משרד Kohen Avocats · פריז 16
אימוץ ואזרחות צרפתית לילד: אימוץ מלא מול אימוץ פשוט, רישום ודרכון – מדריך 2026

עו"ד חסן כהן פועל במקרים דחופים, מתחנת המשטרה ועד בית המשפט לפשעים חמורים. ניתוח אסטרטגי ראשוני: 80 € כולל מע״מ, מענה אישי בתוך 24 שעות.

100% חסוי · חיסיון מקצועי · ללא התחייבות

מאמר שהופק באמצעות בינה מלאכותית, לפי תהליך שתוכנן ומפוקח על ידי המשרד

מקור: בית המשפט לערעורים (Cour de cassation) – מאגר הנתונים הפתוח « Judilibre » & « Légifrance ».

לשכת עורכי הדין של פריז מעצר, חקירה, בית משפט לפשעים חמורים פרופיל CNB avocat.fr
חסן כהן, עורך דין לדיני הגירה בפריז
עו"ד חסן כהן
עורך דין, לשכת עורכי הדין של פריז

אימוץ ואזרחות צרפתית לילד: אימוץ מלא מול אימוץ פשוט, רישום ודרכון – מדריך 2026

לשוחח עם עורך דין 06 89 11 34 45

זוג ישראלי המתגורר בצרפת מאמץ ילד, או בני זוג מעורבים, צרפתי וישראלי, מאמצים את ילדו של בן הזוג, ושאלתם הראשונה אינה שאלה של משפחה אלא שאלה של אזרחות: האם הילד המאומץ הופך באותו רגע לאזרח צרפתי, האם הוא זכאי לדרכון צרפתי, ומה קורה אם פקיד במרשם או בקונסוליה מסרב להכיר בכך. התשובה הצרפתית תלויה כולה בסוג האימוץ. הדין הצרפתי מכיר שני סוגי אימוץ, וההבדל ביניהם דרמטי: אימוץ מלא (adoption plénière, אימוץ המנתק לחלוטין את הקשר המשפטי עם המשפחה הביולוגית ויוצר קשר הורות חדש במקומו) מעניק לילד אזרחות צרפתית באופן אוטומטי כאשר המאמץ צרפתי, לפי סעיף 20 לקוד האזרחי (Code civil), ואילו אימוץ פשוט (adoption simple, אימוץ המוסיף הורה מאמץ מבלי למחוק את הקשר עם המשפחה הביולוגית) אינו משנה מאליו דבר באזרחות הילד, לפי סעיף 21 לקוד האזרחי, והדרך לאזרחות עוברת בהצהרה מיוחדת לפני גיל הבגרות לפי סעיף 21-12 לקוד האזרחי. הטעות הנפוצה ביותר של משפחות ישראליות היא להניח שכל אימוץ שנפסק בבית משפט מעניק אזרחות, או להפך, לחשוש שאימוץ פשוט חוסם את הדרך לאזרחות. שתי ההנחות שגויות, והמדריך הזה מסביר את ההבדל צעד אחר צעד, עם הטקסטים המדויקים כפי שנקראו ב-Légifrance ביום 17 באוקטובר 2026, עם שני פסקי דין של בית המשפט העליון הצרפתי (Cour de cassation, הערכאה העליונה לעניינים אזרחיים) בציטוט מלא, ועם ההליכים המעשיים: רישום האימוץ במרשם האוכלוסין (transcription, העתקת פסק האימוץ לתעודת הלידה), בחירת שם המשפחה, בקשת תעודת אזרחות צרפתית (certificat de nationalité française, בקיצור CNF, המסמך הרשמי המוכיח אזרחות צרפתית), וערעור על סירוב. כל מונח צרפתי מוסבר בהופעתו הראשונה, וכל כלל משפטי מלווה בקישור למקור הרשמי.

I. אימוץ מלא שמעניק אזרחות צרפתית אוטומטית: התנאי, הרגע הקובע וההוכחה

A. התנאי היחיד והרגע הקובע: מאמץ צרפתי ביום הגשת הבקשה לאימוץ

הכלל הבסיסי פשוט. סעיף 20, פסקה שנייה, לקוד האזרחי קובע: “La nationalité de l’enfant qui a fait l’objet d’une adoption plénière est déterminée selon les distinctions établies aux articles 18 et 18-1 , 19-1 , 19-3 et 19-4 ci-dessus” (תרגום: אזרחותו של ילד שהיה נושא לאימוץ מלא נקבעת לפי ההבחנות שבסעיפים 18, 18-1, 19-1, 19-3 ו-19-4 לעיל). ההפניה החשובה ביותר למשפחות ישראליות היא ההפניה לסעיף 18 לקוד האזרחי, הקובע במשפט אחד: “Est français l’enfant dont l’un des parents au moins est français” (תרגום: צרפתי הוא ילד שאחד מהוריו לפחות צרפתי). במילים אחרות, ילד שאומץ באימוץ מלא על ידי הורה צרפתי אחד לפחות הוא צרפתי, בדיוק כמו ילד שנולד להורה צרפתי, וזאת ללא כל בקשה, הצהרה או החלטה מינהלית נוספת. האזרחות מוענקת (attribution, הענקה אוטומטית מכוח החוק מרגע קיום התנאים) ואינה נרכשת בהליך (acquisition, קבלת אזרחות בהליך של בקשה או הצהרה), וההבחנה הזאת חשובה כי היא שוללת כל שיקול דעת מינהלי: אם התנאי מתקיים, הילד צרפתי, ואין רשות שיכולה לסרב להכיר בכך, אלא רק בית משפט שיכול לקבוע אחרת בהליך הצהרתי. דף ההסבר הרשמי של service-public.fr על אזרחות צרפתית של ילד מאומץ מאשר את המסגרת הזאת ומפנה לאותם סעיפים, והוא נקודת המוצא המומלצת לכל משפחה לפני שהיא ניגשת לרשויות.

השאלה המעשית הגדולה היא באיזה יום בודקים אם המאמץ היה צרפתי. התשובה אינה יום לידת הילד אלא יום הגשת הבקשה לאימוץ לבית המשפט. סעיף 355 לקוד האזרחי קובע: “L’adoption produit ses effets à compter du jour du dépôt de la requête en adoption” (תרגום: האימוץ מפיק את תוצאותיו החל מיום הגשת הבקשה לאימוץ). המשמעות למשפחות ישראליות עצומה: הורה שקיבל אזרחות צרפתית בהתאזרחות או בהצהרת נישואין אחרי לידת הילד אך לפני הגשת בקשת האימוץ, נחשב צרפתי לצורך האימוץ, והילד מקבל אזרחות צרפתית. בית המשפט העליון הצרפתי אישר זאת במפורש. בפסק דין מ-13 בפברואר 2019, ערעור מספר 18-50.012 של החדר האזרחי הראשון, נדון מקרה של אישה שנולדה בברזוויל ואומצה בקטינותה על ידי מאמצת שהוחזרה לאזרחות הצרפתית בצו מ-16 בספטמבר 1999, שנים אחרי לידת הילדה. התובע הכללי טען שיש לבדוק את אזרחות המאמצת ביום הלידה, ובית המשפט העליון דחה את הערעור בקביעה שיש לצטט במלואה: “il résulte de la combinaison des articles 20, alinéa 2, et 18 du code civil que l’enfant qui bénéficie d’une adoption plénière par un Français est français ; que la condition tenant à la nationalité de l’adoptant doit s’apprécier au jour du dépôt de la requête en adoption plénière, date à laquelle cette adoption établit la filiation entre l’adopté et l’adoptant, en application de l’article 355 du code civil” (תרגום: משילוב סעיף 20, פסקה שנייה, עם סעיף 18 לקוד האזרחי עולה כי ילד שנהנה מאימוץ מלא על ידי צרפתי הוא צרפתי; וכי התנאי הנוגע לאזרחות המאמץ נבחן ביום הגשת הבקשה לאימוץ מלא, המועד שבו האימוץ יוצר את קשר ההורות בין המאומץ למאמץ, לפי סעיף 355 לקוד האזרחי). בית המשפט הוסיף כי משנמצא שהאימוץ נהנה מתוקף בצרפת ומפיק את תוצאות האימוץ המלא, וכי המאמצת הייתה צרפתייה ביום הבקשה, המסקנה היא שהמאומצת צרפתייה, והערעור נדחה. למשפחה ישראלית שבה הורה אחד התאזרח אחרי לידת הילד, פסק הדין הזה הוא המקור החשוב ביותר: אין צורך שהמאמץ היה צרפתי בלידה, די בכך שהיה צרפתי ביום הגשת הבקשה לאימוץ, והאזרחות של הילד נחשבת למפרע מיום לידתו, לפי סעיף 20, פסקה ראשונה, מבלי לפגוע בתוקפם של מעשים שנעשו קודם ושל זכויות שרכשו צדדים שלישיים על סמך האזרחות הנחזית של הילד.

מכאן נגזרות שלוש מסקנות מעשיות. ראשית, מי שמתכנן אימוץ מלא וממתין בעצמו להתאזרחות או לרישום הצהרת נישואין, עדיף שימתין לסיום הליך האזרחות שלו לפני הגשת בקשת האימוץ, כי יום הבקשה הוא היום הקובע. שנית, התובע הכללי (procureur de la République, נציג התביעה הציבורית שתפקידו להגן על הסדר הציבורי, ובכלל זה על טוהר האזרחות) רשאי להגיש תביעה שלילית לשלילת אזרחות, כפי שעשה בפרשה שנדונה, ולכן יש לשמור את כל המסמכים המוכיחים את אזרחות המאמץ ביום הבקשה: צו התאזרחות, תעודת אזרחות, או תעודת לידה צרפתית. שלישית, כאשר האימוץ ניתן בחו״ל, למשל בישראל, יש לוודא שהוא מפיק בצרפת את תוצאות האימוץ המלא, כי רק אימוץ כזה מעניק אזרחות אוטומטית; אימוץ זר שאינו מגיע לרמת הניתוק של האימוץ המלא הצרפתי יטופל כמקביל לאימוץ פשוט, וידרוש הצהרה. ההבחנה הזאת מובילה ישירות לשלב הבא: הרישום במרשם, השם והדרכון.

B. רישום האימוץ במרשם, שם המשפחה והדרכון הצרפתי הראשון

פסק האימוץ כשלעצמו אינו מספיק מול הרשויות: יש להעתיקו למרשם האוכלוסין. סעיף 354 לקוד האזרחי קובע: “Le jugement prononçant l’adoption est mentionné ou transcrit sur les registres de l’état civil dans les conditions prévues par décret en Conseil d’Etat. La transcription tient lieu d’acte de naissance à l’adopté” (תרגום: פסק הדין המורה על האימוץ נרשם או מועתק למרשמי מעמד האזרח בתנאים הקבועים בצו. ההעתקה משמשת תעודת לידה למאומץ). אותו סעיף מוסיף שההעתקה אינה כוללת כל אזכור של ההורות הביולוגית המקורית, וזהו לב האימוץ המלא: זהותו האזרחית החדשה של הילד מחליפה את הקודמת, ולכן גם תעודת הלידה החדשה, תעודת האזרחות והדרכון יישאו את שם המשפחה החדש. למשפחה ישראלית המשמעות היא שיש להגיש בקשת העתקה (demande de transcription, בקשה להעתקת פסק האימוץ למרשם) מיד לאחר שהפסק נעשה סופי, כי ללא ההעתקה לא ניתן להפיק תעודת לידה עדכנית, ובלעדיה הקונסוליה בתל אביב או העירייה בצרפת לא ינפיקו דרכון. כאשר האימוץ הזר ניתן מחוץ לצרפת ומפיק את תוצאות האימוץ המלא, ההכרה בו נעשית בצרפת דרך הליך של מתן תוקף (exequatur, החלטה של בית משפט צרפתי המכירה בפסק זר), כפי שנעשה בפרשת בית המשפט העליון מ-2019 שבה צו נשיא בית המשפט של אורליאן העניק תוקף לפסק מברזוויל, ורק אחר כך ניתן להעתיקו למרשם ולבקש מסמכים.

שם המשפחה של הילד נקבע באימוץ המלא לפי סעיף 357 לקוד האזרחי, הקובע: “L’adoption plénière confère à l’enfant le nom de l’adoptant” (תרגום: האימוץ המלא מקנה לילד את שם המאמץ). כאשר המאמצים הם בני זוג, הם בוחרים בהצהרה משותפת אם הילד יישא את שמו של אחד מהם או את שני השמות מחוברים בסדר שבחרו, ובחירה זו ניתנת למימוש פעם אחת בלבד, ובהעדר הצהרה משותפת הילד נושא את שמות המאמצים לפי סדר האלף-בית. אותו סעיף מאפשר לבית המשפט, לבקשת המאמצים, לשנות את שמותיו הפרטיים של הילד, אך אם הילד מעל גיל שלוש עשרה נדרשת הסכמתו. למשפחות ישראליות שבהן לילד שם עברי שהמשפחה מבקשת לשמר, הנקודה הקריטית היא להעלות את בקשת השמות הפרטיים כבר בהליך האימוץ עצמו, כי לאחר פסק הדין שינוי מאוחר דורש הליך נפרד של שינוי שם. כאשר מדובר באימוץ זר שמפיק תוצאות של אימוץ מלא, סעיף 358 לקוד האזרחי קובע שהמאמצים מפעילים את בחירת השם בעת בקשת ההעתקה, בהצהרה המופנית לתובע הכללי של המקום שבו ההעתקה צריכה להיעשות, וכאשר הם מבקשים תוקף לפסק הזר הם מצרפים את הצהרת הבחירה לבקשתם. בפועל, משפחה ישראלית שאימצה בחו״ל ומבקשת הכרה בצרפת צריכה להכין מראש את הצהרת השם, עם תרגום נוטריוני לשמות העבריים, כדי שההעתקה תצא בניסוח הנכון כבר בניסיון הראשון.

לאחר ההעתקה מגיע שלב המסמכים: תעודת לידה צרפתית עדכנית, ואחריה בקשת דרכון. הילד המאומץ באימוץ מלא שהוא צרפתי אינו זקוק לאשרה או לתעודת שהייה, אך הקונסוליה עלולה לבקש הוכחת אזרחות כאשר התיק מורכב, למשל אימוץ זר או מאמץ שהתאזרח סמוך לאימוץ. כאן נכנסים שני כלי ההגנה החשובים של הדין הצרפתי. סעיף 30 לקוד האזרחי קובע: “La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause. Toutefois, cette charge incombe à celui qui conteste la qualité de Français à un individu titulaire d’un certificat de nationalité française délivré conformément aux articles 31 et suivants” (תרגום: נטל ההוכחה בענייני אזרחות צרפתית מוטל על מי שאזרחותו עומדת על הפרק. אולם, נטל זה מוטל על מי שחולק על צרפתיותו של אדם המחזיק תעודת אזרחות צרפתית שניתנה לפי הסעיפים 31 ואילך). במילים אחרות, מי שמחזיק תעודת אזרחות (CNF) מעביר את הנטל לצד החולק, ולכן למשפחה שצופה מחלוקת כדאי לבקש תעודת אזרחות לילד בבית המשפט (tribunal judiciaire, בית המשפט האזרחי המוסמך לענייני אזרחות) עוד לפני בקשת הדרכון, כפי שמפורט במדריך המשלים על ערעור על סירוב תעודת אזרחות צרפתית לבית המשפט. סעיף 29-3 לקוד האזרחי מוסיף: “Toute personne a le droit d’agir pour faire décider qu’elle a ou qu’elle n’a point la qualité de Français. Le procureur de la République a le même droit à l’égard de toute personne. Il est défendeur nécessaire à toute action déclaratoire de nationalité” (תרגום: לכל אדם הזכות לפעול כדי שייקבע אם יש לו או אין לו את תכונת הצרפתי. לתובע הכללי אותה זכות כלפי כל אדם. הוא נתבע הכרחי בכל תביעה הצהרתית של אזרחות). התביעה ההצהרתית (action déclaratoire de nationalité, תביעה לבית המשפט לקבוע אם אדם צרפתי או לא) היא אפוא הדרך לסגור מחלוקת סופית, והתובע הכללי חייב להיות צד לה. משפחה שקיבלה סירוב דרכון בטענה שהילד אינו צרפתי אינה מסתפקת במכתב תלונה: היא מגישה תביעה הצהרתית לבית המשפט עם פסק האימוץ, ההעתקה למרשם והוכחת אזרחות המאמץ ביום הבקשה, והתובע הכללי משיב במסגרת ההליך.

II. אימוץ פשוט שאינו מעניק אזרחות מאליו: ההצהרה, הסירוב והערעור

A. ההצהרה לפי סעיף 21-12: תנאים, מקום הגשה ומסמכים

באימוץ פשוט התמונה הפוכה. סעיף 21 לקוד האזרחי קובע במשפט אחד חד וברור: “L’adoption simple n’exerce de plein droit aucun effet sur la nationalité de l’adopté” (תרגום: האימוץ הפשוט אינו מפיק מכוח עצמו כל השפעה על אזרחות המאומץ). הילד שאומץ באימוץ פשוט שומר על אזרחותו המקורית, ובמקרה של ילד ישראלי הוא נשאר אזרח ישראלי, והקשר עם משפחתו הביולוגית נשמר, לרבות לענייני ירושה מסוימים ולענייני איסורי נישואין המפורטים בקוד האזרחי. הדרך לאזרחות צרפתית עוברת בהצהרה (déclaration de nationalité, הליך שבו אדם הזכאי לכך מצהיר שהוא תובע את האזרחות הצרפתית, והמינהל רושם את ההצהרה אם התנאים מתקיימים). סעיף 21-12 לקוד האזרחי קובע: “L’enfant qui a fait l’objet d’une adoption simple par une personne de nationalité française peut, jusqu’à sa majorité, déclarer, dans les conditions prévues aux articles 26 et suivants , qu’il réclame la qualité de Français, pourvu qu’à l’époque de sa déclaration il réside en France. Toutefois, l’obligation de résidence est supprimée lorsque l’enfant a été adopté par une personne de nationalité française n’ayant pas sa résidence habituelle en France” (תרגום: ילד שהיה נושא לאימוץ פשוט על ידי אדם בעל אזרחות צרפתית רשאי, עד הגיעו לבגרות, להצהיר, בתנאים הקבועים בסעיפים 26 ואילך, שהוא תובע את תכונת הצרפתי, ובלבד שבעת הצהרתו הוא מתגורר בצרפת. אולם, חובת המגורים מבוטלת כאשר הילד אומץ על ידי אדם בעל אזרחות צרפתית שאין לו מגורי קבע בצרפת). הפטור מחובת המגורים הוא נקודת אור חשובה למשפחות ישראליות: מאמץ צרפתי המתגורר דרך קבע בישראל, למשל עולה חדש-ישן או צרפתי שעבר לתל אביב, יכול לאמץ באימוץ פשוט והילד יוכל להצהיר גם בלי לגור בצרפת. לעומת זאת, כאשר המאמץ מתגורר בצרפת, הילד חייב להתגורר בצרפת ביום ההצהרה, ולכן משפחה המתגוררת בישראל שהמאמץ בה מתגורר בפריז צריכה לתכנן את מועד ההצהרה לתקופה שבה הילד שוהה בצרפת כדין, או לשקול מעבר מגורים מסודר לפני ההצהרה.

אותו סעיף 21-12 פותח שתי דרכים נוספות לאזרחות בהצהרה, הרלוונטיות לילדים שנאספו למשפחה בלי אימוץ פשוט פורמלי: ילד שנאסף בהחלטה שיפוטית וגודל במשך שלוש שנים לפחות על ידי אדם צרפתי או נמסר לשירות הסעד לילד, וילד שנאסף בצרפת וגודל בתנאים שאפשרו לו לקבל במשך חמש שנים לפחות חינוך צרפתי, ציבורי או פרטי מוכר. הדרכים האלה מסייעות למשפחות אומנה (familles d’accueil, משפחות המגדלות ילד מטעם שירותי הסעד) ולמשפחות המגדלות ילד של קרובים מישראל, אך הן דורשות הוכחות מדוקדקות של משך הגידול ושל החינוך הצרפתי, ולכן בכל תיק כזה אוספים מראש אישורי בית ספר, אישורי מגורים וחשבונות, שנה אחר שנה, בלי לסמוך על הזיכרון. ההצהרה עצמה מוגשת לפי סעיף 26 לקוד האזרחי, הקובע: “Les autres déclarations de nationalité sont reçues par le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire ou par le consul” (תרגום: שאר הצהרות האזרחות מתקבלות על ידי מנהל שירותי המזכירות של בית המשפט או על ידי הקונסול). במילים אחרות, משפחה המתגוררת בצרפת מגישה את ההצהרה למזכירות בית המשפט (greffe, המזכירות השיפוטית המקבלת את ההצהרות ומנפיקה אישור קבלה), ומשפחה המתגוררת בישראל מגישה אותה לקונסול בקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב. אותו סעיף קובע: “Il en est délivré récépissé après remise des pièces nécessaires à la preuve de leur recevabilité” (תרגום: נמסר אישור קבלה לאחר מסירת המסמכים הדרושים להוכחת קבילותן). אישור הקבלה (récépissé, אישור רשמי שההצהרה התקבלה עם כל מסמכיה) הוא מסמך מפתח: תאריך הנפקתו פותח את שעון המועדים של המינהל להחליט, ועותק ממנו נשמר עם חותמת תאריך, כי בלעדיו לא ניתן להוכיח מתי החלה הספירה.

שם המשפחה באימוץ פשוט שונה מהאימוץ המלא. סעיף 363 לקוד האזרחי קובע שהאימוץ הפשוט מקנה למאומץ את שם המאמץ בתוספת לשמו הקיים, כלומר הילד נושא שם כפול, וכאשר המאומץ מעל גיל שלוש עשרה נדרשת הסכמתו לתוספת. אותו סעיף מאפשר לבית המשפט, לבקשת המאמץ, להחליט שהמאומץ יישא רק את שם המאמץ, וקובע כללי ברירת מחדל מפורטים למקרה של אי הסכמה או העדר בחירה. למשפחה ישראלית שבה לילד שם משפחה עברי בעל משמעות, ברירת המחדל של שם כפול היא לרוב הפתרון הנוח, כי היא משמרת את השם הישראלי ומוסיפה את השם הצרפתי, וכך גם התעודות הישראליות והצרפתיות נשארות עקביות. את הבחירה מגבשים עוד לפני פסק האימוץ, בתיאום עם עורך הדין, כי לאחר הפסק כל שינוי דורש הליך חדש. לצד זאת, כאשר הילד מגיע מישראל לצרפת לצורך האימוץ או בעקבותיו, יש להסדיר את כניסתו ושהייתו כדין עד להשלמת האזרחות. סעיף L312-2 לקוד הכניסה והשהייה של זרים וזכות המקלט (CESEDA, הקוד המסדיר כניסה, אשרות ושהייה של זרים בצרפת) קובע: “Tout étranger souhaitant entrer en France en vue d’y séjourner pour une durée supérieure à trois mois doit solliciter auprès des autorités diplomatiques et consulaires françaises un visa de long séjour” (תרגום: כל זר המבקש להיכנס לצרפת כדי לשהות בה יותר משלושה חודשים חייב לבקש מרשויות צרפת הדיפלומטיות והקונסולריות אשרת שהייה ארוכה). סעיף L411-1 לאותו קוד מוסיף שכל זר מעל גיל שמונה עשרה המבקש לשהות בצרפת יותר משלושה חודשים חייב להחזיק במסמך שהייה, ובראש הרשימה אשרת שהייה ארוכה. ילד קטין הפטור ממסמך שהייה עדיין זקוק לאשרת כניסה מתאימה כאשר הוא מגיע מחוץ לאירופה, ואת האשרה מבקשים בקונסוליה לפני הטיסה, עם פסק האימוץ או אישור ההליך התלוי, כי כניסה עם אשרת תייר קצרה ואחר כך המתנה ממושכת יוצרת תקופת שהייה לא סדירה שמסבכת את ההצהרה, את הרישום לבית הספר ואת ביטוח הבריאות.

B. סירוב רישום ההצהרה, ערעור לבית המשפט והטעויות שחוסמות את התיק

השלב שבו תיקים ישראליים נכשלים לרוב אינו האימוץ עצמו אלא רישום ההצהרה. סעיף 26-3 לקוד האזרחי קובע: “Le ministre ou le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire refuse d’enregistrer les déclarations qui ne satisfont pas aux conditions légales. Sa décision motivée est notifiée au déclarant qui peut la contester devant le tribunal judiciaire durant un délai de six mois. L’action peut être exercée personnellement par le mineur dès l’âge de seize ans” (תרגום: השר או מנהל שירותי המזכירות של בית המשפט מסרב לרשום הצהרות שאינן עומדות בתנאים החוקיים. החלטתו המנומקת נמסרת למצהיר, הרשאי לתקוף אותה בפני בית המשפט בתוך שישה חודשים. התביעה ניתנת להגשה אישית על ידי הקטין מגיל שש עשרה). אותו סעיף מוסיף שהחלטת הסירוב חייבת להתקבל בתוך שישה חודשים לכל היותר מיום שנמסר למצהיר אישור הקבלה המעיד על מסירת כל המסמכים הדרושים להוכחת קבילות ההצהרה. שני המועדים האלה, שישה חודשים למינהל להחליט ושישה חודשים למצהיר לערער, הם לב ההליך, וכלל הברזל הוא שיום קבלת ההחלטה המנומקת הוא היום שממנו נספרים ששת החודשים לערעור, ולכן שומרים את המעטפה, את אישור המסירה ואת תאריך הקבלה, ומגישים את התביעה לבית המשפט (tribunal judiciaire, בית המשפט האזרחי הדן בערעורים על סירובי רישום) הרבה לפני תום המועד, עם מקדם ביטחון של שבועות, כי איחור של יום אחד חוסם את הדרך. קטין שמלאו לו שש עשרה רשאי להגיש את התביעה בעצמו, דבר המסייע כאשר ההורים חלוקים או כאשר אחד ההורים אינו זמין, אך בפועל מוטב שההורים והקטין יפעלו יחד עם עורך דין, כי התביעה דורשת טיעון משפטי מלא והוכחות מסודרות.

עילות הסירוב הנפוצות חוזרות על עצמן בתיקים ישראליים, וכדאי להכירן מראש. הראשונה היא פקיעת המועד: ההצהרה הוגשה אחרי גיל הבגרות (majorité, גיל שמונה עשרה), ואז הדרך של סעיף 21-12 נסגרת, ויש לבחון דרכים אחרות כמו התאזרחות בצו, בתנאים מחמירים יותר. השנייה היא מגורים: הילד לא התגורר בצרפת ביום ההצהרה והמאמץ מתגורר בצרפת, ולכן הפטור אינו חל; הפתרון הוא תיעוד מגורים מלא, אישורי בית ספר, חוזה שכירות ורישום בעירייה, או דחיית ההצהרה למועד שבו המגורים סדורים. השלישית היא אימוץ זר שצרפת אינה מכירה בו: כאשר האימוץ ניתן בישראל וטרם קיבל תוקף בצרפת, המזכירות מסרבת לרשום את ההצהרה כי בעיניה אין אימוץ; הפתרון הוא הליך התוקף תחילה ורק אחר כך ההצהרה, בסדר הזה ולא להפך. הרביעית היא תיק מסמכים חסר: תעודת לידה ישראלית בלי אפוסטיל (apostille, אימות בינלאומי של מסמך ציבורי לפי אמנת האג), תרגום שאינו נוטריוני, או העדר הוכחת אזרחות המאמץ; הפתרון הוא רשימת מסמכים כתובה המתקבלת מראש מהמזכירות או מהקונסוליה, והגשה מלאה אחת במקום השלמות חוזרות שמאפסות את השעון. החמישית היא מחלוקת על טיב האימוץ הזר: המינהל טוען שהאימוץ הזר אינו מגיע לרמת אימוץ פשוט או שהמסמך אינו פסק אימוץ כלל; כאן נכנסת התביעה ההצהרתית לפי סעיף 29-3, שבה בית המשפט קובע את מעמדו של האימוץ הזר ואת אזרחות הילד, והתובע הכללי נתבע הכרחי בהליך.

בית המשפט העליון נתן ב-7 ביוני 2023 הדרכה חשובה על פרשנות סעיף 21-12. בערעור מספר 22-50.004 של החדר האזרחי הראשון, שעסק בילד שנאסף וגודל והצהיר לפי הסעיף, קבע בית המשפט: “Il résulte de ce texte que peuvent réclamer la nationalité française, par déclaration souscrite dans les conditions prévues aux articles 26 et suivants, jusqu’à sa majorité et à condition qu’à l’époque de sa déclaration il réside en France, l’enfant qui a fait l’objet d’une adoption simple par une personne de nationalité française ; l’enfant qui, depuis au moins trois années, est recueilli sur décision de justice et élevé par une personne de nationalité française ou est confié au service de l’aide sociale à l’enfance ; ou encore l’enfant recueilli en France et élevé dans des conditions lui ayant permis de recevoir, pendant cinq années au moins une formation française, soit par un organisme public, soit par un organisme privé présentant les caractères déterminés par un décret en Conseil d’Etat” (תרגום: מטקסט זה עולה שרשאים לתבוע את האזרחות הצרפתית, בהצהרה המוגשת בתנאים הקבועים בסעיפים 26 ואילך, עד בגרותם ובתנאי שבעת הצהרתם הם מתגוררים בצרפת: ילד שהיה נושא לאימוץ פשוט על ידי אדם בעל אזרחות צרפתית; ילד שנאסף זה שלוש שנים לפחות בהחלטה שיפוטית וגודל על ידי אדם בעל אזרחות צרפתית או נמסר לשירות הסעד לילד; וכן ילד שנאסף בצרפת וגודל בתנאים שאפשרו לו לקבל, במשך חמש שנים לפחות, חינוך צרפתי, ציבורי או פרטי מוכר). פסק הדין מלמד שהסעיף מכיל שלוש דרכים נפרדות ועצמאיות, ושהצהרה שנדחתה בדרך אחת אינה חוסמת בחינה בדרך אחרת אם התנאים מתקיימים, ובלבד שההצהרה מוגשת לפני הבגרות ובמגורים כדין. למשפחה ישראלית המגדלת ילד של קרובים או ילד אומנה, פסק הדין הזה פותח אפשרות גם בלי אימוץ פורמלי, אך הוא דורש הוכחות של שנים: שלוש שנות גידול בהחלטה שיפוטית או חמש שנות חינוך צרפתי, עם מסמכים לכל שנה, כי בית המשפט סופר שנים ומסמכים ולא הסברים.

למשפחות המתגוררות בפריז ובאיל-דה-פראנס (Île-de-France, מחוז פריז רבתי) יש כמה דגשים מקומיים. תביעות האזרחות והערעורים על סירובי רישום מוגשים לבית המשפט של מקום המגורים, ובפריז לבית המשפט של פריז, שבו קיים מדור המתמחה בענייני אזרחות; ההצהרות עצמן מתקבלות במזכירות בית המשפט או בקונסוליה, ולא בפרפקטורה (préfecture, הרשות המינהלית של המחוז המטפלת באשרות ובתעודות שהייה אך לא בהצהרות אזרחות), ולכן אין טעם לפנות לפרפקטורה בעניין הצהרת אימוץ, והפנייה הלא נכונה עולה בחודשים. מסמכים ישראליים, תעודת לידה ופסקי דין רבניים או אזרחיים, מוגשים עם אפוסטיל ישראלי ועם תרגום צרפתי של מתרגם מושבע (traducteur assermenté, מתרגם המוסמך על ידי בית המשפט), והמזכירות בפריז מקפידה על כך במיוחד. כאשר הילד לומד בבית ספר יהודי או דו-לשוני בפריז, אישורי הלימודים שלו תקפים להוכחת החינוך הצרפתי כל עוד המוסד מוכר, וכדאי לצרף אישור רשמי של המוסד על ההכרה. לבסוף, כאשר אחד ההורים מתגורר בישראל והשני בצרפת, והילד עובר ביניהן, יש לתעד בקפידה היכן התגורר הילד ביום ההצהרה, כי תנאי המגורים נבחן ביום ההצהרה עצמו, ומעבר שנעשה שבוע לפני ההצהרה בלי מסמכים עלול להכשיל תיק נכון.

סיכום

ילד שאומץ באימוץ מלא על ידי הורה צרפתי הוא צרפתי באופן אוטומטי, לפי שילוב סעיף 20, פסקה שנייה עם סעיף 18, כאשר אזרחות המאמץ נבחנת ביום הגשת הבקשה לאימוץ לפי סעיף 355, כפי שאישר בית המשפט העליון ב-2019. לאחר הפסק מעתיקים אותו למרשם לפי סעיף 354, בוחרים את שם המשפחה לפי סעיף 357, ובאימוץ זר מוסיפים תוקף ובחירת שם לפי סעיף 358, ואז מבקשים דרכון, עם תעודת אזרחות מקדימה כאשר צפויה מחלוקת, כי סעיף 30 מעביר את נטל ההוכחה לחולק. ילד שאומץ באימוץ פשוט אינו הופך לצרפתי מאליו לפי סעיף 21, אלא מצהיר עד בגרותו לפי סעיף 21-12, בתנאי מגורים בצרפת ביום ההצהרה אלא אם המאמץ מתגורר דרך קבע מחוץ לצרפת, וההצהרה מוגשת למזכירות בית המשפט או לקונסול לפי סעיף 26, עם שם כפול לפי סעיף 363. סירוב רישום מנומק ניתן לתקיפה בתוך שישה חודשים לפי סעיף 26-3, והתביעה ההצהרתית לפי סעיף 29-3 סוגרת מחלוקות על טיב האימוץ הזר, לאור הדרכת 2023 על שלוש דרכי הסעיף. ילד המגיע מישראל לצרפת נכנס עם אשרת שהייה ארוכה לפי סעיף L312-2 ל-CESEDA ומוסדר לפי סעיף L411-1. מי שמכין מראש אפוסטיל ותרגום מושבע, בוחר את השם כבר בהליך האימוץ, שומר את אישור הקבלה ואת תאריך קבלת הסירוב, ומגיש כל הצהרה לפני הבגרות, נותן לילד המאומץ את הדרך הקצרה והבטוחה לאזרחות ולדרכון.

📄 חוזר רשמי