דרך קבע בישראל מובילים לשירות בצה״ל במסגרת ההסכם, ומגורים דרך קבע בצרפת מובילים ליום ההסברה (JDC) ולהכרה ישראלית בסידור. שנית, הגישו את הצהרת הבחירה (déclaration d’option) בערוץ הרשמי ושמרו את האישור. שלישית, ודאו רישום קונסולרי עדכני בקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב (consulat général, הנציגות הדיפלומטית המטפלת באזרחים), דרכון צרפתי בתוקף, ואם אפשר תעודת אזרחות צרפתית עדכנית. רביעית, תעדו כל שלב: צו הגיוס, אישור השירות, תאריכי תחילה וסיום, שחרור או המשך לשירות קבע. משפחות המתגוררות בפריז ובאיל-דה-פרנס (Île-de-France, מחוז פריז רבתי) וילדיהן מתגייסים בעת שהות בישראל צריכות לשמור במיוחד על רצף הראיות למגורים, שכן תיק שבו הכתובת מתחלפת בין המדינות הוא התיק שבו עלולה להתעורר שאלה. בית המשפט לענייני משפחה בפריז (tribunal judiciaire, בית המשפט האזרחי המחוזי) הוא הערכאה המוסמכת בסכסוכי אזרחות, והתובע הכללי (ministère public, נציג המדינה בהליכים אזרחיים) הוא הצד שכנגד בהליכי הצהרת אזרחות, כך שכל מסמך חסר יתגלה בשלב היקר ביותר.
במהלך השירות, שמרו על שני עקרונות. העיקרון הראשון: אל תתעלמו מדואר מנהלי צרפתי. ההתראה לפי סעיף 23-8 נשלחת בדואר רשום, ומועצת המדינה קבעה בפסק הדין בעניין הצבא הקונגולזי כי מכתב שנמסר ונחתם נחשב כמי שהומצא כדין, גם אם האדם טען שאחר קיבל אותו. מי ששוהה בבסיס סגור או בחו״ל חייב להסדיר מעקב אחר הדואר בכתובת הרשומה בצרפת, באמצעות בן משפחה או נציג, ולפתוח כל מכתב מרשויות המדינה מיד. העיקרון השני: הבחינו בין שירות חובה לשירות קבע או להתנדבות. סיום שירות החובה ושחרור כדין הם מצב שונה מהתנדבות להמשך שירות, מקבלת דרגת קבע או מקבלת תפקיד הדורש נאמנות מיוחדת למדינה הזרה. אין כלל אוטומטי האוסר על המשך, אבל ככל שהשירות מתרחק מחובה חוקית ומתקרב לבחירה אישית, כך גובר הצורך בייעוץ מוקדם ובתיעוד. הורים לילדים בעלי שתי האזרחויות שכבר עברו את מסלול הדרכון הראשון לילד מכירים את החשיבות של רישום לידה בנאנט (Nantes, העיר שבה מרוכז מרשם האוכלוסין של צרפתים שנולדו בחו״ל) ושל שמירת הרצף המסמכי; אותו עיקרון חל כאן ביתר שאת: אזרחות כפולה צרפת-ישראל: יום ההסברה, הדרכון והחובות.
אם מגיעה התראה ממשלתית, פעלו מהר ובכתב. המועד הקבוע בהתראה נע בין חמישה-עשר ימים לחודשיים, וזהו חלון קצר. יש להשיב בכתב, לצרף את כל המסמכים המעידים שהשירות נעשה במסגרת האמנה או כחובה חוקית, להסביר את מעמד המגורים, ולבקש במפורש להישמע או למסור הערות לפי סעיף 27-3. טענות בעלמא, בלא מסמכים, נדחות, כפי שמלמד פסק הדין בעניין הקונגולזי. אם חרף התגובה ניתן צו אובדן, הדרך היא עתירה ישירה למועצת המדינה לביטול הצו מחמת חריגה מסמכות, שבה נבחנים תקינות ההליך, קיום התנאים המהותיים של סעיף 23-8, והמידתיות לאור סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם. פסקי הדין משנת 2023 ומשנת 2026 מראים כי בית המשפט בוחן כל תיק לגופו: הליך פגום, העדר תשתית עובדתית או פגיעה בלתי-מידתית בחיים הפרטיים והמשפחתיים יכולים להביא לביטול, בעוד תיק שבו העובדות מוצקות וההליך תקין יידחה. בכל מקרה, אין להמתין: המועדים בעתירה מנהלית קצרים, וכל יום של איחור מחליש את האפשרות לקבל סעד זמני. ההבחנה בין שירות חובה מוסדר לבין שירות החורג ממנו, בין מגורים מוכחים לבין טענות בלא מסמכים, ובין תגובה מיידית להתראה לבין שתיקה, היא ההבחנה שקובעת אם הדרכון הצרפתי נשמר או הולך לאיבוד.
טעות נפוצה נוספת היא ההנחה שהכול יסתדר מעצמו כל עוד הצעיר מחזיק בשני דרכונים בתוקף. דרכון הוא מסמך נסיעה, לא הוכחת אזרחות, ותוקפו אינו מונע הליך אובדן או שלילה. מה שמונע הליכים כאלה הוא עמידה במסגרת החוק: שירות במסלול ההסכמי, תגובה לכל התראה, ושמירה על רצף המסמכים המוכיחים קשר חי לצרפת. הורים המתלבטים אם לרשום ילד שנולד בישראל במרשם הקונסולרי, אם לבקש עבורו דרכון צרפתי ראשון לפני גיל הגיוס, או אם להוציא תעודת אזרחות מקדימה, צריכים לדעת שכל אחד מהצעדים האלה מחזק את התיק העתידי. ככל שהתיק עבה יותר ביום שבו נשאלת שאלה, כך התשובה פשוטה יותר. זוהי כל תורת ההגנה על האזרחות הכפולה במשפט אחד: לא לחכות לשאלה כדי להתחיל לאסוף תשובות.
לבסוף, זכרו שהאמנה והחוק אינם שני עולמות מנותקים: האמנה היא שמסבירה מדוע שירות חובה סדיר בצה״ל אינו המקרה שהמחוקק הצרפתי כיוון אליו בסעיף 23-8, והחוק הוא שקובע מה קורה כאשר אדם פועל מחוץ למסגרת ההסכמית ומתעלם מהתראה. מי שחי בתוך המסגרת, מתעד כל שלב ומגיב לכל פנייה, נהנה משני העולמות; מי שפועל מחוץ לה, מסתכן בשניהם. זוהי הסיבה שהייעוץ המוקדם, עוד לפני הגיוס, שווה יותר מכל הליך מאוחר.
סיכום
שירות בצה״ל אינו גורר אובדן אוטומטי של האזרחות הצרפתית. האמנה משנת 1959 מסדירה את חובת השירות של בעלי שתי האזרחויות ומונעת כפל חובות, והדין הצרפתי מתנה כל אובדן אזרחות בצו, בהליך ובערובות: התראה אישית, מועד לתגובה, זכות להישמע, חוות דעת של מועצת המדינה וביקורת שיפוטית. הסיכון האמיתי נמצא בשוליים: שירות החורג מהחובה ומהמסגרת ההסכמית, מגורים לא מתועדים בין שתי המדינות, התעלמות מדואר מנהלי, ואי-תגובה להתראה. הפסיקה העדכנית, מהצו בעניין הצבא הקונגולזי ועד עתירות הביטול האחרונות, מלמדת שבית המשפט בודק עובדות ומסמכים, לא כוונות. לכן ההגנה נבנית בשגרה: הצהרת בחירה מסודרת, רישום קונסולרי, דרכון ותעודת אזרחות בתוקף, תיעוד מלא של השירות, ומעקב קפדני אחר כל פנייה מהרשויות. מי שמחזיק תיק מסמכים שלם מגיע לכל הליך, מנהלי או שיפוטי, מעמדת כוח; מי שמגיע בידיים ריקות מגלה שהדין, בדיוק כפי שנכתב, פועל נגדו.