אלפי ישראלים שנולדו במרוקו, או שהוריהם וסביהם נולדו במרוקו, שואלים את אותה שאלה: האם מגיע לי דרכון צרפתי. מנועי החיפוש בישראל מלאים בניסוחים כמו דרכון צרפתי ליוצאי מרוקו, דרכון צרפתי זכאות ודרכון צרפתי לילדים. התשובה המשפטית קצרה יותר ממה שרבים מדמיינים: עצם הלידה במרוקו, או לידת ההורים במרוקו, אינה מקנה אזרחות צרפתית. מי שנולד באלג׳יריה לפני 1962 נמצא לפעמים במשטר היסטורי שונה, שמוסבר במאמר על אזרחות צרפתית ליוצאי אלג׳יריה, אבל ליוצאי מרוקו הכלל הוא אחד: אזרחות עוברת רק דרך הורה צרפתי, לפי סעיף 18 לחוק האזרחי הצרפתי. המאמר הזה מסביר איך בודקים אם קיים הורה כזה בשרשרת המשפחתית, אילו מסמכים מוכיחים את הקשר, מתי סעיף 30-3 עלול לחסום את ההוכחה אחרי יותר מחמישים שנה בחו״ל, איך מגישים בקשה לתעודת אזרחות צרפתית (certificat de nationalité française, אישור רשמי של בית המשפט המעיד על האזרחות) ואיך מוציאים דרכון ראשון בקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב. בסוף מוסברות גם שתי הדרכים הנוספות למי שאין לו הורה צרפתי: הצהרת אזרחות מכוח נישואין והתאזרחות בצו.
I. למה לידה במרוקו לא מקנה אזרחות צרפתית ואיך בודקים זכאות דרך ההורה הצרפתי
A. הכלל: אזרחות עוברת דרך הורה צרפתי, לא דרך מקום הלידה
המשפט הצרפתי קובע כלל יסוד בסעיף 17 לחוק האזרחי (Code civil, החוק האזרחי המרכזי של צרפת): «La nationalité française est attribuée, s’acquiert ou se perd selon les dispositions fixées par le présent titre, sous la réserve de l’application des traités et autres engagements internationaux de la France.» (האזרחות הצרפתית ניתנת, נרכשת או נאבדת לפי ההוראות הקבועות בפרק זה, בכפוף ליישום האמנות וההתחייבויות הבינלאומיות של צרפת). כלומר אין אזרחות אוטומטית מכוח מקום לידה במרוקו: צריך עילה כתובה בחוק. העילה המרכזית ליוצאי מרוקו היא ההורה הצרפתי. סעיף 18 לחוק האזרחי קובע בפשטות: «Est français l’enfant dont l’un des parents au moins est français.» (צרפתי הוא הילד שלפחות אחד מהוריו צרפתי). אם אביכם או אמכם היו צרפתים ביום שבו נולדתם, נולדתם צרפתים, גם אם נולדתם בקזבלנקה, במרקש או בישראל. אם אף אחד מההורים לא היה צרפתי, הלידה במרוקו כשלעצמה אינה יוצרת אזרחות צרפתית, גם אם המשפחה חיה שם דורות. נקודה זו מבלבלת רבים, כי בצרפת קיים גם מסלול של לידה על אדמת צרפת: סעיף 19 לחוק האזרחי קובע כי «Est français l’enfant né en France de parents inconnus.» (צרפתי הוא הילד שנולד בצרפת להורים לא ידועים), והוראות נוספות עוסקות בילדים שנולדו בצרפת וגדלו בה. אבל כל אלה מדברות על לידה בצרפת, לא על לידה במרוקו. ילד שנולד במרוקו להורים שאינם צרפתים אינו נכנס לאף אחת מהמשבצות האלה. מי שהוכר כצרפתי מכוח הורה נחשב צרפתי מיום הלידה, גם אם ההכרה הגיעה שנים אחר כך: סעיף 20 קובע כי «L’enfant qui est français en vertu des dispositions du présent chapitre est réputé avoir été français dès sa naissance, même si l’existence des conditions requises par la loi pour l’attribution de la nationalité française n’est établie que postérieurement.» (ילד שהוא צרפתי מכוח הוראות פרק זה נחשב צרפתי מיום לידתו, גם אם קיום התנאים הנדרשים בחוק להענקת האזרחות הצרפתית הוכח רק לאחר מכן). להשלכה הזו יש משמעות מעשית: אם ההורה היה צרפתי כשנולדתם, אתם צרפתים מלידה, והדרכון שתוציאו היום רק מתעד מצב שהיה קיים תמיד. לכן הבדיקה הראשונה שכל יוצא מרוקו חייב לעשות היא בדיקת ההורים, לא בדיקת מקום הלידה: האם האב או האם החזיקו אזרחות צרפתית ביום הלידה שלכם. אם התשובה חיובית, ממשיכים לבניית ההוכחה. אם התשובה שלילית, אין טעם לאסוף תעודות לידה ממרוקו: צריך לעבור למסלולים האחרים שיוסברו בחלק השני של המאמר. טעות נפוצה היא להניח שסבא שנולד במרוקו בתקופה הצרפתית מעביר אזרחות לנכד באופן אוטומטי. המשפט הצרפתי אינו מכיר דילוג דורות: כל חוליה בשרשרת חייבת להיות צרפתית בעצמה. אם הסבא היה צרפתי, ההורה קיבל אזרחות מכוחו, ואתם קיבלתם מכוח ההורה. אם אחת החוליות אינה צרפתית, השרשרת נקטעת. לכן המאמר על אזרחות צרפתית לנכדים מדגיש את אותה נקודה: מוכיחים את כל השרשרת, חוליה אחר חוליה, עד אליכם. הבדל חשוב קיים מול אלג׳יריה: מי שנולד באלג׳יריה לפני עצמאותה היה במצב משפטי שונה, כי אלג׳יריה היתה מחולקת למחוזות צרפתיים, וההיסטוריה הזו יוצרת כללים מיוחדים שנדונים בנפרד במאמר על יוצאי אלג׳יריה. מרוקו לא היתה במצב הזה, ולכן ליוצאי מרוקו אין קיצור דרך היסטורי: רק הורה צרפתי, או המסלולים הכלליים של נישואין והתאזרחות.
B. איך בונים את שרשרת ההוכחה ומתי סעיף 30-3 עלול לחסום אותה
אחרי שהבנתם שהשאלה היא ההורה ולא מקום הלידה, מגיע שלב ההוכחה. המשפט הצרפתי מטיל את נטל ההוכחה על מי שטוען לאזרחות: סעיף 30 לחוק האזרחי קובע כי «La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause. Toutefois, cette charge incombe à celui qui conteste la qualité de Français à un individu titulaire d’un certificat de nationalité française délivré conformément aux articles 31 et suivants» (נטל ההוכחה בענייני אזרחות צרפתית מוטל על מי שהאזרחות שלו עומדת על הפרק. ואולם נטל זה מוטל על מי שחולק על היותו צרפתי של אדם המחזיק תעודת אזרחות צרפתית שניתנה לפי סעיפים 31 ואילך). המשמעות המעשית ברורה: כל עוד אין לכם תעודת אזרחות, אתם אלה שצריכים להוכיח. אחרי שתקבלו תעודה, הנטל מתהפך ומי שחולק על האזרחות שלכם הוא זה שצריך להוכיח. לכן תעודת האזרחות היא המסמך החשוב ביותר בתיק, הרבה לפני הדרכון. בניית ההוכחה מתחילה במסמכי המצב האישי (état civil, מרשם הלידות, הנישואין והפטירה הצרפתי): תעודת הלידה שלכם, תעודת הלידה של ההורה הצרפתי, תעודת הנישואין של ההורים אם היתה, וכל מסמך צרפתי שמראה שההורה החזיק אזרחות: דרכון צרפתי ישן, תעודת זהות צרפתית (carte nationale d’identité, תעודת הזהות הרשמית של אזרחי צרפת), תעודת אזרחות של ההורה עצמו, אישור שירות צבאי או מסמכי בחירות. ככל שההורה עלה ממרוקו לישראל לפני עשרות שנים והמסמכים אבדו, צריך לשחזר אותם: לבקש העתקים מעיריית מקום הלידה בצרפת או מהמרשם המרכזי בנאנט (Service central d’état civil de Nantes, המחלקה המרכזית לרישום מצב אישי של צרפתים שנולדו בחו״ל), לחפש תיקי התאזרחות בארכיונים, ולבדוק אם ההורה או הסבא נרשמו במרשם הצרפתים המתגוררים בחו״ל (registre des Français établis hors de France, מרשם הקונסוליה של אזרחי צרפת בחו״ל). כל מסמך כזה הוא חוליה: תעודת הלידה שלכם מקשרת אתכם להורה, תעודת הלידה של ההורה מקשרת אותו להורה שלו, והמסמך הצרפתי מוכיח שהחוליה העליונה אכן היתה צרפתית. מעבר למסמכים, המשפט הצרפתי מכיר מושג שנקרא החזקת מעמד של צרפתי (possession d’état de Français, התנהגות רציפה כאזרח צרפתי המוכרת על ידי הרשויות והסביבה): החזקת דרכון צרפתי, הצבעה בבחירות, שירות בצבא הצרפתי, רישום בקונסוליה. החזקה כזו מחזקת את התיק, והיעדרה לאורך זמן מחליש אותו. כאן נכנס המכשול הגדול של משפחות ותיקות: סעיף 30-3 לחוק האזרחי, שנקרא בלשון המשפטנים התיישנות מחמת אי שימוש (désuétude, אובדן האזרחות מחמת שישים שנה של מגורים בחו״ל בלי קשר לצרפת). הסעיף קובע: «Lorsqu’un individu réside ou a résidé habituellement à l’étranger, où les ascendants dont il tient par filiation la nationalité sont demeurés fixés pendant plus d’un demi-siècle, cet individu ne sera pas admis à faire la preuve qu’il a, par filiation, la nationalité française si lui-même et celui de ses père et mère qui a été susceptible de la lui transmettre n’ont pas eu la possession d’état de Français.» (כאשר אדם מתגורר או התגורר דרך קבע בחו״ל, שבו האבות שמהם הוא שואב מכוח קירבה משפחתית את האזרחות נשארו קבועים במשך יותר מחצי מאה, אדם זה לא יורשה להוכיח שיש לו מכוח קירבה משפחתית אזרחות צרפתית אם הוא עצמו ואותו אחד מהוריו שהיה עשוי להעביר לו אותה לא החזיקו מעמד של צרפתים). במילים פשוטות: אם המשפחה חיה בחו״ל יותר מחמישים שנה ואף אחד לא התנהג כצרפתי, בית המשפט רשאי לקבוע שהאזרחות אבדה, גם אם היתה קיימת פעם. זהו הסיכון המרכזי של יוצאי מרוקו שעלו לישראל בשנות החמישים והשישים וניתקו כל קשר עם צרפת: הדור השלישי מגלה סבא צרפתי, אבל חמישים השנים עברו. בית המשפט העליון של צרפת (Cour de cassation, ערכאת הערעור העליונה בעניינים אזרחיים) צמצם מעט את המכשול לטובת קטינים: בפסק דין מ-27 בנובמבר 2024 קבע כי «Il s’en déduit que la désuétude de l’article 30-3 du code civil ne peut être opposée à des enfants mineurs au jour de l’introduction de l’action déclaratoire si elle ne l’a pas été à leur auteur.» (מכאן נובע כי התיישנות סעיף 30-3 לחוק האזרחי אינה יכולה להיות מופנית נגד ילדים קטינים ביום הגשת התביעה ההצהרתית אם היא לא הופנתה נגד ההורה שממנו הם שואבים את האזרחות). כלומר אי אפשר לחסום ילד קטין בטענת חמישים השנה אם הטענה לא הופנתה נגד ההורה שלו עצמו. זוהי הגנה חשובה להורים שרוצים להסדיר את אזרחות ילדיהם הקטינים לפני שיהיה מאוחר. המסקנה המעשית של חלק זה: בדקו קודם אם ההורה היה צרפתי, אספו את כל החוליות, חפשו סימני החזקת מעמד של צרפתי אצלכם ואצל ההורה, והעריכו בכנות את סיכון חמישים השנה. אם הסיכון קיים, אל תוותרו מראש: הגנה של קטינים, מסמכים חדשים או חוליה קרובה יותר לצרפת יכולים לשנות את התמונה. המדריך המלא על תעודת אזרחות צרפתית לישראלים מרחיב על כל שלבי הבקשה והערעור.
II. איך מוציאים תעודת אזרחות ודרכון צרפתי, ומה עושים כשאין זכאות מכוח הורה
A. בקשת תעודת אזרחות, ערעור לבית המשפט ודרכון ראשון בקונסוליה
מי שהבדיקה המשפחתית שלו העלתה הורה צרפתי עובר לשלב המסמכים הרשמיים. המסמך הראשון הוא תעודת האזרחות הצרפתית. סעיף 31 לחוק האזרחי קובע מי מוסמך לתת אותה: «Le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire a seul qualité pour délivrer un certificat de nationalité française à toute personne justifiant qu’elle a cette nationalité.» (מנהל שירותי המזכירות המשפטית של בית המשפט הוא היחיד המוסמך לתת תעודת אזרחות צרפתית לכל מי שמוכיח שיש לו אזרחות זו). בית המשפט (tribunal judiciaire, בית המשפט האזרחי המחוזי של צרפת) הוא אם כן הכתובת, דרך המזכירות לענייני אזרחות. מי שמתגורר בישראל יכול לעבור דרך הרשות הקונסולרית, וההנחיות המעשיות מרוכזות בדף הרשמי של Certificat de nationalité française באתר service-public.fr, אתר המידע הרשמי של המינהל הצרפתי, שמסביר אילו טפסים למלא ואילו מסמכים לצרף, ומציין כי המזכירות רשאית לבקש מסמכים משלימים. את הבקשה מגישים עם כל החוליות שנאספו: תעודות לידה, הוכחת האזרחות של ההורה, וכל סימן של החזקת מעמד כצרפתי. אם המזכירות מסרבת לתת את התעודה, הסירוב אינו סוף הדרך. הדרך היא תביעה הצהרתית (action déclaratoire, תביעה שבה מבקשים מבית המשפט להצהיר מהי האזרחות) לפני בית המשפט, שהוא הערכאה היחידה המוסמכת לדון במחלוקות אזרחות: סעיף 29 לחוק האזרחי קובע כי «La juridiction civile de droit commun est seule compétente pour connaître des contestations sur la nationalité française ou étrangère des personnes physiques.» (הערכאה האזרחית הרגילה היא היחידה המוסמכת לדון במחלוקות על אזרחות צרפתית או זרה של אנשים). חשוב להבין את גבולות ההליך הזה כפי שבתי המשפט עצמם מסבירים: בית המשפט אינו מבטל את החלטת הסירוב של המזכירות ואינו מצווה עליה לתת תעודה, אלא מכריע בשאלה עצמה, האם אתם צרפתים. כפי שעולה מסעיף 29, בית המשפט הוא שמכריע בעצמו בשאלת האזרחות (הערכאה האזרחית הרגילה היא היחידה המוסמכת לדון במחלוקות על אזרחות): הוא אינו מבטל את החלטת הסירוב של המזכירות ואינו מצווה עליה לתת תעודה, אלא בוחן את החוליות לגופן. וכפי שקובע סעיף 30, כל עוד אין בידכם תעודת אזרחות על שמכם, נטל ההוכחה מוטל עליכם (נטל ההוכחה בענייני אזרחות מוטל על מי שהאזרחות שלו עומדת על הפרק). לכן התביעה ההצהרתית היא הזדמנות להציג את כל החוליות לפני שופט, עם טיעון מלא על ההורה הצרפתי, על החזקת המעמד ועל סוגיית חמישים השנה. אם בית המשפט מצהיר שאתם צרפתים, מתן התעודה הופך לזכות שבדין. אחרי שיש בידכם תעודת אזרחות או פסק דין הצהרתי, מגיע תור הדרכון. את הדרכון הראשון מוציאים בקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב, לפי הנהלים המתפרסמים בדף הPasseport של הקונסוליה, שמפרט את המסמכים הנדרשים לרבות דרכון ישראלי במקרה של בקשה ראשונה. קובעים תור, מגיעים עם תעודת האזרחות, תעודות המצב האישי, תמונות עדכניות והדרכון הישראלי, ומגישים בקשה לדרכון ביומטרי. אם נולדתם בישראל להורה צרפתי ועדיין לא נרשמה לידתכם במרשם הצרפתי, ייתכן שתצטרכו קודם רישום של תעודת הלידה בנאנט, כפי שמוסבר במדריך על ילד שנולד בישראל להורה צרפתי. ילדים קטינים מקבלים הגנה מיוחדת מפני טענת חמישים השנה, כפי שנפסק בבית המשפט העליון, ולכן כדאי להסדיר את ענייניהם מוקדם ככל האפשר ולא לחכות לבגרות. בכל שלב שבו מתקבל סירוב, קראו היטב את נימוקי הסירוב: לעיתים חסר רק מסמך אחד, לעיתים הטענה היא עקרונית על השרשרת או על חמישים השנה, וכל מקרה דורש תשובה שונה. המדריך על ערעור על סירוב תעודת אזרחות מפרט את דרכי התגובה לכל סוג של סירוב.
B. שתי הדרכים הנוספות: הצהרה מכוח נישואין והתאזרחות בצו
ומה עושה יוצא מרוקו שאין לו הורה צרפתי. כאן אין קיצורי דרך היסטוריים: נשארים שני המסלולים הכלליים שהמשפט הצרפתי פותח בפני כל זר, ובשניהם מקום הלידה במרוקו אינו נותן יתרון ואינו יוצר חיסרון. המסלול הראשון הוא הצהרת אזרחות מכוח נישואין (déclaration de nationalité par mariage, הליך שבו בן זוג זר של אזרח צרפתי מצהיר על רצונו להיות צרפתי). סעיף 21-2 לחוק האזרחי קובע: «L’étranger ou apatride qui contracte mariage avec un conjoint de nationalité française peut, après un délai de quatre ans à compter du mariage, acquérir la nationalité française par déclaration à condition qu’à la date de cette déclaration la communauté de vie tant affective que matérielle n’ait pas cessé entre les époux depuis le mariage et que le conjoint français ait conservé sa nationalité.» (זר או חסר אזרחות שנישא לבן זוג בעל אזרחות צרפתית רשאי, לאחר ארבע שנים מיום הנישואין, לרכוש את האזרחות הצרפתית בהצהרה, בתנאי שבמועד ההצהרה חיי הקהילה הרגשיים והחומריים לא פסקו בין בני הזוג מאז הנישואין ושבן הזוג הצרפתי שמר על אזרחותו). לארבע השנים יש תנאים מצטברים שחייבים להתקיים ביום ההצהרה: חיי קהילה רצופים רגשיים וחומריים מאז הנישואין, שמירת האזרחות של בן הזוג הצרפתי, רישום מוקדם של הנישואין שנערכו בחו״ל במרשם הצרפתי (transcription, העתקת תעודת הנישואין הזרה למרשם הצרפתי), וידיעת השפה הצרפתית ברמה הנדרשת. התקופה מתארכת לחמש שנים כאשר הזר אינו מוכיח מגורים רצופים בצרפת או רישום של בן הזוג הצרפתי במרשם הצרפתים בחו״ל. נישואין שנערכו בישראל בין ישראלי יוצא מרוקו לבן זוג צרפתי חייבים אם כן לעבור קודם רישום בנאנט, ורק אחר כך אפשר להגיש את ההצהרה. הממשלה רשאית להתנגד להצהרה מטעמים הקבועים בחוק, והתנגדות כזו ניתנת לערעור לפני בית המשפט. המדריך על אזרחות מכוח נישואין מפרט את התנאים, את ההתנגדות ואת הערעור. המסלול השני הוא התאזרחות בצו (naturalisation par décret, הענקת אזרחות בהחלטת ממשלה לפי שיקול דעתה). סעיף 21-15 לחוק האזרחי קובע: «l’acquisition de la nationalité française par décision de l’autorité publique résulte d’une naturalisation accordée par décret à la demande de l’étranger» (רכישת האזרחות הצרפתית בהחלטת הרשות הציבורית נעשית בהתאזרחות הניתנת בצו לבקשת הזר). זהו מסלול של בקשה ולא של זכות אוטומטית: המבקש מגיש תיק, עובר בדיקת השתלבות וריאיון, והרשות מחליטה. התנאים המעשיים, מבחן השפה והרכב התיק מוסברים במדריך על התאזרחות בצו לישראלים, ולמי שקיבל סירוב או דחייה מוקדש המדריך על ערעור על סירוב התאזרחות. ליוצא מרוקו שמתגורר בישראל ואינו נשוי לצרפתי, ההתאזרחות בצו היא בדרך כלל המסלול הקשה ביותר, כי היא מניחה מרכז חיים בצרפת. לכן הסדר הנכון של הבדיקה הוא: קודם הורה צרפתי, אחר כך נישואין לבן זוג צרפתי, ורק בסוף התאזרחות בצו. מי שמשקיע את המאמץ בסדר ההפוך מבזבז זמן וכסף על המסלול הקשה לפני שבדק את הקל. נקודה אחרונה שחשוב להבהיר למי שמגיע ממרוקו דרך צרפת וחוזר לישראל: קבלת האזרחות הצרפתית אינה מבטלת את האזרחות הישראלית, והמדריך על אזרחות כפולה צרפתית ישראלית מסביר איך שתי האזרחויות חיות יחד, כולל חובות כמו יום ההכנה לביטחון. גם מי שכבר איבד אזרחות צרפתית בעבר אינו חסר סיכוי: המדריך על שילוב מחדש באזרחות מסביר את מסלולי החזרה. בכל מקרה, הכלל היסודי של סעיף 17 נשאר: האזרחות ניתנת, נרכשת או נאבדת רק לפי הכתוב בחוק. מי שבונה את התיק שלו על עילה כתובה, עם חוליות מוכחות ומסמכים מלאים, עומד על קרקע יציבה. מי שבונה אותו על זיכרון משפחתי בלבד, בלי מסמך צרפתי אחד, צריך להתחיל באיסוף המסמכים לפני כל צעד אחר.
שאלה שחוזרת אצל יוצאי מרוקו נוגעת למסמכים ממרוקו עצמה: האם צריך תעודת לידה מרוקאית, והאם היא מוכיחה משהו על אזרחות צרפתית. התשובה היא שתעודת לידה מרוקאית מוכיחה לידה וקירבה משפחתית, כלומר שהאדם נולד במקום מסוים ושאביו ואמו הם מי שכתוב בתעודה, אבל היא אינה מוכיחה אזרחות צרפתית של איש. ההוכחה של האזרחות חייבת לבוא ממסמך צרפתי: דרכון צרפתי של ההורה, תעודת אזרחות שלו, רישום בקונסוליה, או מסמך צבאי צרפתי. לכן מי שאוסף רק תעודות ממרוקו בונה חצי תיק: החצי של הקירבה קיים, החצי של האזרחות חסר. החצי החסר נמצא בארכיונים צרפתיים, בתיקי התאזרחות ישנים, במרשם בנאנט או אצל קרובי משפחה בצרפת ששמרו דרכונים ישנים של הסבא. טיפ מעשי: התחילו מההורה הקרוב ביותר אליכם, לא מהסבא הרחוק. אם האב החזיק דרכון צרפתי כשהייתם ילדים, זו החוליה החזקה ביותר, והסבא כבר אינו נחוץ. רק אם ההורה עצמו לא הותיר מסמך צרפתי עולים דור אחד למעלה ומוכיחים קודם שההורה היה צרפתי דרך הסבא, ואז שאתם ילדיו. כל דור נוסף מכפיל את מספר המסמכים ואת הסיכון של סעיף 30-3, ולכן הקיצור הטוב ביותר הוא החוליה הקרובה ביותר. עוד טעות נפוצה היא להגיש בקשת דרכון לקונסוליה לפני שיש תעודת אזרחות או רישום לידה, ולקבל סירוב שמעכב הכול. הסדר הנכון הוא: רישום לידה בנאנט אם נדרש, תעודת אזרחות, ורק אחר כך דרכון. מי שמגיש בסדר הפוך מקבל החלטת דחייה שאינה קובעת דבר על האזרחות עצמה, אבל מבזבזת חודשים של המתנה לתורים. שמרו כל החלטה בכתב, כי נימוקי הסירוב הם מפת הדרכים של התיק: הם אומרים בדיוק איזו חוליה חסרה בעיני המינהל.
לבסוף, מילה על הילדים שלכם. אזרחות צרפתית שהוכרה לכם עוברת הלאה לילדיכם לפי אותו סעיף 18, בלי צורך בהליך חדש של התאזרחות: הילד של צרפתי הוא צרפתי. אבל גם כאן חלה אותה חובת הוכחה: תצטרכו לרשום את לידת הילד במרשם הצרפתי ולהוציא לו תעודת אזרחות ודרכון, עם אותן חוליות בתוספת תעודת הלידה שלו. הורים שמסדירים את ענייניהם כשהילדים קטינים נהנים מההגנה שבית המשפט העליון נתן לקטינים מפני טענת חמישים השנה, ולכן אין סיבה לדחות את הטיפול בדור הבא. משפחה שמסדירה בבת אחת שלושה דורות, סבא הורה ונכד, חוסכת לעצמה מחלוקות עתידיות על ירושה, על רישום נישואין ועל מעמד הילדים בצרפת. זהו ההיגיון של כל המדריכים בסדרה הזו: כל דור מוכיח את שלו, והשרשרת המלאה נשמרת לדור הבא.
סיכום
יוצאי מרוקו אינם מקבלים אזרחות צרפתית בגלל שנולדו במרוקו או בגלל שהוריהם נולדו שם: הזכאות עוברת רק דרך הורה שהיה צרפתי ביום הלידה, לפי סעיף 18, ונחשבת קיימת מיום הלידה לפי סעיף 20. הבדיקה המעשית היא בדיקת ההורה, ובניית השרשרת חוליה אחר חוליה עם מסמכי מצב אישי וסימני החזקת מעמד כצרפתי, כי נטל ההוכחה מוטל על הטוען לאזרחות לפי סעיף 30. המשפחות הוותיקות שנותקו מצרפת לפני יותר מחמישים שנה חייבות להכיר את מחסום סעיף 30-3, ואת ההגנה שבית המשפט העליון נתן לקטינים מפני מחסום זה. מי שההוכחה שלו שלמה מגיש בקשה לתעודת אזרחות לפי סעיף 31, ובמקרה של סירוב פונה בתביעה הצהרתית לבית המשפט שהוא הערכאה היחידה המוסמכת לפי סעיף 29, ואחר כך מוציא דרכון ראשון בקונסוליה בתל אביב. מי שאין לו הורה צרפתי פונה להצהרה מכוח נישואין לפי סעיף 21-2 אחרי ארבע שנות חיי קהילה עם רישום הנישואין, או להתאזרחות בצו לפי סעיף 21-15. זהו הסדר הנכון: הורה, נישואין, צו. כל מסלול אחר הוא עקיפה שעולה ביוקר.