אתם צרפתים, אתם עושים עלייה לישראל או כבר קיבלתם תעודת זהות כחולה, ועכשיו מטרידה אתכם שאלה אחת ששוויה דרכון: האם ברגע שהפכתם לישראלים איבדתם אוטומטית את האזרחות הצרפתית. התשובה העקרונית של המשפט הצרפתי מרגיעה, אבל היא מותנית בהבנה מדויקת של הכללים: צרפתי בגיר שמתגורר דרך קבע מחוץ לצרפת ורוכש מרצונו אזרחות זרה, ובכלל זה אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, אינו מאבד את אזרחותו הצרפתית אלא אם הצהיר על כך במפורש, בתנאים שקבועים בחוק. כלומר, עצם העלייה, עצם קבלת האזרחות הישראלית ואפילו שירות בצבא ההגנה לישראל אינם מוחקים את האזרחות הצרפתית. עם זאת, יש מצבים שבהם האזרחות הצרפתית כן הולכת לאיבוד: בקשה מרצון להשתחרר ממנה, החלטת ממשלה במקרים חריגים, או קביעה שיפוטית של אובדן אחרי עשרות שנים של ניתוק מהמדינה. ויש קושי שני, מעשי לא פחות: גם מי ששמר על האזרחות על הנייר עלול לגלות אחרי שנים בישראל שהקונסוליה מסרבת לחדש לו את הדרכון ודורשת הוכחות שהוא עדיין צרפתי.
המדריך הזה נכתב בדיוק למצב הזה: עולים מצרפת, ילדיהם ונכדיהם, ובני זוג שחיים בין פריז לתל אביב. החלק הראשון מסביר את הכלל ואת החריגים, עם הסעיפים המדויקים של הקוד האזרחי הצרפתי (Code civil) והציטוטים כלשונם. החלק השני מסביר איך מוכיחים את האזרחות אחרי שנים בישראל, אילו מסמכים לאסוף, מתי מבקשים תעודת אזרחות צרפתית (certificat de nationalité française, תעודה רשמית שמנפיק בית המשפט ומאשרת שהאדם צרפתי), ומה עושים כשהרשויות טוענות שהאזרחות אבדה. כל מונח צרפתי מוסבר בהופעתו הראשונה, וכל קביעה משפטית מכרעת נשענת על מקור רשמי עם קישור.
I. קיבלתם אזרחות ישראלית בעלייה: למה האזרחות הצרפתית נשמרת, ומתי היא בכל זאת אבדה
A. הכלל: אזרחות ישראלית נוספת אינה מוחקת אזרחות צרפתית, והחוק הצרפתי מתיר כפל אזרחות
נקודת המוצא היא סעיף 23 של הקוד האזרחי הצרפתי, שקובע כלשונו: “Toute personne majeure de nationalité française, résidant habituellement à l’étranger, qui acquiert volontairement une nationalité étrangère ne perd la nationalité française que si elle le déclare expressément, dans les conditions prévues aux articles 26 et suivants du présent titre.” (כל אדם בגיר בעל אזרחות צרפתית, המתגורר דרך קבע מחוץ לצרפת, הרוכש מרצונו אזרחות זרה, אינו מאבד את האזרחות הצרפתית אלא אם הצהיר על כך במפורש, בתנאים הקבועים בסעיפים 26 ואילך של פרק זה). שלושה תנאים מצטברים נדרשים כאן, וכדאי לפרק אותם אחד אחד, כי כל אחד מהם מגן על העולה. ראשית, מדובר בבגיר בלבד: קטין אינו מאבד את אזרחותו במסלול הזה. שנית, נדרש מגורים דרך קבע מחוץ לצרפת (résidence habituelle à l’étranger, מגורי קבע בפועל מחוץ לשטח צרפת): מי שעלה לישראל ומרכז חייו כאן עומד בתנאי הזה, ודווקא התנאי הזה הוא שמפעיל את ההגנה. שלישית, הרכישה צריכה להיות מרצון (volontairement, מבחירה מודעת של האדם): עלייה לישראל וקבלת אזרחות ישראלית הן מעשים מרצון, ולכן הסעיף חל עליהן, אבל התוצאה הפוכה ממה שרבים חוששים: דווקא בגלל שהרכישה מרצון, החוק דורש הצהרה מפורשת נוספת כדי לאבד את האזרחות הצרפתית. בלי הצהרה כזו, שתי האזרחויות חיות זו לצד זו.
ההצהרה המפורשת הזו אינה מסמך שחותמים עליו במקרה במעמד העלייה. מדובר בהליך פורמלי של הצהרת אובדן (déclaration de perte de nationalité, הצהרה מרצון על ויתור על האזרחות הצרפתית) שנמסרת לרשויות הצרפתיות, בטופס כפול שנערך על ידי השירות המטפל, ונרשמת במרשמים. מי שלא חתם על מסמך כזה מעולם, לא איבד את אזרחותו במסלול הזה. שירות המדינה הצרפתי הרשמי (service-public.fr, אתר הזכויות וההליכים הרשמי של ממשלת צרפת) מסביר כי אובדן מרצון נעשה בהצהרה או בצו, בהליך הקרוי שחרור מקשרי הנאמנות כלפי צרפת (libération des liens d’allégeance envers la France, שחרור רשמי מהחובה האזרחית כלפי המדינה הצרפתית), וכי במסלול ההצהרתי רשאי להצהיר רק מי שרכש מרצונו אזרחות זרה ועומד בשני תנאים מצטברים: להיות בגיר ולהתגורר דרך קבע מחוץ לצרפת. יתרה מזו, האתר הרשמי קובע מועד סופי להגשת ההצהרה: ניתן להגישה החל ממועד הגשת הבקשה לרכישת האזרחות הזרה, ולכל המאוחר בתוך השנה שלאחר מועד הרכישה. המשמעות המעשית לעולה חדש ברורה: חלון ההצהרה נסגר שנה אחרי קבלת האזרחות הישראלית, ומי שלא הגיש הצהרה בתוך השנה פשוט נשאר צרפתי. אין דרך לאבד את האזרחות בטעות או בשתיקה.
לצד זה עומד עיקרון רחב יותר שהמדינה הצרפתית מצהירה עליו בגלוי: צרפת מתירה כפל אזרחות (plurinationalité, החזקה של שתי אזרחויות או יותר בו זמנית). הדף הרשמי של service-public.fr מבהיר כי החוק הצרפתי אינו דורש מצרפתי שרכש אזרחות אחרת לוותר על האזרחות הצרפתית. אותו עמוד מוסיף את התמונה ההפוכה, שחשובה לא פחות למשפחות מעורבות: זר שהתאזרח כצרפתי אינו נדרש לוותר על אזרחות מוצאו. לכן ילד שנולד בישראל לאב צרפתי ולאם ישראלית יכול להחזיק בשתי האזרחויות מלידה, בלי לבחור ביניהן בבגרותו. החוק הישראלי, מצדו, אינו מחייב את העולה לוותר על אזרחותו הקודמת: חוק השבות מעניק אזרחות ישראלית לזכאים, וחוק האזרחות הישראלי מאפשר כפל אזרחות, כך שאין סתירה בין שתי השיטות. התוצאה היא שהמשולש עלייה, אזרחות ישראלית ואזרחות צרפתית מתקיים בשלום: העלייה מוסיפה אזרחות, אינה גורעת אזרחות.
נשאלת השאלה מה דינם של ילדים שנולדו בישראל אחרי העלייה. כאן חל כלל המוצא (droit du sang, אזרחות מכוח דם והורות, להבדיל מאזרחות מכוח לידה על אדמת המדינה): ילד שאחד מהוריו צרפתי בעת הלידה הוא צרפתי מלידה, גם אם נולד בתל אביב וגם אם קיבל אוטומטית אזרחות ישראלית. העלייה של ההורה אינה פוגעת בכך כהוא זה, כל עוד ההורה עצמו נותר צרפתי. הבעיה היחידה שעלולה להתעורר היא הוכחתית: אחרי עשרות שנים בישראל, כשאין דרכון צרפתי בתוקף ואין מסמכים עדכניים, הרשויות עלולות לפקפק ברצף האזרחות ולדרוש הוכחות. זהו בדיוק הנושא של החלק השני של המדריך. אבל מבחינת הדין המהותי, התמונה חדה: עלייה אינה אובדן, שתיקה אינה ויתור, וכפל אזרחות צרפתית ישראלית הוא מצב חוקי ומוכר.
B. החריגים שכן גורמים לאובדן: בקשת שחרור בצו, התנהגות כאזרח זר, שירות בצבא זר ומועדי האובדן
הכלל המרגיע אינו מוחלט, ועורך דין הגון חייב להציג גם את החריגים, כי לקוח שמתעלם מהם עלול להיות מופתע. החריג הראשון הוא בקשה מרצון להשתחרר מהאזרחות (autorisation de perdre la qualité de Français, אישור שמעניקה ממשלת צרפת לבקשת האדם לאבד את מעמד הצרפתי). סעיף 23-4 לקוד האזרחי קובע כלשונו: “Perd la nationalité française le Français, même mineur, qui, ayant une nationalité étrangère, est autorisé, sur sa demande, par le Gouvernement français, à perdre la qualité de Français. Cette autorisation est accordée par décret.” (מאבד את האזרחות הצרפתית הצרפתי, אפילו קטין, שבהיותו בעל אזרחות זרה הורשה, לבקשתו, על ידי ממשלת צרפת, לאבד את מעמד הצרפתי. אישור זה ניתן בצו). שימו לב לשלושה דברים: נדרשת בקשה של האדם עצמו, נדרשת החלטה של הממשלה בצו (décret, החלטה שלטונית חתומה המתפרסמת ברשומות), והאישור ניתן רק למי שכבר מחזיק באזרחות זרה, כדי שלא ייווצר אדם חסר אזרחות. בית המשפט לערעורים של פריז (cour d’appel de Paris, ערכאת הערעור של בירת צרפת) חזר על הכלל הזה בפסק דין מיום 27 בספטמבר 2022, בתיק מספר 20/11862, בצטטו את הסעיף ההיסטורי המקביל מחוק האזרחות ואת סעיף 23-4, והדגיש כי אובדן כזה מותנה בבקשה ובצו. מעשית, עולה שחתם לפני שנים על בקשת שחרור כזו, למשל כדי להתקבל למשרה ביטחונית בישראל שדרשה אזרחות יחידה, אכן איבד את אזרחותו, והמועד הקובע הוא מועד הצו. מי שלא ביקש ולא קיבל צו כזה אינו נכלל בחריג.
החריג השני נוגע להתנהגות כאזרח של מדינה זרה (comportement comme national d’un pays étranger, התנהגות בפועל כאזרח של מדינה אחרת). סעיף 23-7 קובע: “Le Français qui se comporte en fait comme le national d’un pays étranger peut, s’il a la nationalité de ce pays, être déclaré, par décret après avis conforme du Conseil d’Etat, avoir perdu la qualité de Français.” (צרפתי המתנהג למעשה כאזרח של מדינה זרה רשאי, אם הוא בעל אזרחותה של מדינה זו, להיות מוכרז, בצו לאחר חוות דעת תואמת של מועצת המדינה, כמי שאיבד את מעמד הצרפתי). מועצת המדינה (Conseil d’Etat, בית המשפט העליון לעניינים מנהליים בצרפת ויועץ הממשלה) חייבת להסכים, וההכרזה נעשית בצו. בפועל, סעיף זה מופעל לעתים נדירות ובנסיבות קיצוניות של הזדהות פעילה עם מדינה זרה תוך ניתוק מוחלט מצרפת. חיים רגילים בישראל, שירות מילואים או עבודה בשירות המדינה הישראלית אינם נחשבים התנהגות כזו. החריג השלישי, סעיף 23-8, עוסק במי שממלא תפקיד בצבא זר או בשירות ציבורי זר או בארגון בינלאומי שצרפת אינה חברה בו, מסרב להנחיית הממשלה הצרפתית להתפטר, ומוכרז כמי שאיבד את אזרחותו בצו של מועצת המדינה: “Perd la nationalité française le Français qui, occupant un emploi dans une armée ou un service public étranger ou dans une organisation internationale dont la France ne fait pas partie ou plus généralement leur apportant son concours, n’a pas résigné son emploi ou cessé son concours nonobstant l’injonction qui lui en aura été faite par le Gouvernement.” (מאבד את האזרחות הצרפתית הצרפתי שממלא תפקיד בצבא או בשירות ציבורי זר או בארגון בינלאומי שצרפת אינה חברה בו, או שמסייע להם בדרך כלל, ולא התפטר מתפקידו או הפסיק את סיועו חרף ההתראה שנשלחה אליו על ידי הממשלה). התנאי המכריע כאן הוא התראה רשמית של הממשלה (injonction, צו התראה מנהלי) שהאדם סירב לציית לה. שירות סדיר בצבא ההגנה לישראל, בלי התראה כזו ובלי סירוב, אינו מפעיל את הסעיף. חשוב להדגיש: שלושת החריגים האלה דורשים כולם מעשה שלטוני פעיל, צו או פסק דין. אף אחד מהם אינו פועל אוטומטית.
סעיף 23-9 קובע מתי האובדן נכנס לתוקף בכל מסלול, וזהו פרט בעל חשיבות מעשית לילדים שנולדו בסמוך לאירוע: סעיף 23-9 קובע כי “La perte de la nationalité française prend effet” (אובדן האזרחות הצרפתית נכנס לתוקף), ובפרט “Dans le cas prévu à l’article 23 à la date de l’acquisition de la nationalité étrangère” (במקרה שבסעיף 23 במועד רכישת האזרחות הזרה), “à la date du décret” (במועד הצו, למקרי הסעיפים 23-4, 23-7 ו-23-8) וגם “au jour fixé par le jugement” (ביום שקבע פסק הדין, למקרה שבסעיף 23-6). אם הורה הגיש הצהרת אובדן מרצון אחרי לידת הילד, הילד נולד לאב צרפתי ונותר צרפתי. אם הצו קדם ללידה, המצב שונה. לכן בכל תיק של משפחה שעלתה יש לברר תאריכים מדויקים: מתי התקבלה האזרחות הישראלית, האם הוגשה הצהרה או בקשת שחרור, מתי נולד כל ילד, ואיזה מסמך רשמי מתעד כל שלב. שני חריגים נוספים הוזכרו בקצרה לשלמות התמונה: סעיף 23-3, אובדן למי שמנצל אפשרות להתכחש לאזרחות במקרים הקבועים בסעיפים 18-1, 19-4 ו-22-3 (Perd la nationalité française le Français qui exerce la faculté de répudier cette qualité dans les cas prévus aux articles 18-1, 19-4 et 22-3., מאבד את האזרחות הצרפתית הצרפתי המנצל את האפשרות להתכחש למעמד זה במקרים הקבועים בסעיפים האמורים), וסעיף 23-5, בן זוג צרפתי שנישא לזר ורכש את אזרחות בן זוגו תוך קביעת מגורי המשפחה מחוץ לצרפת (En cas de mariage avec un étranger, le conjoint français peut répudier la nationalité française selon les dispositions des articles 26 et suivants, במקרה של נישואין לזר, בן הזוג הצרפתי רשאי להתכחש לאזרחות הצרפתית לפי הוראות הסעיפים 26 ואילך). גם שני אלה דורשים מעשה הצהרתי פעיל של האדם, ולכן אינם חלים על עולה שלא חתם על דבר.
II. אחרי שנים בישראל הקונסוליה מפקפקת: איך מוכיחים שהאזרחות נשמרה ומה עושים כשנטען שהיא אבדה
A. נטל ההוכחה, תעודת האזרחות, מעמד המסמכים הישראליים ופסיקת 2026 על התיישנות האזרחות
הקושי הנפוץ ביותר בתיקי עלייה אינו משפטי אלא הוכחתי. אחרי עשרים או שלושים שנה בישראל, הדרכון הצרפתי פג מזמן, תעודת הזהות הצרפתית אבדה, והקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב מסרבת לחדש את הדרכון עד שהמבקש יוכיח שהוא עדיין צרפתי. כאן נכנס לתמונה סעיף 30 לקוד האזרחי, שקובע את כלל נטל ההוכחה (charge de la preuve, החובה להוכיח טענה במשפט): “La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause. Toutefois, cette charge incombe à celui qui conteste la qualité de Français à un individu titulaire d’un certificat de nationalité française délivré conformément aux articles 31 et suivants” (נטל ההוכחה, בענייני אזרחות צרפתית, מוטל על מי שאזרחותו עומדת על הפרק. ואולם, נטל זה מוטל על מי שחולק על מעמד הצרפתי של אדם המחזיק בתעודת אזרחות צרפתית שניתנה לפי הסעיפים 31 ואילך). המסר כפול: כל עוד אין לכם תעודת אזרחות, אתם אלה שצריכים להוכיח. ברגע שיש לכם תעודה כזו, הכדור עובר למגרש של המדינה. בית המשפט לענייני אזרחות בפריז (חדרי הלאום 1/2/1 ו-1/2/2 של בית המשפט המשפטי של פריז, tribunal judiciaire de Paris, בית המשפט האזרחי המחוזי של הבירה, שלו סמכות ארצית בתיקי אזרחות) חוזר על הכלל הזה דרך קבע. בפסק דין מיום 17 ביוני 2026, תיק מספר 24/00041, יישם בית המשפט את סעיף 30 פסקה 1 וקבע כי התובעת, שלא החזיקה בתעודת אזרחות על שמה, היא הנושאת בנטל להוכיח את אזרחותה. זו הדגמה חיה של הכלל: בלי תעודה, אתם מוכיחים; עם תעודה, המדינה צריכה לסתור. המסקנה המעשית חדה: הדבר החשוב ביותר שעולה ובניו יכולים לעשות הוא להוציא תעודת אזרחות צרפתית, כי היא הופכת את נטל ההוכחה.
השאלה הבאה היא אילו מסמכים מוכיחים את הרצף, במיוחד כשמדובר במסמכים ישראליים: תעודות לידה ישראליות, תעודות נישואין מהרבנות, תמציות רישום ממשרד הפנים. כאן חל סעיף 47 לקוד האזרחי, שקובע את מעמדם של מסמכי מעמד אישי שנערכו מחוץ לצרפת (acte de l’état civil, מסמך מרשם אוכלוסין רשמי כגון תעודת לידה, נישואין או פטירה): “Tout acte de l’état civil des Français et des étrangers fait en pays étranger et rédigé dans les formes usitées dans ce pays fait foi, sauf si d’autres actes ou pièces détenus, des données extérieures ou des éléments tirés de l’acte lui-même établissent, le cas échéant après toutes vérifications utiles, que cet acte est irrégulier, falsifié ou que les faits qui y sont déclarés ne correspondent pas à la réalité.” (כל מסמך מעמד אישי של צרפתים ושל זרים שנערך במדינה זרה ונכתב בצורות הנהוגות באותה מדינה נאמן, אלא אם מסמכים או ראיות אחרים, נתונים חיצוניים או יסודות העולים מן המסמך עצמו מוכיחים, לאחר כל הבדיקות המועילות, שהמסמך בלתי תקין, מזויף או שהעובדות המוצהרות בו אינן תואמות את המציאות). אותו פסק דין של בית המשפט בפריז מיום 17 ביוני 2026 ציטט את הסעיף הזה כלשונו והדגיש כי על התובע להוכיח את אזרחותו במסמכי מעמד אישי אמינים ומשכנעים לפי סעיף 47. מעשית, פירוש הדבר שתעודת לידה ישראלית ותעודת עלייה הן ראיות קבילות, אבל הן חייבות להיות שלמות, עקביות ומתורגמות: כל סתירה בשמות, בתאריכים או בזהויות בין המסמך הישראלי למסמך הצרפתי הישן עלולה לעורר חשד לזיוף או לטעות ולחסום את התיק. לכן לפני כל פנייה לקונסוליה יש לבנות תיק מסמכים מסודר: תעודת הלידה הצרפתית המקורית או העתק מלא שלה, תעודת הלידה הישראלית, תעודת הנישואין, מסמכי ההורים והסבים, וכל דרכון צרפתי ישן, גם אם פג תוקפו לפני עשרות שנים. דרכון ישן אינו מוכיח אזרחות נוכחית, אבל הוא חוליה בשרשרת ההוכחה.
המכשול הקשה ביותר הוא טענת ההתיישנות, הידועה בצרפתית כדזואטוד (désuétude, אובדן אזרחות מחמת ניתוק ממושך של המשפחה מצרפת). סעיף 30-3 קובע: “Lorsqu’un individu réside ou a résidé habituellement à l’étranger, où les ascendants dont il tient par filiation la nationalité sont demeurés fixés pendant plus d’un demi-siècle, cet individu ne sera pas admis à faire la preuve qu’il a, par filiation, la nationalité française si lui-même et celui de ses père et mère qui a été susceptible de la lui transmettre n’ont pas eu la possession d’état de Français.” (כאשר אדם מתגורר או התגורר דרך קבע מחוץ לצרפת, מקום שבו האבות שמהם הוא שואב את אזרחותו מכוח הורות השתקעו למעלה מחצי מאה, לא יורשה אדם זה להוכיח כי יש לו, מכוח הורות, אזרחות צרפתית, אם הוא עצמו וההורה שיכול היה להעביר לו אותה לא החזיקו במעמד של צרפתים). החזקת מעמד של צרפתי (possession d’état de Français, התנהגות והכרה חברתית ורשמית כאזרח צרפתי לאורך זמן: דרכונים, תעודות זהות, הצבעה, שירות לאומי) היא מושג המפתח: מי שהחזיק דרכון צרפתי, הצביע בבחירות או שירת בשירות הלאומי, מחזיק במעמד כזה. הסעיף המקביל, 23-6, מאפשר לבית המשפט לקבוע פורמלית את האובדן: “La perte de la nationalité française peut être constatée par jugement lorsque l’intéressé, français d’origine par filiation, n’en a point la possession d’état et n’a jamais eu sa résidence habituelle en France, si les ascendants, dont il tenait la nationalité française, n’ont eux-mêmes ni possession d’état de Français, ni résidence en France depuis un demi-siècle.” (אובדן האזרחות הצרפתית רשאי להיקבע בפסק דין כאשר הנוגע בדבר, צרפתי מלידה מכוח הורות, אינו מחזיק במעמד של צרפתי ומעולם לא התגורר דרך קבע בצרפת, אם האבות שמהם שאב את האזרחות הצרפתית לא החזיקו בעצמם לא במעמד של צרפתים ולא במגורים בצרפת זה חצי מאה). והנה החדשות הטובות, מפסיקה טרייה של בית המשפט העליון הצרפתי (Cour de cassation, בית המשפט העליון האזרחי של צרפת, היושב בפריז ומפקח על יישום החוק): בפסק דין מיום 25 במרץ 2026, תיק מספר 24-17.442, שפורסם בעלון הרשמי של בית המשפט (Publié au Bulletin, פרסום רשמי המסמן הלכה חשובה), ביטל בית המשפט פסק דין של בית הערעורים של פריז וקבע את ההלכה הבאה: “En statuant ainsi, alors que la désuétude ne peut être opposée à une personne dont le parent dont elle tient la nationalité française s’est vu reconnaître cette nationalité par une décision de justice rendue avant l’expiration du délai cinquantenaire, la cour d’appel a violé les textes susvisés.” (בפוסקו כך, שעה שההתיישנות אינה ניתנת להעלאה נגד אדם שההורה שממנו הוא שואב את האזרחות הצרפתית זכה להכרה באזרחות זו בהחלטה שיפוטית שניתנה לפני תום תקופת חמישים השנים, הפר בית הערעורים את النصوص האמורים). באותו פסק דין ציטט בית המשפט את שני הסעיפים כלשונם והזכיר את נוסח סעיף 30-3: “Selon le second, celui qui réside ou a résidé habituellement à l’étranger, où les ascendants dont il tient par filiation la nationalité sont demeurés fixés pendant plus d’un demi-siècle, n’est pas admis à faire la preuve qu’il a, par filiation, la nationalité française si lui-même et celui de ses père et mère qui a été susceptible de la lui transmettre n’ont pas eu la possession d’état de Français.” (לפי השני, מי שמתגורר או התגורר דרך קבע מחוץ לצרפת, מקום שבו האבות שמהם הוא שואב את אזרחותו מכוח הורות השתקעו למעלה מחצי מאה, אינו רשאי להוכיח כי יש לו, מכוח הורות, אזרחות צרפתית, אם הוא עצמו וההורה שיכול היה להעביר לו אותה לא החזיקו במעמד של צרפתים). המסר למשפחות עולים ברור: אם ההורה זכה להכרה שיפוטית באזרחותו, למשל בפסק דין הצהרתי או בתעודת אזרחות שניתנה בעקבות הליך, לפני תום חמישים השנים, אי אפשר להעלות נגד הילד את טענת ההתיישנות. זוהי הגנה רבת עוצמה לדור השני והשלישי של העלייה.
B. הדרך המעשית: תעודת אזרחות, הצהרת אובדן מרצון, שיקום אזרחות ורישום הילדים
הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא בקשת תעודת אזרחות צרפתית. הבקשה מוגשת למנהל שירותי המזכירות המשפטית של בית המשפט המשפטי (directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire, המנהל האדמיניסטרטיבי של מזכירות בית המשפט) או לקונסול (consul, הנציג הקונסולרי של צרפת במדינה הזרה), בצירוף כל שרשרת המסמכים: תעודות לידה של המבקש, הוריו וסביו, תעודות נישואין, דרכונים ישנים וכל מסמך המעיד על החזקת מעמד של צרפתי. אם הבקשה נדחית, הסירוב חייב להיות מנומק, וניתן לתקוף אותו בתביעה הצהרתית לאזרחות נגד התובע הכללי (procureur de la République, נציג המדינה בהליכי אזרחות) בפני בית המשפט המשפטי של פריז. כך למשל, כפי שהוסבר בהרחבה במדריך על סירוב תעודת אזרחות וערעור לבית המשפט, סירוב תעודת אזרחות אינו סוף הדרך אלא תחילתו של הליך שיפוטי שבו נטל ההוכחה והמסמכים נבחנים מחדש. ההליך השיפוטי דורש העתק של כתב התביעה המופקד במשרד המשפטים, שמנפיק על כך אישור קבלה (récépissé, אישור רשמי על קבלת מסמך), כתנאי לתקינות ההליך. מי שגר בפריז או באיל דה פראנס (Île-de-France, מחוז הבירה של צרפת הכולל את פריז וסביבתה) מגיש את התביעה ישירות לבית המשפט בפריז, שלו המדורים המתמחים בלאום, ולכן חשוב להכין את התיק לפי הסטנדרטים המחמירים של מדורים אלה: מסמכים מלאים, תרגומים מאושרים, ושרשרת הורות ללא חוליות חסרות.
הצעד השני נוגע למי שדווקא רוצה לוותר על האזרחות הצרפתית, למשל עולה שמבקש להתקבל לתפקיד בישראל הדורש אזרחות יחידה. כאן ההליך הוא הצהרת אובדן מרצון, והוא מוגש מהיום שבו הוגשה הבקשה לאזרחות הזרה ועד שנה אחרי קבלתה, כאמור בציטוט הרשמי לעיל. תיק ההצהרה כולל בקשה על נייר חופשי עם פרטים אישיים מלאים, תעודת לידה, מסמך זהות רשמי, תמונה עדכנית, כל המסמכים המעידים על האזרחות הצרפתית לרבות תעודת האזרחות או העתק מאושר של צו ההתאזרחות (ampliation, העתק רשמי של מעשה שלטוני בעל תוקף של מקור), אישור של הרשויות הזרות על מועד רכישת האזרחות והוראות הדין הזר, ומסמכים המוכיחים מגורי קבע מחוץ לצרפת. כל מסמך בשפה זרה חייב בתרגום לצרפתית של מתרגם מוסמך. מי שאינו עומד בתנאי ההצהרה, למשל כי חלפה יותר משנה או כי אינו מתגורר מחוץ לצרפת, רשאי לבקש שחרור בצו לפי סעיף 23-4, והממשלה מחליטה לפי שיקול דעתה. בכל מקרה, כל עוד לא נרשמה הצהרה ולא ניתן צו, האזרחות נשמרת, וחשוב לשמור העתק של כל מסמך שהוגש.
הצעד השלישי הוא שיקום אזרחות (réintégration dans la nationalité française, החזרת מעמד הצרפתי למי שהוכח כי החזיק בו בעבר ואיבד אותו). סעיף 24 קובע: “La réintégration dans la nationalité française des personnes qui établissent avoir possédé la qualité de Français résulte d’un décret ou d’une déclaration suivant les distinctions fixées aux articles ci-après.” (שיקום האזרחות הצרפתית של מי שמוכיחים כי החזיקו במעמד הצרפתי נעשה בצו או בהצהרה, לפי ההבחנות הקבועות בסעיפים שלהלן). וסעיף 24-1 מוסיף: “La réintégration par décret peut être obtenue à tout âge et sans condition de stage. Elle est soumise, pour le surplus, aux conditions et aux règles de la naturalisation.” (שיקום בצו ניתן לקבל בכל גיל וללא תנאי תקופת המתנה. ביתר, הוא כפוף לתנאים ולכללים של ההתאזרחות). מסלול זה רלוונטי למי שאכן איבד את אזרחותו בעבר, למשל בהצהרה או בצו, ומבקש לשוב לחיק האזרחות הצרפתית. הוא שונה מהתאזרחות רגילה בכך שאינו דורש תקופת מגורים מוקדמת, אבל הוא כן דורש עמידה ביתר תנאי ההתאזרחות, ובכלל זה השתלבות וידיעת השפה. המדריך על התאזרחות בצו לישראלים המתגוררים בצרפת מסביר את תנאי ההתאזרחות המלאים, לרבות מבחן השפה והחקירה המנהלית, והם חלים בשינויים המחויבים גם על מבקש השיקום.
הצעד הרביעי הוא רישום הילדים והנכדים. ילד שנולד בישראל להורה צרפתי נרשם במרשם האוכלוסין הצרפתי באמצעות תעתוק תעודת הלידה הישראלית (transcription de l’acte de naissance, העתקת פרטי תעודת הלידה הזרה למרשם הצרפתי המרכזי בעיר נאנט), ולאחר הרישום ניתן לבקש עבורו תעודת אזרחות ודרכון. כאן יש להקפיד על שני דברים: ראשית, ההורות צריכה להיות מבוססת כדין, לרבות הכרה באבהות כשההורים אינם נשואים, כי סעיף 20-1 דורש שהקמת ההורות תתבצע בטרם הבגירות כדי להשפיע על האזרחות, כפי שהזכיר בית המשפט בפריז בפסק הדין מיום 17 ביוני 2026. שנית, יש לשמור על עקביות מלאה של שמות ותאריכים בין כל המסמכים, כי כל סתירה מעוררת בדיקה לפי סעיף 47. לאחר הרישום, בקשת הדרכון הראשון או חידוש דרכון שפג תוקפו נעשית בקונסוליה הכללית בתל אביב, בתור שנקבע מראש, עם התיק המלא. המדריך על חידוש דרכון צרפתי וקביעת תור בקונסוליה בתל אביב מפרט את המסמכים, האגרות וזמני ההמתנה. אם הקונסוליה מסרבת בטענה שהאזרחות אבדה, אין לקבל את הסירוב כפסק דין: יש לדרוש נימוק בכתב, לבדוק באיזה סעיף מדובר, ולפנות לבית המשפט בפריז בתביעה הצהרתית. פסק הדין של בית המשפט העליון מיום 25 במרץ 2026 נותן רוח גבית חזקה לטענה שהתיישנות אינה חלה כשההורה זכה להכרה שיפוטית, ויש להביא אותו בפני בית המשפט.
סיכום
עלייה לישראל אינה מוחקת אזרחות צרפתית. סעיף 23 מגן על העולה: בלי הצהרה מפורשת בתוך שנה מרכישת האזרחות הישראלית, או בלי צו שחרור של הממשלה, האזרחות הצרפתית נשמרת, וכפל האזרחות חוקי ומוכר בשתי המדינות. החריגים, בקשת שחרור בצו, התנהגות כאזרח זר או סירוב להתראה בעניין תפקיד זר, דורשים כולם מעשה שלטוני פעיל ואינם חלים על חיים רגילים בישראל. הקושי האמיתי אינו בדין אלא בהוכחה: אחרי שנים בישראל צריך לבנות שרשרת מסמכים עקבית, להוציא תעודת אזרחות צרפתית שהופכת את נטל ההוכחה, ולהתמודד עם טענת ההתיישנות באמצעות ההלכה הטרייה של בית המשפט העליון מיום 25 במרץ 2026. מי שפועל בסדר הנכון, אוסף מסמכים, מבקש תעודת אזרחות, רושם את הילדים ותוקף כל סירוב בערכאה המתאימה, שומר על הדרכון הצרפתי לדורו ולדורות הבאים. ומי ששוקל לוותר על האזרחות מרצון חייב לעשות זאת בהליך הפורמלי ובמועד, כי אין ויתור שבשתיקה, לטוב ולרע.