אב שהתגורר בתל אביב נפטר והותיר אחריו דירה בפריז, חשבון בנק בצרפת וצוואה שנערכה בישראל אצל עורך דין ישראלי. הילדים, שגרים בישראל וחלקם מחזיקים גם באזרחות צרפתית, שואלים את אותן שאלות: האם הצוואה הישראלית תקפה בצרפת, האם החוק הישראלי או החוק הצרפתי קובע מי יורש את הדירה, מה עושים מול הנוטריון הצרפתי, כמה מס ירושה צריך לשלם ובאיזה מועד. התשובות אינן אינטואיטיביות, כי ירושה שחוצה גבולות בין ישראל לצרפת מפעילה בו זמנית שלוש מערכות: כללי הסמכות הבינלאומית שקובעים איזה בית משפט ידון בתיק, כללי ברירת הדין שקובעים איזה חוק יחול, וכללי המס שקובעים כמה ישולם ולאיזו מדינה. מאמר זה מסביר צעד אחר צעד, בשפה פשוטה, איך ירושה בצרפת של מי שהתגורר בישראל מתנהלת: איזה דין חל על הדירה בפריז, מה כוחה של צוואה ישראלית מול שמורת היורשים הצרפתית, איך מוכיחים את מעמד היורש מול הרשויות בצרפת, ואילו מועדים ותשלומים חלים. כל מונח צרפתי מוסבר בהופעתו הראשונה, וכל כלל משפטי מלווה בקישור למקור הרשמי.
I. המנוח גר בישראל והדירה בפריז: איזה דין יחול על הירושה ואיזה בית משפט ידון בה
השאלה הראשונה בכל ירושה בינלאומית היא כפולה: איזה בית משפט מוסמך לדון, ואיזה חוק הוא מחיל. בצרפת שתי השאלות מוסדרות בעיקר בתקנה האירופית לענייני ירושה, תקנה 650/2012 של הפרלמנט האירופי והמועצה מיום 4 ביולי 2012, Règlement (UE) n°650/2012, שהיא תקנה של האיחוד האירופי המסדירה סמכות, דין חל, הכרה וביצוע של החלטות ומסמכים בענייני ירושה, ויוצרת גם מסמך אירופי מיוחד שנקרא אישור ירושה אירופי. התקנה חלה בצרפת מאז 17 באוגוסט 2015, והיא חלה גם כאשר המנוח התגורר במדינה שאינה חברה באיחוד, כמו ישראל. לכן יורש ישראלי של דירה בצרפת חייב להכיר את מנגנוני התקנה, גם אם כל חייו התנהלו בישראל.
A. צוואה ישראלית מול שמורת היורשים הצרפתית: מתי הדין הישראלי חל ומתי הדין הצרפתי שומר חלק לילדים
כלל ברירת המחדל בתקנה האירופית הוא שהדין החל על הירושה כולה הוא דין המדינה שבה היה למנוח מגורי הקבע הרגילים, résidence habituelle, ביום מותו. מגורי קבע רגילים אינם עניין של אזרחות ואינם עניין של רישום פורמלי בלבד: מדובר במקום שבו המנוח חי בפועל, מרכז חייו המשפחתיים והחברתיים, משך השהייה ותדירותה. מי שהתגורר דרך קבע בתל אביב, עבד בישראל, ילדיו ונכדיו בישראל, ייחשב בדרך כלל כמי שמגורי הקבע שלו בישראל, גם אם החזיק דירה בפריז וגם אם החזיק באזרחות צרפתית. התוצאה המעשית היא שהדין הישראלי הוא נקודת המוצא לירושה כולה, כולל הדירה בצרפת, אלא אם המנוח בחר אחרת בצוואתו.
האפשרות לבחור אחרת נקראת בחירת דין, professio juris, והיא מוגבלת מאוד: אדם רשאי לבחור כדין החל על ירושתו רק את דין המדינה שאזרחותה בידו, בין ביום הבחירה ובין ביום המוות. בית המשפט העליון הצרפתי, Cour de cassation, חזר על הכלל הזה בהחלטה שעסקה בדיוק בשאלת הסמכות והדין החל: “Selon l’article 10, point 1a), du règlement (UE) n° 650/2012 du Parlement européen et du Conseil du 4 juillet 2012, relatif à la compétence, la loi applicable, la reconnaissance et l’exécution des décisions, et l’acceptation et l’exécution des actes authentiques en matière de successions et à la création d’un certificat successoral européen, auquel le Royaume-Uni n’est pas partie, lorsque la résidence habituelle du défunt au moment du décès n’est pas située dans un Etat membre, les juridictions de l’Etat membre dans lequel sont situés des biens successoraux sont néanmoins compétentes pour statuer sur l’ensemble de la succession dans la mesure où le défunt possédait la nationalité de cet Etat membre au moment du décès.” (לפי סעיף 10, נקודה 1א, לתקנה 650/2012 של הפרלמנט האירופי והמועצה מיום 4 ביולי 2012, כאשר מגורי הקבע הרגילים של המנוח ביום המוות אינם במדינה חברה, בתי המשפט של המדינה החברה שבה נמצאים נכסי העיזבון מוסמכים בכל זאת לדון בירושה כולה, ככל שהמנוח החזיק באזרחותה של אותה מדינה חברה ביום מותו.) (Cour de cassation, première chambre civile, 18 novembre 2020, pourvoi n° Y 19-15.438). המשמעות ליורש הישראלי כפולה: אזרח ישראלי בלבד אינו יכול לבחור בדין הצרפתי, כי אין לו אזרחות צרפתית, והוא גם אינו יכול לבחור בכל דין אחר שאינו דין אזרחותו. לעומת זאת, אזרח כפול ישראלי וצרפתי רשאי לבחור בצוואתו בדין הצרפתי או בדין הישראלי, והבחירה צריכה להיעשות במפורש בכתב, בצוואה או במסמך נפרד.
כאן מגיע ההבדל הדרמטי בין הדין הישראלי לדין הצרפתי, והוא נוגע לשמורת היורשים, réserve héréditaire. שמורת היורשים היא החלק מנכסי העיזבון שהחוק מבטיח ליורשים מסוימים, בעיקר לילדי המנוח, ואי אפשר לשלול אותו מהם בצוואה. החלק הנותר, שבו המנוח רשאי לעשות כרצונו, נקרא מנה פנויה, quotité disponible. ההגדרה החוקית מופיעה בסעיף 912 לחוק האזרחי הצרפתי, Code civil, שקובע: “La réserve héréditaire est la part des biens et droits successoraux dont la loi assure la dévolution libre de charges à certains héritiers dits réservataires, s’ils sont appelés à la succession et s’ils l’acceptent. La quotité disponible est la part des biens et droits successoraux qui n’est pas réservée par la loi et dont le défunt a pu disposer librement par des libéralités.” (שמורת היורשים היא החלק בנכסים ובזכויות העיזבון שהחוק מבטיח את העברתו נקי מחיובים ליורשים מסוימים הנקראים יורשים שמורים, אם הם נקראים לירושה ואם הם מקבלים אותה. המנה הפנויה היא החלק בנכסים ובזכויות העיזבון שאינו שמור על פי החוק, והמנוח היה רשאי לעשות בו כרצונו במתנות.) הדין הישראלי אינו מכיר מוסד כזה: בישראל אדם רשאי כעיקרון להוריש את רכושו למי שירצה, בכפוף לזכויות בן הזוג ולמזונות. לכן צוואה ישראלית שמדירה ילד מהירושה או מעניקה את כל הרכוש לאדם זר עלולה להיתקל בצרפת בחומת השמורה.
גודל השמורה תלוי במספר הילדים שהמנוח הותיר: סעיף 913 לחוק האזרחי קובע כי המתנות, בין במעשה בין בני חיים ובין בצוואה, אינן רשאיות לעלות על מחצית הנכסים אם המנוח הותיר ילד אחד, על השליש אם הותיר שני ילדים, ועל הרבע אם הותיר שלושה ילדים או יותר. במילים אחרות, ילד יחיד זכאי לשמורה של מחצית, שני ילדים לשמורה של שני שלישים, ושלושה ילדים או יותר לשמורה של שלושה רבעים. כאשר אין צאצאים ואין בן זוג שורד שאינו גרוש, סעיף 916 לחוק האזרחי קובע: “A défaut de descendant et de conjoint survivant non divorcé, les libéralités par actes entre vifs ou testamentaires pourront épuiser la totalité des biens.” (בהיעדר צאצא ובן זוג שורד שאינו גרוש, המתנות בין בני חיים או בצוואה רשאיות לכלות את כל הנכסים.) כלומר, הורה ללא ילדים וללא בן זוג רשאי להוריש הכול למי שירצה, אבל הורה לילדים אינו יכול למחוק אותם מהירושה של הנכסים בצרפת.
השאלה המתבקשת היא מה קורה כאשר הדין החל הוא הדין הישראלי, שאינו מכיר שמורה, אבל חלק מהנכסים נמצא בצרפת. התשובה הצרפתית התפתחה בשני שלבים. בשלב הראשון קבע בית המשפט העליון כי מקרקעין בצרפת כפופים לדין הצרפתי וכי דיני השמורה חלים עליהם: “Mais attendu que l’arrêt constate que la succession comprend des biens immobiliers situés en France et retient que ceux-ci sont soumis, par application de la règle de conflit édictée à l’article 3, alinéa 2, du code civil, à la loi française ; que, de ces constatation et énonciation, la cour d’appel a exactement déduit, par motifs propres et adoptés, sans méconnaître l’autorité attachée au jugement d’exequatur, que la dévolution successorale desdits immeubles devait tenir compte des règles de la réserve héréditaire, laquelle, d’ordre public interne, ne pouvait être écartée par des dispositions testamentaires établies selon la loi du domicile du défunt et régissant son statut personnel ; que le moyen ne peut être accueilli ;” (אבל הואיל ופסק הדין קובע כי העיזבון כולל מקרקעין הנמצאים בצרפת וקובע כי הם כפופים, מכוח כלל ברירת הדין שבסעיף 3, פסקה 2, לחוק האזרחי, לדין הצרפתי, הרי שמקביעות ונימוקים אלה הסיקה ערכאת הערעור בצדק, בנימוקיה שלה ובנימוקים שאימצה, בלי לפגוע בסמכות הנודעת לפסק המתיר ביצוע, כי העברת המקרקעין האמורים בירושה חייבת להתחשב בדיני שמורת היורשים, שהם מסדר הציבורי הפנימי, ושלא ניתן לסלקם בהוראות צוואה שנערכו לפי דין מושב המנוח המסדיר את מעמדו האישי; הטענה אינה יכולה להתקבל.) (Cour de cassation, première chambre civile, 4 juillet 2018, arrêt n° 703, pourvois n° C 17-16.515 et K 17-16.522). החלטה זו ניתנה לפני כניסת התקנה האירופית לתוקף במלואה, אבל היא מבטאת עיקרון שהמחוקק הצרפתי שמר גם בעידן התקנה.
בשלב השני, המחוקק הצרפתי יצר מנגנון מפורש שנקרא נטילה מפצה, prélèvement compensatoire: כאשר המנוח או אחד מילדיו הוא אזרח של מדינה חברה באיחוד האירופי או מתגורר בה דרך קבע, וכאשר הדין הזר החל על הירושה אינו מעניק לילדים שום מנגנון שמור המגן עליהם, כל ילד רשאי לבצע נטילה מפצה על הנכסים הקיימים הנמצאים בצרפת ביום המוות, כדי להשיב לעצמו את זכויות השמורה שהדין הצרפתי מעניק לו, בגבולן. המנגנון קבוע בחלקו השני של סעיף 913 לחוק האזרחי. יורש ישראלי צריך לבדוק היטב אם הוא עומד בתנאי הסף האזרחי של המנגנון, כי הנוסח דורש קשר לאיחוד האירופי: המנוח או לפחות אחד הילדים אזרח של מדינה חברה או מתגורר בה דרך קבע. במשפחה שבה אחד הילדים מתגורר בפריז או מחזיק באזרחות צרפתית נוסף על הישראלית, התנאי עשוי להתקיים, ואז הילד יכול לתבוע את חלקו השמור מתוך הדירה בצרפת, גם אם הצוואה הישראלית הדירה אותו. כאשר איש מבני המשפחה אינו אזרח האיחוד ואינו מתגורר בו, המנגנון אינו חל, והדירה תחולק לפי הדין הישראלי, בכפוף לבדיקת הסדר הציבורי הבינלאומי הצרפתי בכל תיק לגופו.
המסקנה המעשית לחלק זה פשוטה: מי שעורך צוואה בישראל ומחזיק נכס בצרפת אינו יכול להתעלם מהשמורה הצרפתית. אם יש ילדים, יש לחשב מראש את המנה הפנויה ולוודא שהצוואה אינה חורגת ממנה לגבי הנכסים בצרפת, או להסדיר את החלוקה במתנות מוקדמות וביטוחים באופן שיילקח בחשבון בחישוב ההשבה, rapport, וההפחתה, réduction. סעיף 922 לחוק האזרחי קובע כי ההפחתה מחושבת על ידי הרכבת מסה של כל הנכסים הקיימים ביום המוות, שאליה מצרפים באופן רעיוני את הנכסים שניתנו במתנה בין בני חיים, לפי מצבם ביום המתנה ושוויים ביום פתיחת הירושה. לכן מתנה שניתנה בחיים אינה נעלמת מהחישוב, והיא עלולה להיות מופחתת אם היא פוגעת בשמורה. בדיקה מוקדמת אצל נוטריון צרפתי, notaire, שהוא קצין ציבורי הממונה על עריכת מסמכים אותנטיים בענייני משפחה וירושה, חוסכת התדיינות יקרה אחרי המוות.
B. איפה תובעים: בית המשפט בצרפת מוסמך לדון בדירה בפריז גם כשהמנוח התגורר בתל אביב
התקנה האירופית קובעת סולם סמכויות. בראש הסולם עומד הכלל שלפיו בתי המשפט של המדינה שבה היו למנוח מגורי הקבע הרגילים ביום מותו מוסמכים לדון בירושה כולה. כאשר המנוח התגורר בישראל, בתי המשפט בישראל הם המוסמכים העיקריים. אבל התקנה מוסיפה סמכויות משנה, compétences subsidiaires: כאשר מגורי הקבע אינם במדינה חברה, בתי המשפט של המדינה החברה שבה נמצאים נכסי עיזבון מוסמכים לדון בירושה כולה, אם המנוח החזיק באזרחותה של אותה מדינה, ובתנאים מסוימים אף בהיעדר אזרחות כזו, לגבי הנכסים הנמצאים בשטחה. זוהי בדיוק הנקודה שנדונה בהחלטה של בית המשפט העליון מ-18 בנובמבר 2020, שבה בית המשפט בחן האם ערכאת הערעור, שקבעה כי מגורי הקבע היו בממלכה המאוחדת וכי היא אינה מוסמכת, היתה חייבת לבדוק מיוזמתה את סמכות המשנה. בית המשפט העליון ניתח את תקנה 650/2012 וקבע כי היא מקימה מערכת כוללת הפותרת את כל התנגשויות הסמכות שבתי המשפט של המדינות החברות נדרשים להחיל מיוזמתם, והחליט להפנות שאלה מקדמית לבית המשפט של האיחוד האירופי: “PAR CES MOTIFS, la Cour : RENVOIE à la Cour de justice de l’Union européenne aux fins de répondre à la question suivante : « Les dispositions de l’article 10, point 1a), du règlement (UE) n° 650/2012 du Parlement européen et du Conseil du 4 juillet 2012, relatif à la compétence, la loi applicable, la reconnaissance et l’exécution des décisions, et l’acceptation et l’exécution des actes authentiques en matière de successions et à la création d’un certificat successoral européen doivent-elles être interprétées en ce sens que, lorsque la résidence habituelle du défunt au moment du décès n’est pas située dans un Etat membre, la juridiction d’un Etat membre dans lequel la résidence habituelle du défunt n’était pas fixée mais qui constate que celui-ci avait la nationalité de cet Etat et y possédait des biens doit, d’office, relever sa compétence subsidiaire prévue par ce texte? » ; (האם הוראות סעיף 10, נקודה 1א, לתקנה 650/2012 צריכות להתפרש כך שכאשר מגורי הקבע הרגילים של המנוח ביום המוות אינם במדינה חברה, בית המשפט של המדינה החברה, שבה מגורי הקבע של המנוח לא היו קבועים אבל הקובע כי המנוח החזיק באזרחותה של אותה מדינה והחזיק בה נכסים, חייב, מיוזמתו, לקבוע את סמכות המשנה שלו לפי הוראה זו.) (Cour de cassation, première chambre civile, 18 novembre 2020, pourvoi n° Y 19-15.438). המסר ליורש הישראלי הוא שהשופט הצרפתי אינו רשאי להתעלם מסמכות המשנה: כאשר יש דירה בצרפת, יש לבדוק תמיד אם בית המשפט הצרפתי מוסמך, ואם המנוח היה גם אזרח צרפתי, הסמכות מתחזקת משמעותית.
בפועל, התביעות בענייני ירושה בינלאומית מתנהלות בפני בית המשפט המשפטי, tribunal judiciaire, שהוא בית המשפט האזרחי הכללי של צרפת, הבודד את מרבית התביעות האזרחיות בסמכות ראשונה. כאשר הדירה נמצאת בפריז או באיל דה פראנס, התיק יידון בדרך כלל בפני בית המשפט המשפטי של פריז, שצבר ניסיון רב בתיקי ירושה בינלאומית. יורש המתגורר בישראל אינו חייב לטוס לפריז לכל דיון: הוא יכול להיות מיוצג על ידי עורך דין הרשום בלשכת עורכי הדין של פריז, והמסמכים הישראליים מוגשים עם אפוסטיל, apostille, שהיא חותמת בינלאומית המאמתת מסמך ציבורי לפי אמנת האג, ועם תרגום מושבע לצרפתית, traduction assermentée, שהוא תרגום שבוצע על ידי מתרגם מוסמך מטעם בתי המשפט. תעודת פטירה ישראלית, צו ירושה או צו קיום צוואה שניתן בישראל, ותעודות לידה של היורשים, כולם נדרשים בצורה מאומתת ומתורגמת. מסמך בלי אפוסטיל או עם תרגום פרטי עלול להידחות, והדחייה מעכבת את שחרור הנכס בחודשים.
נקודה חשובה לפריז ולאיל דה פראנס: שווי המקרקעין באזור גבוה, ולכן סכסוכי ירושה כאן נוגעים בסכומים גדולים ומושכים בדיקה קפדנית של רשויות המס. הנוטריון המטפל בתיק ידרוש הערכת שווי עדכנית של הדירה, diagnostic, ואישורי רישום מהמרשם המקרקעין, והיורשים יתבקשו להוכיח את זהותם ואת קשר המשפחה במסמכים מלאים. מי שמתגורר בישראל ויורש דירה בפריז צריך להיערך ללוח זמנים של חודשים ארוכים: איסוף המסמכים בישראל, תרגומם, הטיפול אצל הנוטריון, רישום הזכויות והסדרת המס. התחלה מוקדמת, עוד לפני תום חודשי האבל הראשונים, היא ההבדל בין תיק מסודר לבין תיק שמצטברים בו קנסות וריביות.
II. איך מקבלים בפועל את הדירה בפריז: נוטריון, אישור ירושה אירופי, רישום ומס
הכרעה עקרונית בשאלת הדין והסמכות אינה מעבירה דירה על שם היורש. בצרפת, העברת מקרקעין בירושה עוברת דרך הנוטריון, ונדרשים מסמכים מסוימים שבלעדיהם מרשם המקרקעין לא ירשום את הזכויות. החלק הזה מסביר את המסלול המעשי: פתיחת הירושה, הוכחת מעמד היורש, האישור האירופי המיוחד, רישום הצוואה הזרה, ולבסוף המיסוי והמועדים. כל שלב תלוי בקודם, וטעות באחד מהם עוצרת את כולם.
A. נוטריון, תעודת יורש ואישור ירושה אירופי: המסמכים שפותחים את הדלת למרשם המקרקעין
הירושה נפתחת במוות, במקום מושבו האחרון של המנוח. סעיף 720 לחוק האזרחי קובע: “Les successions s’ouvrent par la mort, au dernier domicile du défunt.” (הירושות נפתחות במוות, במושב האחרון של המנוח.) סעיף 731 לאותו חוק מוסיף: “La succession est dévolue par la loi aux parents et au conjoint successibles du défunt dans les conditions définies ci-après.” (הירושה עוברת על פי החוק לקרובים ולבן הזוג היורשים של המנוח בתנאים המוגדרים להלן.) סעיף 724 לחוק האזרחי קובע כי היורשים שקובע החוק נכנסים מכוח עצמם, saisis de plein droit, לנכסים, לזכויות ולתביעות של המנוח. המשמעות היא שהזכות עוברת ליורש ביום המוות עצמו, אבל המימוש, כלומר מכירת הדירה, השכרתה או רישומה על שם היורש, דורש מסמכים.
המסמך הראשון הוא תעודת הכרה ביורשים, acte de notoriété, שהיא מסמך אותנטי שהנוטריון עורך ובו הוא מאשר, על סמך תעודות לידה, תעודת פטירה, ספר משפחה, livret de famille, שהוא פנקס רשמי צרפתי המרכז את אירועי המשפחה, ועדויות, מיהם היורשים ומה חלקו של כל אחד. המסמך השני הוא אישור ירושה אירופי, certificat successoral européen, שהוא מסמך אחיד שהתקנה האירופית יצרה כדי לאפשר ליורש להוכיח את מעמדו בכל מדינות האיחוד בלי הליך מתן תוקף נוסף. הנוטריון הצרפתי מוסמך להנפיק אישור כזה, והוא שימושי במיוחד כאשר ליורש יש נכסים בכמה מדינות באירופה, או כאשר בנק או מרשם במדינה אחרת דורש הוכחה במתכונת אירופית מוכרת. מי שצריך להוכיח את אזרחותו הצרפתית כחלק מהתיק, למשל כדי לבסס בחירת דין או תנאי למנגנון הנטילה המפצה, עושה זאת באמצעות תעודת אזרחות צרפתית, certificat de nationalité française, שהליך קבלתה והשימוש בה מוסברים בהרחבה במאמר המלווה באתר זה על סירוב למתן תעודת אזרחות ופנייה לבית המשפט.
בית המשפט העליון הבהיר מה כוחו המדויק של האישור האירופי ומה גבולותיו: “La cour d’appel a justement retenu que, conformément au considérant 71 du règlement UE n° 650/2012 du 4 juillet 2012, le certificat successoral européen avait une efficacité probatoire mais ne constituait pas un titre exécutoire, de sorte que, s’il attestait de la qualité et des droits d’héritier, il n’épuisait pas nécessairement les formalités à mettre en oeuvre pour obtenir l’exécution de ces droits.” (ערכאת הערעור קבעה בצדק כי, בהתאם לנימוק 71 של תקנה 650/2012 מיום 4 ביולי 2012, לאישור הירושה האירופי יש תוקף ראייתי אבל הוא אינו מהווה כותרת ביצוע, כך שבעוד שהוא מעיד על מעמד היורש וזכויותיו, הוא אינו ממצה בהכרח את הפורמליות שיש לבצע כדי לקבל את מימושן של זכויות אלה.) (Cour de cassation, première chambre civile, 13 avril 2022, arrêt n° 333, pourvoi n° Q 20-23.530). באותה החלטה הוסיף בית המשפט כי דרישת רישום של כל צוואה שנערכה בחוץ לארץ, הכרוכה בתשלום מס קבוע של 125 אירו, היא פורמליות מס, formalité fiscale, השייכת למינהל המס, וכי היא אינה פוגעת בתוקף הראייתי של האישור האירופי ואינה מהווה תנאי ביצוע אסור לפי התקנה. המסר המעשי ליורש הישראלי הוא כפול: כדאי לבקש אישור אירופי כי הוא מקל מאוד על ההוכחה מול בנקים ומרשמים, אבל אין לצפות שהוא יחליף את כל הפורמליות, ובכלל זה רישום הצוואה הישראלית אצל רשויות המס הצרפתיות ותשלום האגרה הקבועה. צוואה ישראלית שאינה רשומה כנדרש עלולה להיתקל בסירוב של הבנק לשחרר כספים או של המרשם לרשום את הדירה.
שאלה נפוצה היא האם צריך לתרגם את הצוואה הישראלית ולקיים לגביה הליך של מתן תוקף לפסק זר, exequatur, שהוא הליך שבו בית משפט צרפתי מתיר ביצוע של החלטה זרה בצרפת. ככלל, צוואה אינה פסק דין ואינה דורשת מתן תוקף: היא מסמך משפטי שהנוטריון בוחן, מאמת את חתימתה ואת כשירות המצווה, ובודק את תקפותה הצורנית לפי אמנת האג לעניין צורת הצוואות. אם הצוואה תקפה צורנית לפי אחד הדינים שאמנת האג מכירה בהם, ובהם דין מקום העריכה, הנוטריון יכול לפעול לפיה. פסק ירושה ישראלי, לעומת זאת, הוא החלטה שיפוטית, והשימוש בו בצרפת כפוף לכללי ההכרה של פסקים זרים. לכן מומלץ להביא לצרפת הן את הצוואה המקורית והן את פסק הירושה או צו קיום הצוואה, כל אחד בתפקידו: הצוואה קובעת את רצון המנוח, והפסק מאשר את ההליך שהתנהל בישראל.
B. כמה מס משלמים ובאיזה מועד: מיסוי הירושה הצרפתי על הדירה ומועד ההצהרה לרשויות
המיסוי הצרפתי על ירושה חל על הנכסים בצרפת גם כאשר המנוח והיורשים כולם תושבי ישראל. סעיף 750 ter לחוק המס הכללי, Code général des impôts, קובע את כלל הטריטוריאליות: כאשר המנוח לא היה בעל מושב מס בצרפת, המס הצרפתי על מעבר נכסים בלי תמורה חל על הנכסים המיטלטלין והמקרקעין הנמצאים בצרפת, בין שהם מוחזקים במישרין ובין בעקיפין דרך חברות. דירה בפריז חייבת אפוא במס ירושה צרפתי, גם אם המנוח התגורר בתל אביב וגם אם היורשים מתגוררים בישראל. ההסבר הרשמי של מינהל המס והשירות הציבורי, service-public.fr, שהוא הפורטל הרשמי של המינהל הצרפתי, מפרט את סולם המס הפרוגרסיבי לפי דרגת הקרבה, ואת ההפחתות האישיות, abattements, שהחשובה שבהן היא ההפחתה בין הורה לילד. החישוב המדויק תלוי בערך הדירה, בדרגת הקרבה של כל יורש ובמתנות קודמות, והנוטריון הוא שמכין את הצהרת העיזבון, déclaration de succession, שהיא המסמך המפרט את הנכסים, החובות והמס החל.
המועד להגשת ההצהרה קבוע בחוק ואינו ניתן להארכה אוטומטית. סעיף 641 לחוק המס הכללי קובע: “Les délais pour l’enregistrement des déclarations que les héritiers, donataires ou légataires ont à souscrire des biens à eux échus ou transmis par décès sont : De six mois, à compter du jour du décès, lorsque celui dont on recueille la succession est décédé en France métropolitaine; D’une année, dans tous les autres cas.” (המועדים לרישום ההצהרות שהיורשים, מקבלי המתנה או הזוכים בצוואה חייבים להגיש לגבי הנכסים שעברו אליהם או הועברו להם עקב המוות הם: שישה חודשים, החל מיום המוות, כאשר מי שיורשים אותו נפטר בצרפת המטרופוליטנית; שנה, בכל שאר המקרים.) הואיל והמנוח התגורר בישראל ונפטר מחוץ לצרפת, ליורשים עומדת שנה מיום המוות להגיש את ההצהרה ולשלם את המס. איחור גורר ריבית וקנסות, ולכן אסור להמתין לסיום הסכסוך המשפחתי או לסיום ההליך בישראל: את ההצהרה מגישים במועד, גם אם חלוקה סופית טרם הושגה, ומתקנים אחר כך במידת הצורך.
היבט נוסף שיורשים ישראליים מגלים לעיתים באיחור הוא חישוב המסה לחישוב השמורה, שמשפיע בעקיפין גם על החלוקה הכלכלית. כאמור, סעיף 922 לחוק האזרחי מורה לצרף למסה, באופן רעיוני, את המתנות שניתנו בחיי המנוח, לפי מצבן ביום המתנה ושוויין ביום פתיחת הירושה. מתנה של דירה או של סכום כסף גדול שניתנה לאחד הילדים שנים לפני המוות תילקח בחשבון, והילד שקיבל אותה עלול להידרש להשיב את העודף, או לראות את חלקו מקוצץ. לכן תכנון שמעביר נכסים במתנה בחיים אינו מבטל את דיני השמורה, אלא רק מקדים את החלוקה, והחישוב הסופי נעשה תמיד ביום המוות. מידע רשמי נוסף על ההליכים, הטפסים והסכומים העדכניים מופיע בפורטל service-public.fr בדף ההצהרה והמס על ירושה, ובאתר מינהל המס הצרפתי, impots.gouv.fr, וכדאי לבדוק בהם את הסכומים העדכניים לפני כל תשלום, כי סולמות והפחתות מתעדכנים בחוקי התקציב.
סיכום
ירושה בצרפת של מי שהתגורר בישראל משלבת שלושה רבדים שחייבים להיבחן יחד: הדין החל, הסמכות והמס. נקודת המוצא היא שהדין הישראלי, דין מגורי הקבע, חל על הירושה כולה, אבל הדירה בצרפת מושכת אליה את דיני השמורה הצרפתיים, בין דרך בחירת דין של אזרח כפול ובין דרך מנגנון הנטילה המפצה כאשר תנאיו מתקיימים. בית המשפט הצרפתי מוסמך לדון בנכסים בצרפת מכוח סמכות המשנה של התקנה האירופית, והוא בודק מיוזמתו אם תנאיה מתקיימים. הנוטריון הוא איש המפתח המעשי: הוא עורך את תעודת היורשים, מנפיק את האישור האירופי, דואג לרישום הצוואה הזרה ולרישום הזכויות, ומכין את הצהרת העיזבון. המיסוי הצרפתי חל על הדירה גם כשהכול התנהל בישראל, ולהצהרה עומדת שנה מיום המוות כאשר המנוח נפטר מחוץ לצרפת. מי שמחזיק דירה בצרפת ומתגורר בישראל צריך להסדיר מראש צוואה שמתחשבת בשמורה, לאסוף מסמכים מאומתים ומתורגמים, ולפנות לנוטריון מוקדם ככל האפשר אחרי המוות, כדי שהדירה בפריז תעבור ליורשים בלי סכסוך מיותר ובלי קנסות.