משרד Kohen Avocats · פריז 16
עלייה לישראל ושירות בצה״ל: האם מאבדים את האזרחות הצרפתית?

עו"ד חסן כהן פועל במקרים דחופים, מתחנת המשטרה ועד בית המשפט לפשעים חמורים. ניתוח אסטרטגי ראשוני: 80 € כולל מע״מ, מענה אישי בתוך 24 שעות.

100% חסוי · חיסיון מקצועי · ללא התחייבות

מאמר שהופק באמצעות בינה מלאכותית, לפי תהליך שתוכנן ומפוקח על ידי המשרד

מקור: בית המשפט לערעורים (Cour de cassation) – מאגר הנתונים הפתוח « Judilibre » & « Légifrance ».

לשכת עורכי הדין של פריז מעצר, חקירה, בית משפט לפשעים חמורים פרופיל CNB avocat.fr
חסן כהן, עורך דין לדיני הגירה בפריז
עו"ד חסן כהן
עורך דין, לשכת עורכי הדין של פריז

עלייה לישראל ושירות בצה״ל: האם מאבדים את האזרחות הצרפתית?

לשוחח עם עורך דין 06 89 11 34 45

ישראלי המחזיק באזרחות צרפתית ועולה לישראל שואל כמעט תמיד את אותה שאלה, בדרך כלל בלילה שלפני הטיסה או ביום קבלת תעודת הזהות הישראלית: האם קבלת האזרחות הישראלית מוחקת את האזרחות הצרפתית, והאם שירות בצה״ל או עבודה בשירות המדינה הישראלית חושפים לצו אובדן מצד ממשלת צרפת. התשובה המשפטית מרגיעה בחלקה ודורשת ערנות בחלקה: רכישה מרצון של אזרחות זרה כשלעצמה אינה גורמת לאובדן האזרחות הצרפתית, אלא אם האדם מצהיר על כך במפורש; לעומת זאת שירות בצבא זר או בשירות ציבורי זר לאחר צו רשמי להפסיק, התנהגות כנתין זר, או הרשעה בעבירות חמורות, עלולים להביא לאובדן או לשלילה בהליך ממלכתי פורמלי. המאמר הזה מסביר, שלב אחרי שלב, מה מסדיר החוק, אילו מסמכים מוכיחים את האזרחות, לאן פונים, ואיך שבים לאזרחות אם היא אבדה. כל מונח צרפתי מוסבר בהופעתו הראשונה: préfecture היא הנציבות המחוזית המטפלת בזרים, titre de séjour הוא תעודת השהייה, certificat de nationalité française היא תעודת האזרחות הצרפתית המונפקת על ידי מזכירות בית המשפט, tribunal judiciaire הוא בית המשפט האזרחי המחוזי, déclaration de nationalité היא הצהרת אזרחות הנמסרת לרשות או לבית המשפט. המקורות הם טקסטים רשמיים שנקראו במלואם ביום הכתיבה באתר Légifrance, באתר service-public.fr, באתר france-visas.gouv.fr ובאתר הקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב, ופסקי דין שנקראו במלואם באמצעות כלי החיפוש המשפטיים.

I. קיבלתי אזרחות ישראלית בעלייה — האם האזרחות הצרפתית אבודה?

A. הכלל מאז 1973: רכישה מרצון של אזרחות זרה אינה מוחקת בלי הצהרה מפורשת

הנקודה הראשונה שחייבים להפנים היא שהמשפט הצרפתי מכיר בכפילות אזרחות בין צרפת לישראל. ישראל מתירה כפל אזרחות וצרפת מתירה כפל אזרחות, ועלייה לישראל כשלעצמה אינה מוחקת שום זכות צרפתית. הכלל הבסיסי קבוע בסעיף 17 לחוק האזרחי, הקובע “La nationalité française est attribuée, s’acquiert ou se perd selon les dispositions fixées par le présent titre, sous la réserve de l’application des traités et autres engagements internationaux de la France.” (האזרחות הצרפתית מוענקת, נרכשת או אבודה לפי הוראות הכותרת הזו, בכפוף לאמנות ולהתחייבויות הבינלאומיות של צרפת). המשמעות המעשית פשוטה: רק החוק הצרפתי קובע אם איבדת את האזרחות, לא החוק הישראלי ולא המעמד החדש שלך בישראל. ילד שנולד להורה צרפתי נשאר צרפתי גם אם נולד בישראל וגם אם קיבל אזרחות ישראלית מלידה, לפי סעיף 18 לחוק האזרחי: “Est français l’enfant dont l’un des parents au moins est français.” (צרפתי הוא הילד שלפחות אחד מהוריו צרפתי). ההורה יכול לרשום את הילד במרשם הקונסולרי, לבקש עבורו דרכון צרפתי, והילד מחזיק בשתי האזרחויות בלי צורך לבחור ביניהן בבגרותו. שום חובה לבחור לא קיימת במשפט הצרפתי העכשווי, ושום טופס של הסוכנות היהודית או של משרד הפנים הישראלי אינו מוותר בשמך על האזרחות הצרפתית. הבלבול נולד לעתים מהשאלון הקונסולרי או מטפסי הצבא, אבל ויתור על אזרחות דורש הליך צרפתי פורמלי בלבד, כפי שיוסבר להלן. הכלל המכריע לעולה החדש קבוע בסעיף 23 לחוק האזרחי: “Toute personne majeure de nationalité française, résidant habituellement à l’étranger, qui acquiert volontairement une nationalité étrangère ne perd la nationalité française que si elle le déclare expressément, dans les conditions prévues aux articles 26 et suivants du présent titre.” (כל בגיר בעל אזרחות צרפתית המתגורר דרך קבע בחו״ל, הרוכש מרצונו אזרחות זרה, מאבד את האזרחות הצרפתית רק אם הצהיר על כך במפורש, בתנאים הקבועים בסעיפים 26 ואילך של כותרת זו). כל מילה במשפט הזה חשובה. בגיר בלבד: קטין שעלה עם הוריו אינו מאבד דבר, גם אם ההורים חתמו על הצהרה הנוגעת לעצמם. מתגורר דרך קבע בחו״ל: צרפתי המתגורר בצרפת שמבקש אזרחות נוספת אינו נכנס כלל להסדר האובדן הזה. רוכש מרצונו: אזרחות שנכפתה או הוענקה אוטומטית בלי בקשה אינה מפעילה את המנגנון. ומעל הכול, רק אם הצהיר במפורש: בלי הצהרת אזרחות, המכונה déclaration de nationalité, שנמסרה ונרשמה כדין, האזרחות הצרפתית נשמרת. ההצהרה הזו אינה מכתב פשוט ואינה טופס עלייה; היא מעשה משפטי הנמסר למנהל בית המשפט האזרחי, הtribunal judiciaire שהוסבר בפתיחה, או לקונסול, לפי סעיף 26 לחוק האזרחי: “Les déclarations de nationalité souscrites en raison soit du mariage avec un conjoint français, en application de l’article 21-2 , soit de la qualité d’ascendant de Français, en application de l’article 21-13-1 , soit de la qualité de frère ou sœur de Français, en application de l’article 21-13-2, sont reçues par l’autorité administrative. Les autres déclarations de nationalité sont reçues par le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire ou par le consul. Les formes suivant lesquelles ces déclarations sont reçues sont déterminées par décret en Conseil d’Etat. Il en est délivré récépissé après remise des pièces nécessaires à la preuve de leur recevabilité.” (הצהרות אזרחות הנחתמות מחמת נישואין לבן זוג צרפתי לפי סעיף 21-2, או מחמת היות אב או אם של צרפתי לפי סעיף 21-13-1, או אח או אחות של צרפתי לפי סעיף 21-13-2, מתקבלות על ידי הרשות המנהלית. שאר הצהרות האזרחות מתקבלות על ידי מנהל שירותי המזכירות של בית המשפט האזרחי או על ידי הקונסול. הצורות שבהן מתקבלות הצהרות אלה נקבעות בצו של מועצת המדינה. נמסר אישור קבלה לאחר מסירת המסמכים הדרושים להוכחת קבילותן). לכן עולה חדש שקיבל תעודת זהות ישראלית, דרכון ישראלי, ואפילו שירת בצבא, ועדיין מחזיק דרכון צרפתי בתוקף, נמצא במצב תקין כל עוד לא חתם על הצהרת ויתור כזו ולא קיבל צו אובדן. הדרכון הצרפתי עצמו אינו מוכיח לבדו את האזרחות מול רשות החולקת עליה, אבל הוא סימן חזק שהמנגנון לא הופעל. מי שחושש יכול לבקש תעודת אזרחות צרפתית, certificat de nationalité française, ממזכירות בית המשפט, לפי סעיף 31 לחוק האזרחי: “Le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire a seul qualité pour délivrer un certificat de nationalité française à toute personne justifiant qu’elle a cette nationalité.” (למנהל שירותי המזכירות של בית המשפט האזרחי בלבד הסמכות למסור תעודת אזרחות צרפתית לכל אדם המוכיח שהוא בעל אזרחות זו). התעודה הזו הופכת את נטל ההוכחה: לפי סעיף 30 לחוק האזרחי, “La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause. Toutefois, cette charge incombe à celui qui conteste la qualité de Français à un individu titulaire d’un certificat de nationalité française délivré conformément aux articles 31 et suivants .” (נטל ההוכחה בענייני אזרחות צרפתית מוטל על מי שאזרחותו עומדת על הפרק. ואולם נטל זה מוטל על מי שחולק על היות צרפתי של אדם המחזיק בתעודת אזרחות צרפתית שנמסרה לפי סעיפים 31 ואילך). בית המשפט בפריז יישם זאת בפסק דין מ20 במרס 2024, תיק 23/00949, הזמין באתר בית המשפט העליון, שבו נאמר: “En application de l’article 30 alinéa 1 du code civil, la charge de la preuve en matière de nationalité incombe à celui qui revendique la qualité de Français lorsqu’il n’est pas déjà titulaire d’un certificat de nationalité délivré à son nom conformément aux dispositions des articles 31 et suivants du même code.” (מכוח סעיף 30 פסקה ראשונה לחוק האזרחי, נטל ההוכחה בענייני אזרחות מוטל על הטוען להיות צרפתי כאשר אינו מחזיק בתעודת אזרחות על שמו לפי סעיפים 31 ואילך של אותו חוק). המסר לעולה הישראלי ברור: לפני שמבקשים דרכון חדש או רושמים ילד, כדאי להחזיק תעודת אזרחות בתוקף, לשמור עותק של כל הצהרה שנחתמה, ולעולם לא לחתום על מסמך צרפתי שאינו מובן עד הסוף. מי שמתגורר בפריז או באיל דה פרנס ונתקל בסירוב של מזכירות או של קונסוליה, מגיש את הבקשה בכתב, שומר אישור קבלה, ומצרף שרשרת מסמכים מלאה מההורה הצרפתי עד אליו: תעודות לידה, ספר משפחה, תעודות אזרחות קודמות. שרשרת חלקית היא הסיבה השכיחה ביותר לעיכוב, לא העלייה עצמה.

B. החריג ההיסטורי: נשים שקיבלו אזרחות זרה בנישואין והפסיקה שמתקנת עד היום

הכלל המרגיע של סעיף 23 לא תמיד היה קיים, ומי שמטפל בתיק של הורים או סבים חייב להכיר את המשטר הישן. בעבר, צרפתייה שנישאה לזר וקיבלה את אזרחות בעלה איבדה אוטומטית את אזרחותה. המשטר הזה נקבע בסעיף 87 של קוד האזרחות מ1945, שצוטט בפסק דין של בית המשפט העליון מ30 במרס 2022, תיק 20-22.050, הזמין באתר בית המשפט העליון: “perd la nationalité française le Français majeur qui acquiert volontairement une nationalité étrangère.” (מאבד את האזרחות הצרפתית הצרפתי הבגיר הרוכש מרצונו אזרחות זרה). באותו פסק דין דן בית המשפט באישה צרפתייה שנישאה ב1946 לתוניסאי וקיבלה ב1957 את אזרחות בעלה בהצהרה, ובית המשפט קבע בסוף שהיא לא איבדה את אזרחותה הצרפתית, בין היתר לאור החלטת המועצה החוקתית מ9 בינואר 2014 שביטלה את ההבחנה בין גברים לנשים. הנקודה החשובה בפסק הדין לישראלים אינה תוניסיה אלא העיקרון: “l’article 8, c, de la Convention franco-tunisienne régit exclusivement les relations entre les Etats parties et n’est pas d’effet direct à l’égard des particuliers, lesquels ne peuvent ni en revendiquer l’application ni se le voir opposer” (סעיף 8 ג לאמנה הצרפתית תוניסאית מסדיר אך ורק את היחסים בין המדינות החתומות ואין לו תחולה ישירה כלפי יחידים, שאינם יכולים לא לטעון לו ולא שיטענו אותו כלפיהם). כלומר אמנה בין מדינות אינה שוללת אזרחות מאדם פרטי בלי הוראת חוק פנימית. לישראלים ממוצא תוניסאי, אלג׳יראי או מרוקאי, שהוריהם או סביהם עברו בין צרפת לצפון אפריקה, פסק הדין הזה הוא כלי עבודה: בודקים את החוק הצרפתי הפנימי שחל ביום הרכישה, ולא מסתפקים בטענה כללית על אמנה. סבתא שקיבלה אזרחות ישראלית בעלייה בשנות החמישים, למשל, נשפטת לפי החוק שחל אז, וההכרעה משפיעה על צאצאיה עד היום, כי אזרחות עוברת בהורות לפי סעיף 18. טעות נפוצה היא לחשוב שהחוק החדש של סעיף 23 חל אחורה ומתקן הכול אוטומטית; הוא אינו חל אחורה, וכל דור נשפט לפי זמנו. לכן בתיקי הוכחת אזרחות מול הקונסוליה בתל אביב או מול מזכירות בית המשפט, בונים ציר זמן: מתי נולד ההורה, מתי קיבל אזרחות זרה, איזה נוסח חל באותו יום, והאם ניתנה הצהרה או התקבל צו. מסמכי הארכיון הישראליים, כמו תעודת עולה או רישום במשרד הפנים, מועילים כראיות עובדתיות לתאריכים, אבל ההכרעה המשפטית נעשית תמיד לפי הטקסט הצרפתי. מי שמגלה שהסבתא איבדה את אזרחותה לפי הדין הישן אינו חסר סיכוי: קיים מסלול של שיבה לאזרחות, réintégration, שיוסבר בחלק השני, והוא פתוח בכל גיל. חשוב גם להבין מה לא קרה: עצם קבלת אזרחות ישראלית לפי חוק השבות אינה החלטה של ממשלת צרפת, אינה צו, ואינה נרשמת אוטומטית בשום מרשם צרפתי. צרפת אינה מקבלת הודעה אוטומטית מישראל על כל עולה, ואין מאגר משותף שמעדכן אזרחויות. האובדן, כשהוא מתרחש, מתרחש תמיד במסמך צרפתי: הצהרה חתומה, צו ממשלתי, או פסק דין. לכן הכלל המעשי הוא לשמור כל מסמך צרפתי, לבקש העתק מכל הצהרה, ולעולם לא להסיק מאזרחות ישראלית על אובדן צרפתי. מי שמחזיק שני דרכונים בתוקף, מצביע בבחירות בשתי המדינות, משלם מסים לפי הדין החל בכל מדינה, ומגיש לילדיו בקשות לדרכון צרפתי, מתנהג כבעל כפל אזרחות לגיטימי שהמשפט הצרפתי מכיר בו. הבעיה מתחילה רק כשנכנסים שירות צבאי זר או שירות ציבורי זר לתמונה, וזהו נושא החלק השני.

II. שירות בצה״ל ובשירות ציבורי ישראלי — מתי המדינה רשאית לשלול אזרחות?

A. צו הפסקה, התנהגות כנתין זר ושלילה שאינה אוטומטית

החשש הגדול של משפחות עולים הוא שגיוס לצה״ל או עבודה בשירות המדינה הישראלית יגררו אובדן אוטומטי של האזרחות הצרפתית. החוק אינו קובע אובדן אוטומטי כזה. הסעיף המסדיר שירות בצבא זר הוא סעיף 23-8 לחוק האזרחי, הקובע: “Perd la nationalité française le Français qui, occupant un emploi dans une armée ou un service public étranger ou dans une organisation internationale dont la France ne fait pas partie ou plus généralement leur apportant son concours, n’a pas résigné son emploi ou cessé son concours nonobstant l’injonction qui lui en aura été faite par le Gouvernement.” (מאבד את האזרחות הצרפתית הצרפתי המחזיק במשרה בצבא או בשירות ציבורי זר או בארגון בינלאומי שצרפת אינה חברה בו, או באופן כללי יותר המסייע להם, אם לא התפטר ממשרתו או לא הפסיק את סיועו חרף הצו שנמסר לו על ידי הממשלה). ההמשך קובע את ההליך: “L’intéressé sera, par décret en Conseil d’Etat, déclaré avoir perdu la nationalité française si, dans le délai fixé par l’injonction, délai qui ne peut être inférieur à quinze jours et supérieur à deux mois, il n’a pas mis fin à son activité.” (הנוגע בדבר יוכרז, בצו של מועצת המדינה, כמי שאיבד את האזרחות הצרפתית אם, בתוך המועד שנקבע בצו, מועד שאינו יכול להיות קצר מחמישה עשר ימים וארוך מחודשיים, לא חדל מפעילותו). שלוש מסקנות נובעות מכך. ראשית, בלי צו ממשלתי אישי המורה לחדול, אין אובדן לפי סעיף זה; שירות רגיל בצה״ל בלי צו כזה אינו מפעיל את הסעיף. צו כזה הוא מסמך רשמי המתקבל מהממשלה, לא שמועה ולא אזהרה בעל פה, והוא קוצב מועד של בין חמישה עשר ימים לחודשיים לפי הטקסט שנקרא באתר Légifrance ביום הכתיבה. שנית, האובדן מוכרז בצו של מועצת המדינה, Conseil d’Etat, שהיא בית המשפט המנהלי העליון ויועץ הממשלה; יש הליך, יש חתימה, ויש פרסום. שלישית, הסעיף חל על צבא זר, שירות ציבורי זר, או ארגון בינלאומי שצרפת אינה חברה בו; צה״ל הוא צבא זר מנקודת המבט הצרפתית, אבל כאמור נדרש הצו. בפועל, צווים כאלה נדירים ביותר כלפי חיילי חובה או מילואים של מדינה ידידותית, והם שמורים למצבים של נאמנות כפולה בעייתית או תפקידים רגישים. אין להסיק מכך שירות בצה״ל מסכן כל עולה; ההפך הוא הנכון, רובם המכריע של בעלי כפל האזרחות משרתים בלי שום הליך. מי שמקבל מכתב רשמי כזה חייב להגיב בכתב בתוך המועד הנקוב בו, לשמור הוכחת משלוח, ולבחור בין התפטרות לבין ערעור לפי הדין המנהלי, בלי להניח שהמכתב ייעלם. סעיף משלים הוא סעיף 23-7 לחוק האזרחי: “Le Français qui se comporte en fait comme le national d’un pays étranger peut, s’il a la nationalité de ce pays, être déclaré, par décret après avis conforme du Conseil d’Etat, avoir perdu la qualité de Français.” (צרפתי המתנהג למעשה כנתין של מדינה זרה, אם יש לו אזרחות של מדינה זו, יכול להיות מוכרז, בצו לאחר חוות דעת מסכימה של מועצת המדינה, כמי שאיבד את איכות הצרפתי). גם כאן נדרש צו לאחר חוות דעת מסכימה של מועצת המדינה, לא החלטה אוטומטית של פקיד. התנהגות כנתין זר פירושה דפוס מתמשך של שימוש בלעדי באזרחות הזרה מול הרשויות, לא נסיעה בודדת או שירות חובה. גם הסעיף הזה כמעט אינו מופעל כלפי ישראלים החיים חיים כפולים גלויים, המחזיקים בשני הדרכונים ומצהירים על שתי האזרחויות. סעיף חמור יותר, שאינו קשור לעלייה רגילה אבל חייבים להכירו, הוא סעיף 25 לחוק האזרחי על שלילה, déchéance: “L’individu qui a acquis la qualité de Français peut, par décret pris après avis conforme du Conseil d’Etat, être déchu de la nationalité française, sauf si la déchéance a pour résultat de le rendre apatride” (מי שרכש את איכות הצרפתי יכול, בצו לאחר חוות דעת מסכימה של מועצת המדינה, להיות משולל מהאזרחות הצרפתית, אלא אם השלילה תהפוך אותו לחסר אזרחות: 1 אם הורשע במעשה המוגדר פשע או עוון המהווה פגיעה באינטרסים היסודיים של האומה או בפשע או עוון המהווה מעשה טרור; 2 אם הורשע במעשה המוגדר פשע או עוון הקבוע ונענש בפרק השני של הכותרת השלישית של הספר הרביעי של חוק העונשין; 3 אם התחמק מהחובות הנובעות לו מחוק שירות המדינה; 4 אם עסק לטובת מדינה זרה במעשים שאינם עולים בקנה אחד עם איכות הצרפתי ומזיקים לאינטרסים של צרפת). הסעיף חל רק על מי שרכש את האזרחות, לא על צרפתי מלידה, ואינו יכול להותיר אדם חסר אזרחות. עולה שקיבל אזרחות צרפתית בהתאזרחות ואחר כך הורשע בטרור עלול לעמוד בפני הליך כזה, אבל עולה רגיל, חייל רגיל או עובד מדינה רגיל, אינו נכנס לסעיף. ההבחנה בין אובדן ושלילה חשובה: אובדן לפי סעיפים 23 עד 23-8 קשור למעשה של האדם כמו הצהרה או שירות זר, ושלילה לפי סעיף 25 היא עונש מנהלי לאחר הרשעה פלילית. בשני המקרים נדרש צו, חוות דעת של מועצת המדינה, ופרסום; בשום מקרה האזרחות אינה נעלמת מעצמה ביום העלייה או ביום הגיוס.

B. איך מוכיחים אזרחות, איך מערערים ואיך שבים לאזרחות שניטלה

הוכחת האזרחות היא לב התיק, והיא נשענת על שרשרת מסמכים ולא על טענות. בית המשפט בפריז, בפסק הדין מ20 במרס 2024, תיק 23/00949 (ההחלטה המלאה באתר בית המשפט העליון), דחה תביעה כי התובע לא המציא את צו השיבה לאזרחות של אביו, והוסיף: “le décret de réintégration dans la nationalité française n’a d’effet qu’au jour où il a été pris” (צו השיבה לאזרחות הצרפתית נושא תוצאות רק מהיום שבו ניתן). כלומר כל מסמך נספר מיום נתינתו, לא למפרע; אב שקיבל צו ב2004 לא היה צרפתי כשבנו נולד לפני כן, והבן אינו יורש ממנו אזרחות למפרע. לכן בונים תיק עם תאריכים מדויקים: תעודת לידה צרפתית או זרה עם הערת שוליים, ספר משפחה, livret de famille, תעודת אזרחות של ההורה, דרכונים ישנים, תעודות שירות צבאי או אזרחי, וכל צו או הצהרה. מסמכים ישראליים מצריכים תרגום מושבע ולעתים אפוסטיל, apostille, והקונסוליה בתל אביב מפרסמת את רשימת המסמכים העדכנית באתר הקונסוליה; הרשימה משתנה ויש לבדוק אותה ביום ההגשה. כאשר המזכירות מסרבת למסור תעודת אזרחות, ההחלטה ניתנת בכתב וניתנת לערעור לפני בית המשפט האזרחי. הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי הרגיל לפי סעיף 29 לחוק האזרחי: “La juridiction civile de droit commun est seule compétente pour connaître des contestations sur la nationalité française ou étrangère des personnes physiques. Les questions de nationalité sont préjudicielles devant toute autre juridiction de l’ordre administratif ou judiciaire à l’exception des juridictions répressives comportant un jury criminel.” (בית המשפט האזרחי הרגיל בלבד מוסמך לדון במחלוקות על אזרחות צרפתית או זרה של יחידים. שאלות אזרחות הן מקדמיות לפני כל ערכאה אחרת בסדר המנהלי או השיפוטי, למעט בתי משפט פליליים עם חבר מושבעים). לישראלי המתגורר בחו״ל, התביעה מוגשת נגד התובע הכללי, ministère public, לפני בית המשפט בפריז, עם העתק למשרד המשפטים. פסקי הדין שנקראו מראים שהתובע הכללי בודק כל חוליה: זהות, הורות, תאריכים, רציפות. תביעה עם שרשרת חלקית נדחית, גם כשהסיפור המשפחתי אמיתי. סיכון מיוחד לדור השלישי הוא התיישנות האזרחות, désuétude, לפי סעיף 23-6 לחוק האזרחי: “La perte de la nationalité française peut être constatée par jugement lorsque l’intéressé, français d’origine par filiation, n’en a point la possession d’état et n’a jamais eu sa résidence habituelle en France, si les ascendants, dont il tenait la nationalité française, n’ont eux-mêmes ni possession d’état de Français, ni résidence en France depuis un demi-siècle.” (אובדן האזרחות הצרפתית יכול להיקבע בפסק דין כאשר הנוגע בדבר, צרפתי מלידה מכוח הורות, אין לו החזקת מעמד של צרפתי ומעולם לא הייתה לו מגורי קבע בצרפת, אם האבות שמהם ירש את האזרחות הצרפתית לא החזיקו בעצמם מעמד של צרפתים ולא התגוררו בצרפת זה חצי מאה). החזקת מעמד, possession d’état, פירושה לחיות כצרפתי: דרכון, הצבעה, רישום קונסולרי, שירות. נכד של צרפתי שמעולם לא ביקר בצרפת, שהוריו מעולם לא הוציאו מסמך צרפתי, עלול להיתקל בטענת התיישנות אחרי חמישים שנה. בית המשפט העליון צמצם את הסיכון בפסק דין מ25 במרס 2026, תיק 24-17.442, הזמין באתר בית המשפט העליון: “En statuant ainsi, alors que la désuétude ne peut être opposée à une personne dont le parent dont elle tient la nationalité française s’est vu reconnaître cette nationalité par une décision de justice rendue avant l’expiration du délai cinquantenaire, la cour d’appel a violé les textes susvisés.” (בפסקה כך, בעוד שהתיישנות אינה יכולה להיטען כלפי אדם שההורה שממנו הוא יורש את האזרחות הצרפתית הוכר כצרפתי בהחלטה שיפוטית שניתנה לפני פקיעת מועד חמישים השנים, הפר בית המשפט לערעורים את הטקסטים האמורים). כלומר החלטה שיפוטית המכירה בהורה לפני תום חמישים השנים עוצרת את הטענה כלפי הילד. המסר לנכדים בישראל מעשי: לא לחכות. להוציא תעודת אזרחות להורה כשהוא בחיים, לרשום ילדים בקונסוליה בסמוך ללידה, לשמור דרכונים ישנים, ולהגיש תביעה לפני שהמועד מתמלא. מי שכבר איבד את האזרחות, בהצהרה, בצו או בפסק דין של התיישנות, יכול לשוב אליה. סעיף 24 לחוק האזרחי קובע: “La réintégration dans la nationalité française des personnes qui établissent avoir possédé la qualité de Français résulte d’un décret ou d’une déclaration suivant les distinctions fixées aux articles ci-après.” (השיבה לאזרחות הצרפתית של מי שמוכיחים שהחזיקו באיכות הצרפתי נעשית בצו או בהצהרה לפי ההבחנות הקבועות בסעיפים שלהלן). סעיף 24-1 לחוק האזרחי מוסיף: “La réintégration par décret peut être obtenue à tout âge et sans condition de stage. Elle est soumise, pour le surplus, aux conditions et aux règles de la naturalisation.” (שיבה בצו יכולה להתקבל בכל גיל וללא תנאי שהייה. מעבר לכך היא כפופה לתנאים ולכללי ההתאזרחות). שיבה בהצהרה פתוחה למי ששומר קשרים משפחתיים או תרבותיים הדוקים עם צרפת, שיבה בצו דורשת בדיקת התאמה, שפה והשתלבות. בשני המסלולים מגישים תיק מלא עם הוכחת האזרחות הקודמת, וההחלטה נושאת תוצאות מיום נתינתה, לא למפרע, כפי שלימד פסק הדין מ2024. תושבי פריז ואיל דה פרנס מגישים את בקשת השיבה לנציבות, préfecture, של מקום המגורים, ועוקבים אחרי אישור הקבלה; ישראלים המתגוררים בישראל מגישים דרך הקונסוליה. בכל מקרה שומרים העתק של כל מסמך וכל אישור קבלה, כי נטל ההוכחה, כאמור בסעיף 30, מוטל על הטוען כל עוד אין בידו תעודת אזרחות.

סיכום

עלייה לישראל וקבלת אזרחות ישראלית אינן מוחקות אזרחות צרפתית; רק הצהרה מפורשת לפי סעיף 23, צו אובדן לפי סעיפים 23-7 או 23-8 לאחר צו ממשלתי, שלילה לפי סעיף 25 לאחר הרשעה, או פסק דין של התיישנות לפי סעיף 23-6, גורעים אותה, וכל אחד מהם דורש מסמך צרפתי פורמלי. שירות רגיל בצה״ל בלי צו הפסקה אישי אינו מפעיל אובדן, והחזקת שני דרכונים בתוקף היא מצב תקין שהמשפט הצרפתי מכיר בו. הדרך הבטוחה היא לבנות שרשרת מסמכים רציפה מההורה הצרפתי עד הילד, להוציא תעודת אזרחות צרפתית לפני משבר, לרשום לידות ונישואין בקונסוליה בסמוך לאירוע, לעולם לא לחתום על הצהרת ויתור בלי הבנה מלאה, ולהגיב בכתב ומיד לכל מכתב רשמי. מי שכבר איבד, בודק שיבה בהצהרה או בצו לפי סעיפים 24 ו24-1, ומגיש תיק מלא שהשפעתו מיום ההחלטה. בדיקת המסמכים היום חוסכת תביעה מחר.

📄 חוזר רשמי