זוג שנישא בישראל, כשאחד מבני הזוג הוא צרפתי או כשהנישואים כבר תויקו במרשם הצרפתי, מגלה לעיתים שהגירושין שנפסקו מחוץ לצרפת אינם מעדכנים מעצמם את פנקס המשפחה (livret de famille), את תעודת הנישואים או את תעודת הלידה. בלי הערת שוליים (mention) על התעודות הצרפתיות, הקונסוליה וגופי המרשם ממשיכים לראות נישואים פתוחים. מכאן נחסמים צעדים מעשיים: נישואים חדשים, הנפקת מסמכים, ולעיתים גם הצהרת אזרחות (déclaration de nationalité) שמניחה שיתוף חיים (communauté de vie) שלא פסק. ב-30 בספטמבר 2026 פרסמה הלשכה האזרחית הראשונה של בית המשפט לביקורת (Cour de cassation) פסק דין בתיק 25-14.299, שפורסם בביולטן (Bulletin) וניתן בהרכב מורחב (formation de section). פסק הדין דחה ערעור על אקסקיוואטור (exequatur), כלומר על החלטה צרפתית שנותנת לפסק דין זר תוקף של כוח ביצוע (force exécutoire) בצרפת. העובדות עסקו בגירושין שנפסקו ב-28 באפריל 2019 בבית המשפט באל-אולמה שבאלג’יריה, ולא בבית דין רבני ולא בגט.
המאמר מפריד בין שני מסלולים שקל לערבב. המסלול הראשון הוא אקסקיוואטור: בקשה לבית המשפט השיפוטי (tribunal judiciaire) שפסק הדין הזר יוכל להתבצע בצרפת. המסלול השני הוא בדיקת יכולת ההתנגדות (vérification d’opposabilité) אצל תובע הרפובליקה (procureur de la République), כדי שהגירושין יוזכרו בשולי תעודות המרשם הצרפתי. פסק הדין מ-30 בספטמבר 2026 עוסק במסלול הראשון, ובאמנה בין צרפת לאלג’יריה. הוא מנסח מבחן כללי לסדר הציבורי הבינלאומי (ordre public international) כשחוק הגירושין הזר אינו נותן לבני הזוג גישה שווה לגירושין בגלל מין. הוא אינו פוסק שגט ישראלי מוכר, ואינו פוסק שהוא נדחה. שום תאונה, חדירה או נזק אינם הנושא כאן. אין בפסק הדין קביעת אחריות של אדם או של רשות ישראלית. ההסכמים והפסקים שנחתמו בפועל גוברים על כל הסבר כללי, ורק השופט הדן בתיק המסוים מכריע.
I. אקסקיוואטור גירושין זרים: מה בודק השופט הצרפתי אחרי 30 בספטמבר 2026
A. פסק הדין 25-14.299 על גירושי ח’ולע באלג’יריה, ומה הוא לא אומר על גט
לפי פסק הדין, שקראנו במלואו וכשסימון החלקיות שלו הוא false, אישה הגישה ערעור לביקורת (pourvoi) נגד פסק דין של בית המשפט לערעורים בליון מ-3 בדצמבר 2024. בית המשפט לערעורים קיבל את בקשת הגבר לאקסקיוואטור של פסק הגירושין האלג’יראי. בית המשפט לביקורת דחה את הערעור. מספר הערעור הוא J 25-14.299, מספר הפסק הוא 557 FS-B, והתאריך הוא 30 בספטמבר 2026. היושבת ראש הייתה גברת שמפלון. הדווח נכתב על ידי היועץ פולשירון. הנוסח המלא זמין בההחלטה 25-14.299 באתר בית המשפט לביקורת.
העובדות מצומצמות ומדויקות. פסק הדין קובע: « un jugement du 28 avril 2019 rendu par le tribunal d’El Eulma (Algérie) a prononcé le divorce de Mme [M] et de M. [S] » (פסק דין מ-28 באפריל 2019 שניתן בבית המשפט באל-אולמה באלג’יריה פירק את נישואי גברת מ’ ומר ס’). אחר כך: « Le 7 janvier 2022, M. [S] a saisi un juge français aux fins d’exequatur de cette décision » (ב-7 בינואר 2022 פנה מר ס’ לשופט צרפתי בבקשה לאקסקיוואטור של ההחלטה הזו). השמות בפסק מצונזרים. אין בטקסט אזכור של ישראל, של בית דין רבני, של גט, של נאנט, של דרכון או של הצהרת אזרחות. פסק הדין 25-14.299
הבסיס המשפטי הישיר אינו חוק ישראלי. בית המשפט כותב: « Selon l’article 1er, d), de la Convention franco-algérienne du 27 août 1964 relative à l’exequatur et à l’extradition, en matière civile, les décisions contentieuses et gracieuses rendues par les juridictions algériennes n’ont de plein droit l’autorité de la chose jugée sur le territoire français que si elles ne contiennent rien de contraire à l’ordre public international » (לפי סעיף 1(ד) לאמנה הצרפתית-אלג’ירית מ-27 באוגוסט 1964 בעניין אקסקיוואטור והסגרה, בעניינים אזרחיים, להחלטות של בתי משפט אלג’יריים, בין שהן פסוקות ובין שהן בסמכות מרצון, יש בצרפת מעצמן מעמד של מעשה בית דין רק אם אין בהן דבר הנוגד את הסדר הציבורי הבינלאומי). אמנה זו אינה חלה על פסק דין ישראלי. מי שמבקש להכיר בגירושין שנפסקו בישראל אינו יכול להעתיק את סעיף האמנה הזה אל התיק שלו. פסק הדין 25-14.299
לצד האמנה, בית המשפט נשען על שוויון בין בני זוג. הנוסח הוא: « Aux termes de l’article 5 du Protocole du 22 novembre 1984, n° 7, additionnel à la Convention de sauvegarde des droits de l’homme et libertés fondamentales, les époux jouissent de l’égalité de droits et de responsabilités de caractère civil entre eux et dans leurs relations avec leurs enfants au regard du mariage, durant le mariage et lors de sa dissolution » (לפי סעיף 5 לפרוטוקול מ-22 בנובמבר 1984, מספר 7, הנוסף לאמנה להגנה על זכויות האדם וחירויות היסוד, בני הזוג נהנים משוויון בזכויות ובאחריות בעלות אופי אזרחי בינם לבין עצמם וביחסיהם עם ילדיהם, בכל הנוגע לנישואים, במהלך הנישואים ובעת פירוקם). הפרוטוקול מחייב את צרפת. הוא אינו הופך כל גירושין דתיים, באשר הם, לפסק דין בר-הכרה. הוא מציב שאלה: האם החוק שלפיו נפסקו הגירושין נתן לבני הזוג גישה שווה לפירוק הנישואים. פסק הדין 25-14.299
המערערת טענה שהכרה אינה פוגעת בסדר הציבורי הבינלאומי רק כאשר מי שמבקש אותה בצרפת הוא בן הזוג שכלפיו הכללים פחות נוחים. בתיק הזה הגבר הוא שביקש את האקסקיוואטור, לא האישה. בית המשפט לערעורים ראה בכל זאת שהאישה עצמה בחרה לפנות לשופט האלג’יראי, בלי כפייה, על יסוד סעיף 54 לחוק המשפחה האלג’יראי, ושהחיובים הכספיים כלפי הבעל איזנו את הפיצוי שהוטל עליה. בית המשפט לביקורת סירב לבטל את ההיגיון הזה. על שתי הטענות הראשונות בערעור הפסק אומר: « En application de l’article 1014, alinéa 2, du code de procédure civile, il n’y a pas lieu de statuer par une décision spécialement motivée sur ces griefs qui ne sont manifestement pas de nature à entraîner la cassation. » (לפי סעיף 1014, פסקה 2, לחוק סדר הדין האזרחי, אין מקום להכריע בהחלטה מנומקת במיוחד בטענות אלה, שברור כי אינן מסוגלות להביא לביטול.) זהו דין דיוני על אותן טענות בלבד, לא קביעה על גירושין ישראליים. פסק הדין 25-14.299
סעיף 54, כפי שהוא מצוטט בפסק הדין, עוסק בח’ולע (khol’â), לא בגט. הנוסח המצוטט הוא: « L’épouse peut se séparer de son conjoint, sans l’accord de ce dernier, moyennant le versement d’une somme à titre de « khol’â ». En cas de désaccord sur la contrepartie, le juge ordonne le versement d’une somme dont le montant ne saurait dépasser la valeur de la dot de parité « sadaq el mithl » évaluée à la date du jugement » (האישה יכולה להיפרד מבן זוגה, בלי הסכמתו, תמורת תשלום סכום בתורת ח’ולע. אם יש מחלוקת על התמורה, השופט מורה על תשלום סכום שאינו יכול לעלות על שווי המוהר המקביל, sadaq el mithl, כפי שהוא נאמד ביום פסק הדין). זהו מנגנון אלג’יראי מסוים: האישה יוזמת פרידה בלי הסכמת הבעל, וכנגד זאת עשוי להיפסק תשלום. גט במסורת היהודית בנוי אחרת. מי שקורא את פסק הדין כאילו הוא אישר כל פירוק דתי, או כאילו הוא פסל כל פירוק דתי, קורא לתוכו עובדות שאינן שם. פסק הדין 25-14.299
גם תוצאת התיק אינה נוסחה אוטומטית. בית המשפט אישר את בית המשפט לערעורים משום שמצא, בעובדות שנקבעו, שהאישה בחרה בשופט האלג’יראי אף שהתגוררה בצרפת ודבר לא כפה עליה את הבחירה, שהוצאה מרמה, שכל צד יכול היה להשמיע את טענותיו, ושהחיובים הכספיים כלפי הבעל איזנו את הפיצוי שהוטל על האישה. שינוי באחד הנתונים האלה יכול היה להוביל לתוצאה אחרת. קורא ישראלי שגר בתל אביב, בירושלים או בפריז אינו יכול להסיק מכך שבית משפט צרפתי יאשר, או ידחה, את המסמך שבידו.
B. מי ביקש את הגירושין, האם הצד יכול היה לטעון, והאם יש פגם אחר בסדר הציבורי
המשפט המרכזי של פסק הדין, זה שפורסם גם בתקציר הרשמי, מנוסח בלי להגביל את עצמו לאלג’יריה בלבד. הוא אומר: « Lorsqu’une décision de divorce a été prononcée à l’étranger en application d’une loi qui n’accorde pas à l’un des époux, en raison de son appartenance à l’un ou l’autre sexe, une égalité d’accès au divorce, sa reconnaissance peut cependant être obtenue en France dès lors que cette décision a été sollicitée par celui des époux à l’égard duquel sont prévues les règles les moins favorables, que ce dernier a pu faire valoir ses droits et que n’est pas établie l’existence d’un autre motif de contrariété à l’ordre public de fond ou de procédure » (כאשר פסק גירושין ניתן בחוץ לארץ לפי חוק שאינו מעניק לאחד מבני הזוג, בגלל השתייכותו למין זה או אחר, גישה שווה לגירושין, אפשר בכל זאת לקבל את הכרתו בצרפת אם את ההחלטה ביקש בן הזוג שכלפיו קבועים הכללים הפחות נוחים, אם אותו בן זוג יכול היה להשמיע את טענותיו, ואם לא הוכח טעם אחר לסתירה לסדר הציבורי, בסד או בסדר הדין). פסק הדין 25-14.299
שלושה תנאים מצטברים עולים מהמשפט הזה. הראשון אינו שואל רק מי הגיש את בקשת האקסקיוואטור בצרפת. הוא שואל מי ביקש את פסק הגירושין בחוץ לארץ: « sollicitée par celui des époux à l’égard duquel sont prévues les règles les moins favorables » (שהתבקשה על ידי בן הזוג שכלפיו קבועים הכללים הפחות נוחים). בתיק האלג’יראי האישה היא שפנתה לשופט הזר, והגבר הוא שביקש אחר כך את האקסקיוואטור בצרפת. בית המשפט לא דרש שהמבקש בצרפת יהיה דווקא הצד החלש. הוא בדק מי יזם את ההליך הזר, והאם הבחירה הייתה חופשית. הטענה ההפוכה של המערערת נדחתה. פסק הדין 25-14.299
התנאי השני הוא דיוני: « que ce dernier a pu faire valoir ses droits » (שאותו בן זוג יכול היה להשמיע את טענותיו). אין כאן נוסחה של מספר ישיבות או של ייצוג חובה. בית המשפט הסתפק בקביעה העובדתית של בית המשפט לערעורים, שכל אחד מהצדדים יכול היה להשמיע את טענותיו. מי שמבקש להסתמך על המשפט הזה יצטרך להראות, במסמכים, שהצד שכלפיו הכללים פחות נוחים זומן, הבין את ההליך או היה מיוצג, ויכול היה לטעון. היעדר זימון, פסק שניתן במעמד צד אחד בלי שהצד השני ידע, או מסמך שאינו מספר כיצד התנהל הדיון, משאירים את התנאי הזה פתוח. פסק הדין 25-14.299
התנאי השלישי הוא שיורי: « n’est pas établie l’existence d’un autre motif de contrariété à l’ordre public de fond ou de procédure » (לא הוכח קיומו של טעם אחר לסתירה לסדר הציבורי, בסד או בסדר הדין). בית המשפט אינו אומר שהשוויון במין הוא המבחן היחיד. מרמה, פגיעה בזכות להתגונן, או תוצאה אחרת שסותרת עקרון יסוד צרפתי, יכולות עדיין לחסום הכרה. בתיק עצמו בית המשפט לערעורים הוציא מרמה, ובית המשפט לביקורת לא התערב בכך. המשפט « Après avoir écarté toute fraude » (לאחר שהוציא מכלל אפשרות כל מרמה) הוא חלק מהנימוק, לא קישוט. פסק הדין 25-14.299
יישום העובדות מצוטט כך: « c’est l’épouse elle-même qui avait fait le choix de saisir le juge algérien d’une demande en divorce sur le fondement de l’article 54 du code de la famille algérien, quand bien même sa résidence était en France et que rien ne la contraignait à un tel choix procédural » (האישה עצמה היא שבחרה לפנות לשופט האלג’יראי בבקשת גירושין על יסוד סעיף 54 לחוק המשפחה האלג’יראי, אף שמקום מגוריה היה בצרפת ודבר לא כפה עליה בחירה דיונית כזו). אחר כך: « chacune des parties avait pu faire valoir ses droits » (כל אחד מהצדדים יכול היה להשמיע את טענותיו). ולבסוף: « les condamnations financières prononcées à l’encontre de l’époux pondéraient la compensation mise à la charge de l’épouse » (החיובים הכספיים שנפסקו נגד הבעל איזנו את הפיצוי שהוטל על האישה). מהקביעות האלה הסיק בית המשפט לערעורים, ובית המשפט לביקורת אישר, ש« le jugement de divorce dont l’exequatur était sollicité ne portait pas atteinte à l’ordre public international » (פסק הגירושין שאת האקסקיוואטור שלו ביקשו לא פגע בסדר הציבורי הבינלאומי). פסק הדין 25-14.299
האיזון הכספי אינו תנאי שמופיע במשפט הכללי של סעיף 7. הוא חלק מהערכת העובדות בתיק האלג’יראי, משום שח’ולע עשוי לחייב את האישה בתשלום. בית המשפט ראה שהחיובים ההפוכים כלפי הבעל איזנו את הנטל הזה. אין להעתיק את המשפט הזה אל גט, שבו המבנה הכספי, אם יש כזה, שונה. גם אין לומר שהיעדר חיוב כספי, כשלעצמו, חוסם או מתיר הכרה. זה נתון שהשופט שוקל בתוך התמונה כולה.
הדין הצרפתי הכללי על ביצוע פסק זר קצר. סעיף 509 לחוק סדר הדין האזרחי קובע: « Les jugements rendus par les tribunaux étrangers et les actes reçus par les officiers étrangers sont exécutoires sur le territoire de la République de la manière et dans les cas prévus par la loi » (פסקי דין שניתנו בבתי משפט זרים ומסמכים שקיבלו נושאי משרה זרים ניתנים לביצוע בשטח הרפובליקה באופן ובמקרים שקובע החוק). הסעיף אינו מונה את שלושת התנאים. הוא מפנה לחוק. את פירוט התנאים שירות הציבור מציג בדף שעודכן ושקריאתו נעשתה לצורך המאמר הזה: פסק זר מחוץ לאיחוד האירופי אינו חל ישירות בצרפת, והאקסקיוואטור נועד לתת לו כוח ביצוע בלי שהשופט הצרפתי ישכתב את תוכנו.
אותו דף רשמי, הביצוע של פסק אזרחי זר בצרפת, מציג שלושה תנאים מצטברים לאקסקיוואטור מחוץ לאיחוד: הרשות הזרה הייתה מוסמכת, הפסק אינו נוגד את הסדר הציבורי הבינלאומי, והמבקש לא פנה לשופט הזר מתוך כוונת מרמה להשיג תוצאה הנוגדת את הדין הצרפתי. אלה דברי הדף הרשמי, לא ציטוט מפסק הדין מ-30 בספטמבר 2026. פסק הדין מוסיף, בתוך שאלת הסדר הציבורי, את מבחן הגישה השווה לגירושין. הוא אינו מבטל את שאלת הסמכות הזרה ואת שאלת המרמה. הוא גם אינו מחליף אמנה, כשיש אמנה, בכללים האלה. בתיק האלג’יראי האמנה מ-1964 היא שקבעה את מסגרת מעשה בית הדין.
הסמכות העניינית מצויה בסעיף R. 212-8 לקוד הארגון השיפוטי. בין העניינים שבית המשפט השיפוטי דן בהם בשופט יחיד נכתב: « Des demandes en reconnaissance et en exequatur des décisions judiciaires et actes publics étrangers ainsi que des sentences arbitrales françaises ou étrangères » (בקשות להכרה ולאקסקיוואטור של החלטות שיפוטיות ושל מסמכים פומביים זרים, וכן של פסקי בוררות צרפתיים או זרים). השופט יכול להעביר את התיק להרכב. אין בכך כדי לומר שכל בקשה נדונה בהרכב, ואין בכך כדי לקבוע כמה זמן יימשך הדיון.
טעות נפוצה היא לפתוח את הפרק האירופי של אותו קוד. סעיף 509-1 פותח כך: « Sont présentées au directeur de greffe de la juridiction qui a rendu la décision, homologué la convention ou visé le mandat de protection future : 1° Les requêtes aux fins de certification des titres exécutoires français en vue de leur reconnaissance et de leur exécution à l’étranger » (מוגשות למנהל מזכירות בית המשפט שנתן את ההחלטה, אישר את ההסכם או אישר את ייפוי הכוח להגנה עתידית: בקשות לאישור כתבי ביצוע צרפתיים לשם הכרתם וביצועם בחוץ לארץ). המשך הסעיף מונה תקנות של האיחוד האירופי. זהו מסלול של תעודות אירופיות ומסמכים צרפתיים שנועדו לחוץ לארץ, לא מסלול של פסק גירושין ישראלי שמבקשים לבצע בצרפת. מי שמגיש טופס של תעודה אירופית לפסק שניתן בישראל עלול לאבד חודשים על הליך שאינו ההליך שלו.
לפי הדף הרשמי, באקסקיוואטור מחוץ לאיחוד עורך דין הוא חובה, הן בבקשה והן בערעור. הבקשה מוגשת בהזמנה לדין (assignation) או בבקשה משותפת (requête conjointe). פסק זר, לפי אותו דף, אינו מיושם בצרפת אם לא נמסר כדין. ערעור על החלטת האקסקיוואטור אפשרי, ועורך דין חובה גם בפני בית המשפט לערעורים. הדף שקראנו במסלול שמחוץ לאיחוד אינו קובע מספר ימים אחיד לערעור. את המועד יש לקרוא בהודעה על ההחלטה עצמה, ולא להעתיק מועד שנכתב בפסקה אחרת של אותו דף, זו שעוסקת באיחוד האירופי. בתיק 25-14.299 עצמו ניתן סיוע משפטי ציבורי חלקי לנתבע בערעור. זהו נתון של התיק, לא הבטחה שכל מבקש יקבל סיוע, ולא אמירה שמשרד פרטי פועל בלי שכר טרחה.
II. רישום גירושין בנאנט, דרכון ונישואים שניים כשההחלטה הזרה לא מוכרת
A. בדיקת התנגדות אצל התובע אינה אקסקיוואטור: מסמכים וסירוב
עדכון המרשם הצרפתי אינו אותו הליך. הדף הרשמי על עדכון תעודות מרשם אחרי גירושין שנפסקו בחוץ לארץ, שסומן כמאומת ב-25 בספטמבר 2024, מבחין בין גירושין באיחוד האירופי, למעט דנמרק, לבין גירושין מחוץ לאיחוד. ישראל אינה מדינה באיחוד. לכן המסלול הרלוונטי לקורא שפסק הגירושין שלו ניתן בישראל הוא המסלול שמחוץ לאיחוד, אלא אם מקור הפסק הוא מדינה אחרת. הדף אומר שגירושין שנפסקו מחוץ לאיחוד, וגם בדנמרק, טעונים בדיקת יכולת התנגדות של תובע הרפובליקה לפני שהם נרשמים על תעודות המרשם. הבדיקה נועדה לוודא שהגירושין אינם נוגדים את כללי הסדר הציבורי. הדוגמה שהדף נותן היא פסק של גירושין חד-צדדיים בדרך של דחייה (répudiation). התובע מורה לרשום את ההערה כאשר הגירושין תואמים את כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הצרפתי.
דף משרד החוץ על הכרה בגירושין שנפסקו בחוץ לארץ מנסח את אותה חלוקה. ככלל, גירושין שנפסקו על ידי רשות זרה טעונים בדיקה של תובע הרפובליקה שליד נושא המשרה שערך את הנישואים, אם הנישואים נערכו בצרפת, ושל תובע הרפובליקה שליד בית המשפט השיפוטי של נאנט, אם הנישואים נערכו בחוץ לארץ. אזהרה מפורשת בשני הדפים: אם הנישואים נערכו בחוץ לארץ החל ב-1 במרץ 2007, יש לתיק אותם תחילה במרשם הצרפתי לפני שמבקשים לרשום את הגירושין.
כאן נכנס סעיף 171-1 לקוד האזרחי: « Le mariage contracté en pays étranger entre Français, ou entre un Français et un étranger, est valable s’il a été célébré dans les formes usitées dans le pays de célébration et pourvu que le ou les Français n’aient point contrevenu aux dispositions contenues au chapitre Ier du présent titre » (נישואים שנכרתו בארץ זרה בין צרפתים, או בין צרפתי לבין זר, תקפים אם נערכו בטקסים הנהוגים בארץ העריכה, ובלבד שהצרפתי או הצרפתים לא הפרו את ההוראות שבפרק הראשון של כותרת זו). נישואים אזרחיים בישראל עשויים אפוא להיות תקפים מבחינת הצורה, אם נערכו לפי הדין המקומי והצרפתי לא הפר כללי יסוד צרפתיים. תקפות הצורה אינה מחליפה תיוק.
סעיף 171-5 מוסיף: « Pour être opposable aux tiers en France, l’acte de mariage d’un Français célébré par une autorité étrangère doit être transcrit sur les registres de l’état civil français. En l’absence de transcription, le mariage d’un Français, valablement célébré par une autorité étrangère, produit ses effets civils en France à l’égard des époux et des enfants » (כדי שתעודת נישואים של צרפתי, שנערכה בידי רשות זרה, תחייב צדדים שלישיים בצרפת, יש לתיק אותה במרשמי המרשם האזרחי הצרפתי. בלי תיוק, נישואים תקפים של צרפתי שנערכו בידי רשות זרה מפיקים בצרפת את תוצאותיהם האזרחיות כלפי בני הזוג וכלפי הילדים). ובהמשך: « La demande de transcription est faite auprès de l’autorité consulaire ou diplomatique compétente au regard du lieu de célébration du mariage » (בקשת התיוק מוגשת לרשות הקונסולרית או הדיפלומטית המוסמכת לפי מקום עריכת הנישואים). לנישואים שנערכו בישראל, הרשות המוסמכת לפי הסעיף היא זו שמוסמכת למקום העריכה. הסעיף אינו מפרט שעות קבלה ואינו מבטיח תור. הוא קובע את הערוץ.
ההבחנה הזו חשובה למי שכבר גרוש בפועל אך הנישואים מעולם לא תויקו. בלי תיוק, צדדים שלישיים בצרפת עשויים שלא להיות כבולים לתעודה, אף שהנישואים יכולים להפיק תוצאות בין בני הזוג וילדיהם. הדפים הרשמיים דורשים, לנישואים מ-1 במרץ 2007 ואילך, תיוק לפני הערת הגירושין. מי שמדלג על התיוק ומבקש רק לרשום גירושין עלול לקבל דחייה פרוצדורלית, עוד לפני שמישהו בוחן את תוכן הפסק.
כשתעודת הנישואים מוחזקת בשירות המרכזי למרשם האזרחי (Service central d’état civil) בנאנט, וזה המצב הרגיל אחרי תיוק של נישואים שנערכו בישראל, הבקשה לבדיקת יכולת ההתנגדות מופנית לתובע הרפובליקה שליד בית המשפט השיפוטי של נאנט. מגורים בפריז אינם מעבירים את הבקשה הזו לבית המשפט של פריז. זהו הבדל מעשי מול האקסקיוואטור, שהסמכות המקומית שלו נקבעת לפי מקום המגורים של הנתבע, כפי שיוסבר בהמשך.
המסמכים שהדף של משרד החוץ מונה לבדיקה הם אלה. העתק מלא (copie intégrale) של ההחלטה, במקור או בהעתק מאושר. אם ההחלטה אינה מנומקת, יש לצרף גם את כתב הפתיחה של ההליך או מסמך אחר שמציג את הבקשה. הוכחה שההחלטה סופית: אישור שאין ערעור, כתב השלמה עם הפסק, אישור של עורך דין או של רשות מוסמכת, או, בהיעדר אלה, מסמך זר אחר שמזכיר את ההחלטה. תרגום לצרפתית בידי מתרגם בעל הסמכה, ולעיתים גם אימות. הוכחת מקום המגורים של הצדדים ביום פתיחת ההליך הזר, אם היא אינה עולה מן הפסק. הוכחת האזרחות של הצדדים באותו יום. והעתק מלא של תעודות המרשם הצרפתי שבשוליהן צריכה להופיע ההערה.
הדף של שירות הציבור מונה רשימה קרובה: העתק הגירושין במקור או בהעתק מאושר, הוכחת סופיות, תרגום בידי מתרגם מוסמך שעלותו על המבקש, העתק הבקשה שפתחה את ההליך הזר אם הפסק אינו מציין את הטעמים, הוכחת מגורים ואזרחות בעת הבקשה אם אינם בפסק, ותעודות המרשם שעליהן תירשם ההערה. עורך דין אינו חובה בשלב הבקשה אל התובע. אם הבקשה מתקבלת, התובע מורה לנושאי המרשם לרשום את הגירושין בשולי תעודות הלידה והנישואים. אם היא נדחית, אפשר לתקוף את הסירוב בהזמנה לדין בפני בית המשפט השיפוטי, ואז עורך דין הוא חובה.
פסק הדין מ-30 בספטמבר 2026 אינו מחליף את הרשימה הזו. הוא עשוי להזין את השאלה שהתובע, ואחר כך השופט, שואלים על הסדר הציבורי: האם החוק שיושם נתן גישה שווה לגירושין, מי ביקש את הפסק, האם הצד שכלפיו הכללים פחות נוחים יכול היה לטעון, והאם יש פגם אחר. התובע בנאנט אינו כבול, מעצם קיומו של פסק הדין, לאשר כל תיק ישראלי. הוא גם אינו כבול לדחות אותו. הדפים הרשמיים שקראנו מדברים על החלטת גירושין של רשות או של בית משפט, עם הוכחת סופיות ותרגום. הם אינם אומרים שמסמך דתי בלבד, בלי פסק של בית משפט, הוא המסמך שהרשימה מתארת. מי שבידו רק גט, בלי פסק של בית משפט ישראלי, אינו יכול להניח שהרשימה מולאה. מי שבידו פסק של בית משפט ישראלי צריך לבדוק אם הפסק מנומק, אם הוא סופי, ואם עולה ממנו מי ביקש את הפירוק וכיצד יכול היה הצד השני לטעון.
תרגום חסר או תרגום שאינו של מתרגם מוסמך הוא עיכוב נפוץ, לא שאלה תיאורטית. שם, תאריך, מספר תיק ומעמד ההחלטה צריכים להופיע בצרפתית באופן שהמזכירות יכולה לקרוא. אי-התאמה בין השם בתעודה הישראלית לבין השם במרשם הצרפתי עלולה לעצור את ההערה עוד לפני בחינת הסדר הציבורי. את אי-ההתאמה פותרים במסמכי המרשם, לא בהצהרה כללית. המאמר הזה אינו מפרט הליך של תיקון שם, משום שזהו נושא נפרד.
B. פריז ואיל-דה-פראנס: איזה בית משפט, ומה נחסם במרשם ובאזרחות
כשהשאלה היא אקסקיוואטור, ולא רק הערת שוליים בנאנט, הסמכות המקומית נקבעת בסעיף 42 לחוק סדר הדין האזרחי: « La juridiction territorialement compétente est, sauf disposition contraire, celle du lieu où demeure le défendeur. S’il y a plusieurs défendeurs, le demandeur saisit, à son choix, la juridiction du lieu où demeure l’un d’eux. Si le défendeur n’a ni domicile ni résidence connus, le demandeur peut saisir la juridiction du lieu où il demeure ou celle de son choix s’il demeure à l’étranger » (בית המשפט המוסמך מקומית הוא, אלא אם נקבע אחרת, זה של מקום מגורי הנתבע. אם יש כמה נתבעים, התובע פונה, לפי בחירתו, לבית המשפט של מקום מגורי אחד מהם. אם לנתבע אין מקום מגורים או מקום שהייה ידועים, התובע יכול לפנות לבית המשפט של מקום מגוריו, או לבית המשפט שלפי בחירתו אם הוא עצמו מתגורר בחוץ לארץ).
המשפט האחרון מותנה בכך שאין לנתבע מקום מגורים או מקום שהייה ידועים. הוא אינו אומר שכל אימת שהנתבע גר בישראל, התובע חופשי לבחור כל בית משפט בצרפת. אם מקום המגורים של בן הזוג השני ידוע, נקודת המוצא של הסעיף היא בית המשפט של המקום הזה. הדף הרשמי על אקסקיוואטור מציג גם מזלג מעשי: אם מקום המגורים של הנתבע ידוע, בית המשפט שם. אם לא, בית המשפט של מקום מגורי התובע, או בית משפט לפי בחירתו כשהנתבע גר בחוץ לארץ. כדאי לקרוא את הסעיף ואת הדף יחד, ולא למזג אותם למשפט אחד. את בית המשפט המדויק של רובע או של מחוז מאתרים במדריך הרשמי של משרד המשפטים, ולא לפי זיכרון.
אם בן הזוג השני גר בפריז, הסעיף מכוון לבית המשפט השיפוטי של מקום המגורים הזה. אם הוא גר במחוז אחר באיל-דה-פראנס, נאנטר, בוביני, קרטיי, ורסאי או בית משפט אחר של המחוז, לפי מקום המגורים, הם הכיוון, ואת השם המדויק מאשרים במדריך. מגורים של המבקש עצמו בפריז אינם מספיקים כאשר לנתבע יש מקום מגורים ידוע במקום אחר. לעומת זאת, בקשת בדיקת יכולת ההתנגדות לרישום על תעודה שמוחזקת בנאנט נשארת אצל תובע הרפובליקה בנאנט, גם אם שני בני הזוג גרים כיום בפריז. שני התיקים יכולים להתקיים במקביל, והם אינם מחליפים זה את זה. אקסקיוואטור נותן כוח ביצוע. הערת השוליים מעדכנת את המרשם. פסק שמורה לבצע מזונות אינו, מעצמו, הערת גירושין על תעודת נישואים, ולהפך.
לפני דיון בפריז כדאי לאסוף את מה שהדפים הרשמיים מבקשים, ולא תחליף כללי. העתק מאושר של פסק בית המשפט הישראלי, לא רק אישור רבני אם הפסק הוא מסמך נפרד. הוכחה שהפסק סופי לפי הדין שבו ניתן. תרגום לצרפתית בידי מתרגם מוסמך. הוכחת המגורים והאזרחות ביום פתיחת ההליך. העתקים מלאים של תעודות המרשם הצרפתי. אם הנישואים נערכו בישראל אחרי 28 בפברואר 2007 ועדיין לא תויקו, את התיוק מכינים לפני בקשת ההערה, לפי האזהרה הרשמית. ייפוי כוח לעורך הדין נדרש לאקסקיוואטור, משום שהדף הרשמי קובע שייצוג הוא חובה. בבקשה אל התובע בנאנט הייצוג אינו חובה, אך הסירוב, אם יבוא, מותקף בהזמנה לדין שבה הייצוג חובה.
כל עוד המרשם הצרפתי מראה נישואים פתוחים, סעיף 147 לקוד האזרחי עומד בדרך לנישואים חדשים: « On ne peut contracter un second mariage avant la dissolution du premier » (אין לכרות נישואים שניים לפני פירוק הראשונים). הסעיף קצר, והוא אינו מבחין בין פירוק שהושג בישראל לבין פירוק שצרפת כבר רשמה. נושא המשרה הצרפתי שמתבקש לערוך נישואים חדשים רואה את המרשם שלפניו. גירושין ישראליים שלא נרשמו, או שלא הוכרו, אינם בהכרח הפירוק שהסעיף דורש בעיני הרשות הצרפתית. אין להסיק מכך שכל נישואים שניים בטלים. יש להסיק שאין להתחיל בעריכת נישואים חדשים בצרפת, או בתיוק של נישואים חדשים, כאילו הנישואים הראשונים כבר נמחקו מן המרשם.
גם מסלול האזרחות מכוח נישואים רגיש לפירוק. סעיף 21-2 לקוד האזרחי פותח כך: « L’étranger ou apatride qui contracte mariage avec un conjoint de nationalité française peut, après un délai de quatre ans à compter du mariage, acquérir la nationalité française par déclaration à condition qu’à la date de cette déclaration la communauté de vie tant affective que matérielle n’ait pas cessé entre les époux depuis le mariage et que le conjoint français ait conservé sa nationalité » (זר או חסר אזרחות שנישא לבן זוג בעל אזרחות צרפתית יכול, אחרי ארבע שנים מן הנישואים, לרכוש אזרחות צרפתית בהצהרה, בתנאי שבמועד ההצהרה שיתוף החיים, הרגשי והחומרי, לא פסק בין בני הזוג מאז הנישואים, ובתנאי שבן הזוג הצרפתי שמר על אזרחותו).
אותו סעיף מאריך את התקופה: « Le délai de communauté de vie est porté à cinq ans lorsque l’étranger, au moment de la déclaration, soit ne justifie pas avoir résidé de manière ininterrompue et régulière pendant au moins trois ans en France à compter du mariage, soit n’est pas en mesure d’apporter la preuve que son conjoint français a été inscrit pendant la durée de leur communauté de vie à l’étranger au registre des Français établis hors de France » (תקופת שיתוף החיים מוארכת לחמש שנים כאשר הזר, במועד ההצהרה, או שאינו מוכיח שהתגורר ברציפות ובכדין שלוש שנים לפחות בצרפת מן הנישואים, או שאינו יכול להוכיח שבן זוגו הצרפתי היה רשום, במשך שיתוף חייהם בחוץ לארץ, במרשם הצרפתים היושבים מחוץ לצרפת). זוג שחי בישראל נופל לעיתים קרובות אל תוך המשפט הזה, אם אין שלוש שנות מגורים רצופים וכדין בצרפת ואם אין הוכחת רישום במרשם הקונסולרי. זוהי שאלת מועד, לא שאלת הכרה בגירושין, אך היא מסבירה מדוע תיק אזרחות ותיק גירושין נפגשים. סעיף 21-2 לקוד האזרחי
ועוד באותו סעיף: « En outre, le mariage célébré à l’étranger doit avoir fait l’objet d’une transcription préalable sur les registres de l’état civil français » (נוסף על כך, נישואים שנערכו בחוץ לארץ חייבים היו להיות נתונים לתיוק מוקדם במרשמי המרשם האזרחי הצרפתי). הצהרה בלי תיוק מוקדם אינה ממלאת את התנאי הזה. ואם שיתוף החיים פסק, התנאי הראשון של הסעיף אינו מתקיים במועד ההצהרה. גירושין, מרגע שהם מפיקים תוצאה כלפי הרשות שמקבלת את ההצהרה, הם היפוכו של שיתוף חיים שלא פסק. האם גירושין ישראליים שטרם נרשמו בצרפת כבר מפסיקים את שיתוף החיים בעיני הרשות הזו, זו שאלה שהרשות, ואם יש מחלוקת גם השופט, מכריעים בה לפי המסמכים. אין להגיש הצהרת אזרחות כאילו הנישואים שלמים, בשעה שפסק גירושין כבר ניתן, רק כדי לשמור על מניין השנים. פסק הדין מ-30 בספטמבר 2026 הוציא מרמה בתיק שבוחן. הוא אינו מעודד הצגה חלקית של מצב משפחתי. סעיף 21-2 לקוד האזרחי
דרכון צרפתי ופנקס משפחה מתעדכנים לפי המרשם, לא לפי תחושת בני הזוג שהנישואים הסתיימו. כל עוד אין הערת גירושין, בקשה להנפיק מסמך על שם חדש, או למחוק בן זוג מן הפנקס, עלולה להיתקל בסירוב של השירות המרכזי או של הקונסוליה. הסירוב הזה אינו, כשלעצמו, דחיית אקסקיוואטור, ואינו דחיית אזרחות. הוא סימן שהמרשם לא עודכן. הדרך לעדכון, כשהפסק ניתן מחוץ לאיחוד, עוברת בבדיקה של התובע, ובמקרה של סירוב בהזמנה לדין. אם צריך גם לבצע חיוב כספי שבפסק הזר, זהו תפקידו של האקסקיוואטור, בבית המשפט של מקום המגורים לפי סעיף 42, ולא של מכתב כללי לקונסוליה.
בפריז ובאיל-דה-פראנס כדאי להפריד את המעטפות. מעטפת אחת, אם התעודה בנאנט, אל תובע הרפובליקה שם, עם המסמכים שדף משרד החוץ מונה. מעטפת אחרת, אם מבקשים כוח ביצוע, אל בית המשפט השיפוטי המוסמך לפי מקום הנתבע, באמצעות עורך דין, בהזמנה לדין או בבקשה משותפת. אין לשלוח את אותה בקשה לא מנומקת לשתי הכתובות ולצפות שאחת מהן תבחר את המסלול הנכון. אם אחד מבני הזוג גר בפריז והשני בישראל, יש לזהות תחילה מי הנתבע בבקשת האקסקיוואטור, משום שסעיף 42 מתחיל ממנו. אם אין לו מקום מגורים ידוע, נפתח המשפט האחרון של הסעיף, והתובע שגר בחוץ לארץ יכול לפנות לבית משפט לפי בחירתו. בחירה כזו צריכה להיות מנומקת בעובדות, לא בנוחות בלבד, משום שהצד שכנגד יוכל לטעון נגד הסמכות.
ההיבט המשפחתי של ההכרה בפסק זר, להבדיל משאלת אשרה או תעודת שהייה (titre de séjour), הוא שמפת השירות של דיני המשפחה בפריז מאפשרת למקם. פסק הדין מ-30 בספטמבר 2026 אינו עוסק בתעודת שהייה, אינו מבטל אשרה, ואינו מורה על הרחקה. שאלה כזו, אם היא מתעוררת אחרי פירוק חיי השיתוף, נבחנת לפי כללים אחרים שלא נדונו בתיק 25-14.299. אין לערבב סירוב של נאנט לרשום גירושין עם החלטה מנהלית על שהייה.
סיכום
פסק הדין של הלשכה האזרחית הראשונה מ-30 בספטמבר 2026, בתיק 25-14.299, שפורסם בביולטן, דחה ערעור ואישר אקסקיוואטור של גירושין שנפסקו באל-אולמה לפי סעיף 54 לחוק המשפחה האלג’יראי. המסגרת הישירה היא סעיף 1(ד) לאמנה הצרפתית-אלג’ירית מ-27 באוגוסט 1964, לצד סעיף 5 לפרוטוקול מספר 7. המבחן שבית המשפט ניסח מאפשר הכרה, גם כשחוק הגירושין הזר אינו נותן גישה שווה בגלל מין, אם את הפסק ביקש בן הזוג שכלפיו הכללים פחות נוחים, אם הוא יכול היה להשמיע את טענותיו, ואם לא הוכח פגם אחר בסדר הציבורי, בסד או בסדר הדין. בתיק עצמו האישה בחרה בשופט הזר בלי כפייה, המרמה הוצאה, שני הצדדים יכלו לטעון, והחיובים הכספיים כלפי הבעל איזנו את הנטל שהוטל עליה.
אין בפסק הדין מילה על ישראל, על גט או על בית דין רבני. אין בו הוראה לתובע בנאנט. אין בו קביעה שכל פירוק דתי מוכר, ואין בו קביעה שכל פירוק דתי נדחה. אקסקיוואטור, לפי סעיף 509 וסעיף R. 212-8, הוא בקשה לשופט, בייצוג חובה כשמדובר בפסק שמחוץ לאיחוד, והסמכות המקומית נפתחת בסעיף 42 במקום מגורי הנתבע. עדכון המרשם הוא בקשה נפרדת אל התובע, ובנישואים שתויקו אחרי טקס בחוץ לארץ היא מופנית לנאנט, גם אם בני הזוג גרים בפריז. נישואים מ-1 במרץ 2007 ואילך צריכים להיות מתויקים לפני הערת הגירושין. סעיף 147 חוסם נישואים שניים לפני פירוק הראשונים בעיני הרשות שרואה את המרשם. סעיף 21-2 דורש, במועד ההצהרה, ששיתוף החיים לא פסק, ותיוק מוקדם אם הנישואים נערכו בחוץ לארץ.
הפסק הזר שנחתם, החוק שלפיו ניתן, והמסמכים שמוכיחים סופיות, זימון ותרגום, גוברים על כל הסבר כללי. פסק הדין מ-30 בספטמבר 2026 הוא כלי לקריאה של שאלת הסדר הציבורי, לא אישור מראש לתיק ישראלי. רק השופט הדן בבקשה המסוימת, או התובע בגדרי סמכותו ואחר כך השופט אם יש סירוב, מכריע.