משרד Kohen Avocats · פריז 16
עלייה מצרפת לישראל 2026: אזרחות צרפתית, מס יציאה וירושה — מה נשאר בצרפת אחרי המעבר

עו"ד חסן כהן פועל במקרים דחופים, מתחנת המשטרה ועד בית המשפט לפשעים חמורים. ניתוח אסטרטגי ראשוני: 80 € כולל מע״מ, מענה אישי בתוך 24 שעות.

100% חסוי · חיסיון מקצועי · ללא התחייבות

מאמר שהופק באמצעות בינה מלאכותית, לפי תהליך שתוכנן ומפוקח על ידי המשרד

מקור: בית המשפט לערעורים (Cour de cassation) – מאגר הנתונים הפתוח « Judilibre » & « Légifrance ».

לשכת עורכי הדין של פריז מעצר, חקירה, בית משפט לפשעים חמורים פרופיל CNB avocat.fr
חסן כהן, עורך דין לדיני מסים בפריז
עו"ד חסן כהן
עורך דין, לשכת עורכי הדין של פריז

עלייה מצרפת לישראל 2026: אזרחות צרפתית, מס יציאה וירושה — מה נשאר בצרפת אחרי המעבר

לשוחח עם עורך דין 06 89 11 34 45

בישיבת הממשלה בירושלים ביקש ראש הממשלה בנימין נתניהו להכין תוכנית משולבת לקליטת גל עלייה מצרפת, על רקע המהומות במדינה, והטיל את המשימה על שר האוצר בצלאל סמוטריץ’, שר התפוצות עמיחי שיקלי ושר העלייה והקליטה אופיר סופר. לפי הדיווח של עמיחי שטיין, כפי שפורסם באתר JDN ב־7 באוקטובר 2026, השר סופר קרא להיערך לעלייה בהיקף נרחב של יהודי צרפת ולהסיר חסמים, סמוטריץ’ ביקש לייעד תקציבים ופרויקטים של דיור, והשרה אורית סטרוק התריעה מפני פגיעה ביהודים בצרפת. באותו דיווח נמסר כי השנה עלו מצרפת כמעט 4,000 יהודים, עלייה של כ־40% לעומת השנה שעברה, על רקע יום זעם, חסימות בתי ספר ועימותים בפרברים דוגמת סן דני שליד פריז. יומיים קודם לכן פרסם i24NEWS כי ישראל נערכת לקליטה מסיבית של עלייה יהודית מצרפת, ומעריב דיווח כי צרפת נכנסת לתמונה במהלך שעשוי לגרום לשינוי בישראל. השאלה שמעסיקה אלפי משפחות אינה רק מתי עולים, אלא מה נשאר מאחור: האזרחות הצרפתית (nationalité française), תושבות המס (domicile fiscal), הדירה בפריז או בסן דני, חשבון הבנק והצוואה. מאמר זה מסביר את הדין הצרפתי, האירופי וההסכמי החל על עולה מצרפת, שלב אחרי שלב, עם המקורות הרשמיים המדויקים.

I. האזרחות הצרפתית נשמרת גם אחרי העלייה לישראל

A. קבלת אזרחות ישראלית אינה מוחקת את האזרחות הצרפתית

הכלל הבסיסי בדין הצרפתי פשוט, והוא כתוב שחור על גבי לבן בסעיף 23 לחוק האזרחי הצרפתי (Code civil): « Toute personne majeure de nationalité française, résidant habituellement à l’étranger, qui acquiert volontairement une nationalité étrangère ne perd la nationalité française que si elle le déclare expressément, dans les conditions prévues aux articles 26 et suivants du présent titre. » (כל בגיר בעל אזרחות צרפתית, המתגורר דרך קבע בחו״ל, שרוכש מרצונו אזרחות זרה, מאבד את האזרחות הצרפתית רק אם הצהיר על כך במפורש, בתנאים הקבועים בסעיפים 26 ואילך). המשמעות לעולה מצרפת ברורה: עצם קבלת האזרחות הישראלית, עם העלייה ארצה, אינה גורעת כשלעצמה מן האזרחות הצרפתית. צרפת מכירה בכפל אזרחות עם ישראל, ואין בין שתי המדינות הסכם ששולל אזרחות צרפתית ממי שמתאזרח בישראל. מי שרוצה לוותר על האזרחות הצרפתית חייב לעשות מעשה אקטיבי של הצהרה מפורשת, ולא ניתן לאבד אותה בשתיקה או בהיסח הדעת.

הנקודה הזו מקבלת משנה תוקף מפסיקה עדכנית של בית המשפט העליון הצרפתי לעניינים אזרחיים (Cour de cassation, première chambre civile). בפסק דין מ־30 במרץ 2022, ערעור מס׳ 20-22.050, שפורסם בבולטן, נדונה אישה צרפתייה שנישאה לאזרח תוניסאי ורכשה את אזרחות בעלה בהצהרה ב־1957. בית המשפט לערעורים בפריז קבע שהיא איבדה את אזרחותה הצרפתית מכוח האמנה הכללית בין צרפת לתוניסיה מ־3 ביוני 1955, אך בית המשפט העליון ביטל את ההחלטה. הוא ציטט את סעיף 8(ג) לאמנה: « Le Gouvernement français s’engage à ne pas revendiquer comme ses ressortissants les nationaux français résidant en Tunisie qui acquerront la nationalité tunisienne par voie de naturalisation individuelle. » (ממשלת צרפת מתחייבת שלא לתבוע כנתיניה את הנתינים הצרפתים המתגוררים בתוניסיה שירכשו את האזרחות התוניסאית בדרך של התאזרחות אישית). ומכאן המסקנה העקרונית, שחשובה גם לעולה לישראל: « l’article 8, c, de la Convention franco-tunisienne régit exclusivement les relations entre les Etats parties et n’est pas d’effet direct à l’égard des particuliers, lesquels ne peuvent ni en revendiquer l’application ni se le voir opposer » (סעיף 8(ג) לאמנה הצרפתית־תוניסאית מסדיר אך ורק את היחסים בין המדינות שהן צד לה, ואין לו תחולה ישירה כלפי יחידים, שאינם יכולים לא לדרוש את החלתו ולא לסבול שכופים אותו עליהם). כלומר, אפילו אמנה בין־מדינתית אינה שוללת אזרחות מאדם פרטי בלי בסיס בדין הפנימי, וקל וחומר שמעבר לישראל, שאין לגביו כל אמנה כזו, אינו פוגע באזרחות הצרפתית. ההלכה שנפסקה שם מלמדת גם על סדר הבדיקה הנכון: קודם שואלים מה אומר החוק הצרפתי הפנימי על אובדן אזרחות, ורק אחר כך בודקים אם אמנה בין־לאומית משנה משהו, ולא להפך.

במישור המעשי, עולה ששומר על אזרחותו הצרפתית ממשיך להחזיק בדרכון צרפתי ובתעודת זהות צרפתית, וכדאי לחדש אותם לפני העזיבה או בקונסוליה אחריה, כדי לא להישאר בלי מסמך תקף בעת הצורך. סעיף 26 לחוק האזרחי קובע היכן מגישים הצהרות אזרחות: « Les autres déclarations de nationalité sont reçues par le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire ou par le consul. » (שאר הצהרות האזרחות מתקבלות אצל מנהל שירותי מזכירות בתי המשפט של בית המשפט המשפטי או אצל הקונסול). אותו סעיף מוסיף: « Il en est délivré récépissé après remise des pièces nécessaires à la preuve de leur recevabilité. » (ניתן עליהן אישור מסירה לאחר הגשת המסמכים הדרושים להוכחת קבילותן). לכן כל צעד בעניין האזרחות, אם וכאשר מחליטים לעשותו, נעשה בכתב, מול הגורם המוסמך, עם אישור מסירה, ונשמר עם המסמכים החשובים של המשפחה. ילדים שנולדים בישראל להורה צרפתי מקבלים ככלל את האזרחות הצרפתית מכוח ההורה, ורישום הלידה בקונסוליה הצרפתית מסדיר את התיעוד שלהם מוקדם ככל האפשר, כדי למנוע מחלוקות עתידיות על מעמדם.

B. שני החריגים שבהם צרפת כן שוללת אזרחות: התנהגות כנתין זר ושירות לגוף זר

לצד הכלל המרגיע יש שני חריגים צרים, שכדאי להכיר כדי לא להיקלע אליהם בטעות. החריג הראשון קבוע בסעיף 23-7 לחוק האזרחי: « Le Français qui se comporte en fait comme le national d’un pays étranger peut, s’il a la nationalité de ce pays, être déclaré, par décret après avis conforme du Conseil d’Etat, avoir perdu la qualité de Français. » (צרפתי שמתנהג למעשה כנתין של מדינה זרה, רשאי שיוכרז, אם יש לו את אזרחותה של אותה מדינה, בצו לאחר חוות דעת תואמת של מועצת המדינה, כאילו איבד את מעמד הצרפתי). מדובר בהליך יזום של המדינה, בצו, לאחר חוות דעת תואמת של מועצת המדינה (Conseil d’Etat), והוא נועד למקרים קיצוניים של ניתוק מוחלט, לא לעולה רגיל ששומר על קשר עם צרפת, מצביע, מחזיק נכס או מבקר את משפחתו. החריג השני קבוע בסעיף 23-8: « Perd la nationalité française le Français qui, occupant un emploi dans une armée ou un service public étranger ou dans une organisation internationale dont la France ne fait pas partie ou plus généralement leur apportant son concours, n’a pas résigné son emploi ou cessé son concours nonobstant l’injonction qui lui en aura été faite par le Gouvernement. » (מאבד את האזרחות הצרפתית צרפתי שממלא תפקיד בצבא או בשירות ציבורי זר או בארגון בין־לאומי שצרפת אינה חברה בו, או שמסייע להם באופן כללי יותר, ולא התפטר מתפקידו או הפסיק את סיועו חרף ההתראה שנשלחה אליו מטעם הממשלה). גם כאן נדרשת התראה מוקדמת של הממשלה, עם מועד שלא יפחת מחמישה עשר יום ולא יעלה על חודשיים, וצו במועצת המדינה. עולה שמתגייס לצה״ל אינו נופל ככלל לגדר החריג הזה, משום שהמנגנון כולו מותנה בהתראה אישית של ממשלת צרפת ובסירוב לציית לה, ולא בעצם השירות. ואולם מי שמקבל התראה כזו, בכל הקשר שהוא, חייב להתייחס אליה ברצינות מלאה ולפעול בתוך המועד שנקבע בה, כי אחריו הצו עלול להינתן.

המסקנה המעשית של הפרק הזה: העלייה לישראל אינה מסכנת את האזרחות הצרפתית של מי שלא ביקש לוותר עליה במפורש, והחריגים דורשים הליך מדינתי יזום עם ערבויות. מומלץ לשמור עותקים של הדרכון, תעודת הלידה הצרפתית, כל הצהרה שנמסרה וכל אישור מסירה, ולהסדיר את רישום הילדים מוקדם. מי ששוקל לוותר על האזרחות, למשל מטעמי מס או מטעמים אישיים, צריך לדעת שהוויתור הוא מעשה חד־צדדי סופי בדרך כלל, שנעשה בהצהרה מפורשת מול הגורם המוסמך, וכדאי לבחון קודם את כל ההשלכות על הירושה, על הנכסים ועל המס, שיפורטו להלן, לפני שחותמים על מסמך כזה.

II. המס והרכוש: מה קורה ביום שעוזבים את צרפת

A. תושבות מס, אמנת המס עם ישראל ומס היציאה על ניירות ערך

הרגע שבו עוזבים את צרפת הוא גם רגע מס. סעיף 4א לחוק המס הכללי (Code général des impôts) קובע את ההבחנה היסודית: « Les personnes qui ont en France leur domicile fiscal sont passibles de l’impôt sur le revenu en raison de l’ensemble de leurs revenus. Celles dont le domicile fiscal est situé hors de France sont passibles de cet impôt en raison de leurs seuls revenus de source française. » (מי שתושבות המס שלו בצרפת חייב במס הכנסה על כלל הכנסותיו. מי שתושבות המס שלו מחוץ לצרפת חייב במס זה רק על הכנסותיו ממקור צרפתי). כלומר, כל עוד נחשבים תושבי מס של צרפת, חייבים בצרפת על ההכנסה העולמית, כולל הכנסה שהופקה בישראל. אחרי המעבר, ככל שנחשבים תושבי ישראל, צרפת ממסה רק הכנסות ממקור צרפתי, דוגמת שכר דירה מדירה בפריז או דיבידנדים מחברה צרפתית. השאלה המכרעת היא אפוא מתי מפסיקים להיחשב תושבי מס של צרפת, והתשובה נמצאת בסעיף 4ב: « Sont considérées comme ayant leur domicile fiscal en France au sens de l’article 4 A : a. Les personnes qui ont en France leur foyer ou le lieu de leur séjour principal ; b. Celles qui exercent en France une activité professionnelle, salariée ou non, à moins qu’elles ne justifient que cette activité y est exercée à titre accessoire » (נחשבים כמי שתושבות המס שלהם בצרפת לעניין סעיף 4א: א. מי שבצרפת ביתם או מקום שהייתם העיקרי; ב. מי שעוסקים בצרפת בפעילות מקצועית, שכירה או לא, אלא אם הוכיחו שפעילות זו מתבצעת שם באופן משני). עולה שעובר לגור בישראל, מעביר את ביתו ואת מרכז חייו ארצה ומפסיק לעבוד בצרפת, מפסיק ככלל להיחשב תושב מס צרפתי. אבל הזהירות הנדרשת היא במצבי ביניים: מי ששומר דירה בצרפת שבה הוא שוהה חודשים ארוכים, או ממשיך לנהל משם עסק, עלול להיחשב תושב מס של שתי המדינות גם יחד, ואז נכנסת לתמונה אמנת המס.

אמנת המס בין צרפת לישראל נחתמה בירושלים ב־31 ביולי 1995, אושרה בצד הצרפתי בחוק מ־11 ביוני 1996 ופורסמה בצו מ־11 בספטמבר 1996, והיא בתוקף מאז 18 ביולי 1996, כפי שמזכיר הבולטן הרשמי של המיסים הצרפתי, BOI-INT-CVB-ISR. האמנה מגדירה כתושב של מדינה מתקשרת כל אדם שחייב בה במס מכוח דיניה הפנימיים, מחמת מושב, מגורים, מקום הנהלה או קריטריון דומה. למי שנחשב תושב שתי המדינות גם יחד קובעת האמנה סולם הכרעה בסדר יורד: קודם בית מגורים קבוע, ואם יש בית קבוע בשתיהן, המדינה שעמה קשריו האישיים והכלכליים הדוקים ביותר, כלומר מרכז האינטרסים החיוניים. אם גם כך לא ניתן להכריע, בודקים היכן הוא שוהה דרך קבע, ואחר כך מה אזרחותו, ורק בסוף פונים להסכמה בין הרשויות. במילים פשוטות, עולה שהעביר את ביתו הקבוע, את משפחתו ואת עיסוקיו לישראל ייחשב ככלל תושב ישראל לעניין האמנה, גם אם נותרה לו דירה בצרפת, כל עוד מרכז האינטרסים החיוניים שלו עבר ארצה. וכאשר צרפת ממשיכה למסות הכנסה ממקור צרפתי, האמנה מונעת כפל מס באמצעות זיכוי מס שמעניקה צרפת בגובה המס ששולם בישראל, עד לגבול המס הצרפתי החל על אותן הכנסות, כפי שמסביר הבולטן הרשמי.

לצד תושבות המס, העוזבים העשירים יותר חייבים להכיר את מס היציאה (exit tax). סעיף 167-bis לחוק המס הכללי קובע: « Les contribuables fiscalement domiciliés en France pendant au moins six des dix années précédant le transfert de leur domicile fiscal hors de France sont imposables lors de ce transfert au titre des plus-values latentes constatées sur les droits sociaux, valeurs, titres ou droits mentionnés au 1 du I de l’article 150-0 A détenus, directement ou indirectement, par les membres de leur foyer fiscal à la date de ce transfert lorsque ces mêmes droits sociaux, valeurs, titres ou droits représentent au moins 50 % des bénéfices sociaux d’une société ou lorsque la valeur globale desdits droits sociaux, valeurs, titres ou droits, déterminée dans les conditions prévues au premier alinéa du 2, excède 800 000 € à cette même date. » (נישומים שהיו תושבי מס של צרפת לפחות שש מתוך עשר השנים שקדמו להעברת תושבות המס שלהם אל מחוץ לצרפת חייבים במס בעת ההעברה על רווחי ההון הסמויים שנצפו בזכויות שותפים, ערכים, ניירות ערך או זכויות המוחזקים, במישרין או בעקיפין, בידי בני בית המס שלהם במועד ההעברה, כאשר אותן זכויות מייצגות לפחות 50% מרווחי החברה או כאשר השווי הכולל שלהן עולה על 800,000 אירו באותו מועד). שלושה ספים מצטברים אפוא: שש שנות תושבות מס מתוך עשר, החזקה של לפחות מחצית מרווחי חברה או תיק ששוויו עולה על 800,000 אירו. עולה שעומד בספים חייב במס על הרווח הסמוי ביום העזיבה, גם בלי שמכר דבר, ולכן חובה למפות את התיק לפני המעבר, להעריך את השווי למועד העזיבה, ולבדוק את מנגנוני הדחייה והפטור שהחוק מעמיד, כי טעות במועד או בהערכה עולה כסף רב. מי שמתחת לספים אינו נוגע בדבר, אך גם הוא חייב לדווח כנדרש על עזיבתו ולשמור את כל המסמכים, כי רשות המסים הצרפתית בודקת עזיבות של תיקים גדולים בקפידה.

סדר הפעולות הנבון בחודשים שלפני העזיבה מתחיל במיפוי מלא: רשימת כל החשבונות, התיקים, הזכויות בחברות וההלוואות, עם שווי מעודכן למועד העזיבה המתוכנן, כי המועד הוא שקובע את הספים ואת בסיס המס. אחר כך בודקים כל נכס בנפרד: דירה להשכרה נשארת חייבת בדיווח ובמס בצרפת על שכר הדירה גם אחרי המעבר, תיק ניירות ערך עובר למבחני מס היציאה, וחשבון עובר ושב רגיל אינו מעורר ככלל חיוב מיוחד אך יש לעדכן את כתובת התושבות בבנק. כל מסמך, הערכת שווי, דיווח ואישור מסירה נשמר בתיקייה אחת, בעותק פיזי ובעותק דיגיטלי, כי שנים אחרי העזיבה, בעת ביקורת או בעת מכירת נכס, הנטל להוכיח את מועד העזיבה ואת השווי לאותו מועד מוטל על הנישום. מי שמהסס בין שני מועדי עזיבה אפשריים צריך לדעת שהבחירה משפיעה על שנת המס שבה נמדדים שש מתוך עשר השנים, ולכן תכנון המועד, בתיאום עם יועץ מס המכיר את שני הדינים, חוסך לעיתים סכומים ניכרים בלי כל תכנון אגרסיבי, רק בעמידה נכונה על הכללים.

B. דירה בצרפת וירושה בין צרפת לישראל: החוק החל, הבחירה המותרת והחובות ליורשים

רבים מהעולים מותירים אחריהם דירה בצרפת, אם למגורי קרובים ואם להשכרה, והשאלה מה יקרה לה ביום מן הימים היא שאלת הירושה. מאז 2015 חלה באירופה תקנת הירושה האירופית מס׳ 650/2012, הקובעת ככלל שהדין החל על הירושה כולה הוא דין המדינה שבה היה מושבו הרגיל של המנוח בעת מותו, דין אחד לכלל העיזבון. עולה שהשתקע בישראל ומרכז חייו שם, ירושתו תישלט ככלל בדין הישראלי, כולל לעניין הדירה שנותרה בצרפת. אלא שהתקנה נותנת בידי כל אדם כלי הגנה: אדם רשאי לבחור כדין שיסדיר את ירושתו כולה את דין המדינה שאזרחותה בידו בעת הבחירה או בעת מותו, ובעל כמה אזרחויות רשאי לבחור בדין כל אחת מהן. הבחירה חייבת להיעשות במפורש, בהצהרה הלובשת צורה של הוראת צוואה או הנובעת מלשונה. לעולה צרפתי־ישראלי, המשמעות היא שניתן לקבוע בצוואה שהדין הצרפתי יחול על הירושה, ובכך לשמר את מנגנון העתודה התורשתית (réserve héréditaire) המגן על הילדים, או להפך, לבחור בדין הישראלי אם הוא מתאים יותר למבנה המשפחה. בלי בחירה מפורשת, יחול דין מושב המוות, והתוצאה עלולה להפתיע.

לצרפת יש גם סמכות שיפוט שיורית על ירושת עולה כזה, והדבר נפסק במפורש. בפסק דין מ־18 בנובמבר 2020, ערעור מס׳ 19-15.438, דן בית המשפט העליון הצרפתי בירושת צרפתי שמושבו הרגיל היה מחוץ לאיחוד האירופי והותיר נכסים בצרפת, וקבע: « lorsque la résidence habituelle du défunt au moment du décès n’est pas située dans un Etat membre, les juridictions de l’Etat membre dans lequel sont situés des biens successoraux sont néanmoins compétentes pour statuer sur l’ensemble de la succession dans la mesure où le défunt possédait la nationalité de cet Etat membre au moment du décès » (כאשר מושבו הרגיל של המנוח בעת מותו אינו במדינה חברה, בתי המשפט של המדינה החברה שבה מצויים נכסי עיזבון מוסמכים בכל זאת לדון בירושה כולה, ככל שהמנוח החזיק באזרחות אותה מדינה חברה בעת מותו). זוהי סמכות השיפוט השיורית של סעיף 10 לתקנה, והיא חלה אחד לאחד על עולה צרפתי המתגורר בישראל ומותיר דירה בצרפת: בתי המשפט בצרפת מוסמכים לדון בירושתו כולה, והיורשים אינם תלויים בחסדי ערכאה זרה כדי להסדיר את הנכס הצרפתי.

הדין הצרפתי עצמו מגן על ילדי המנוח באמצעות העתודה: « La réserve héréditaire est la part des biens et droits successoraux dont la loi assure la dévolution libre de charges à certains héritiers dits réservataires, s’ils sont appelés à la succession et s’ils l’acceptent. » (העתודה התורשתית היא חלק נכסי העיזבון וזכויותיו שהחוק מבטיח את העברתו נקי מחיובים ליורשים מסוימים המכונים יורשים עתודתיים, אם הם נקראים לירושה ואם הם מקבלים אותה). והחלק הפנוי מוגבל במספרים: « Les libéralités, soit par actes entre vifs, soit par testament, ne pourront excéder la moitié des biens du disposant, s’il ne laisse à son décès qu’un enfant ; le tiers, s’il laisse deux enfants ; le quart, s’il en laisse trois ou un plus grand nombre. » (מתנות, בין במעשים בין חיים ובין בצוואה, לא יעלו על מחצית נכסי המצווה, אם הניח במותו ילד אחד; על השליש, אם הניח שני ילדים; על הרביע, אם הניח שלושה או יותר). עולה שיש לו דירה בצרפת ושלושה ילדים, למשל, אינו יכול להוריש בצוואה צרפתית יותר מרבע נכסיו למי שאינו ילדיו. זוהי תקרת ברזל שרבים מעולי צרפת אינם מכירים, משום שהדין הישראלי גמיש ממנו, ולכן עריכת צוואה מתואמת לשני הדינים, עם בחירת דין מפורשת, היא הצעד החשוב ביותר אחרי המעבר.

לבסוף, גם חובות המס הצרפתיים הקשורים לנכס עוברים ליורשים, ופסיקה עדכנית ממחישה עד כמה הכללים נוקשים. בית המשפט לערעורים בפריז, בהרכב לענייני מס, דחה בפסק דין מ־3 במרץ 2025, תיק מס׳ 22/20616 את טענת יורש שביקש לנכות מעיזבון אביו חובות מס עתידיים של שתי חברות נדל״ן שהאב היה שותף בהן. בית המשפט ציטט את סעיף 768 לחוק המס הכללי: « Pour la liquidation des droits de mutation par décès, les dettes à la charge du défunt sont déduites lorsque leur existence au jour de l’ouverture de la succession est dûment justifiée par tous modes de preuve compatibles avec la procédure écrite. » (לצורך חישוב מס העברת נכסים במות, חובות המוטלים על המנוח מנוכים כאשר קיומם ביום פתיחת הירושה מוכח כדין בכל דרכי הוכחה המתאימות להליך בכתב). והוסיף את המבחן המשולש: « Cette dette fiscale doit être à la charge du de cujus, exister au jour du décès et ne doit pas être contestée. » (חוב מס זה חייב להיות מוטל על המנוח, להיות קיים ביום המוות, ולא להיות שנוי במחלוקת). מאחר שהחברות בחרו לפרוס את רווחיהן לאורך שנים, המנוח לא היה חייב אישית במסים העתידיים ביום מותו, והיורשים, כשותפים החדשים, יישאו בהם בעצמם. הלקח לעולה ברור: חוב מס שטרם התגבש אישית אינו ניתן לניכוי, ומי שמחזיק נכס צרפתי דרך חברה חייב להבין מי חייב במס ובאיזה מועד, כדי לא להוריש לילדיו הפתעה. דיווח מסודר, הערכות שווי מעודכנות ותיאום בין רואה החשבון בישראל ליועץ בצרפת מונעים מחלוקות יקרות עם רשות המסים אחרי שיהיה מאוחר מדי.

שתי טעויות חוזרות כדאי להזכיר לסיום הפרק המעשי. הראשונה היא ההנחה שהכול מסתדר מעצמו אחרי המעבר: תושבות מס אינה עוברת אוטומטית ביום הטיסה, והיא נקבעת לפי מבחני הבית, השהייה והפעילות, כך ששנת המעבר עצמה דורשת דיווח מדויק בשתי המדינות. השנייה היא דחיית הצוואה למועד לא ידוע: בחירת הדין המפורשת חייבת להיעשות כשהמצווה כשיר וצלול, והיעדרה משאיר את ההכרעה לדין מושב המוות ולפרשנות היורשים. עולה שמטפל בשתי הנקודות האלה לפני העזיבה, עם מסמכים חתומים ושמורים, חוסך למשפחתו הליכים ארוכים וחוסר ודאות.

סיכום

גל העלייה מצרפת, שעליו דיווחו JDN, i24NEWS ומעריב באוקטובר 2026, עם כמעט 4,000 עולים בשנה ועלייה של כ־40%, מציב בפני כל משפחה עוזבת ארבע בדיקות בסדר הזה: ראשית, האזרחות הצרפתית נשמרת אוטומטית, ורק הצהרה מפורשת מוותרת עליה, כפי שקובע סעיף 23 לחוק האזרחי וכפי שאישר בית המשפט העליון ב־2022. שנית, החריגים של אובדן בצו, בסעיפים 23-7 ו־23-8, דורשים הליך מדינתי עם התראה וערבויות, ואינם חלים על עולה רגיל. שלישית, העברת תושבות המס לישראל נקבעת לפי מבחני סעיף 4ב, מוכרעת בעת הצורך לפי סעיף 4 לאמנה עם ישראל, ומלווה בזיכוי מס המונע כפל מס, אך בעלי תיקים גדולים חייבים לבדוק את ספי מס היציאה של סעיף 167-bis, שש שנים מתוך עשר ו־800,000 אירו או 50%, לפני מועד העזיבה. רביעית, הדירה שנותרה בצרפת תישלט בדין מושב המוות לפי תקנה 650/2012, אלא אם נבחר במפורש הדין הצרפתי בצוואה, והעתודה התורשתית מגבילה את החלק הפנוי לחצי, לשליש או לרביע לפי מספר הילדים. מי שמסדיר את ארבעת הדברים האלה, עם מסמכים שמורים ואישורי מסירה, עולה לישראל כשתיקו הצרפתי סגור ומסודר, וילדיו לא ייוותרו עם מחלוקת.

📄 חוזר רשמי