סבא שלכם נולד בפריז, עלה לישראל לפני עשרות שנים ובנה כאן את חייו, ואתם גדלתם בישראל עם שם משפחה צרפתי, זיכרונות מחופשות בצרפת ותחושה ברורה של שייכות כפולה. כאשר מגיע הרגע שבו אתם מבקשים דרכון צרפתי לעצמכם או לילדיכם, מתברר שהדרך אינה קצרה: ההורה שלכם, הילד של הסבא הצרפתי, מעולם לא ביקש תעודת אזרחות צרפתית, מעולם לא החזיק דרכון צרפתי, ולעיתים אפילו לא נרשם במרשמים הצרפתיים. השאלה שעומדת במרכז המדריך הזה היא האם נכדים של אזרחים צרפתים, החיים בישראל בדור השלישי, זכאים לאזרחות צרפתית מכוח הסבא או הסבתא, אילו מסמכים מוכיחים את שרשרת הדורות, מהי חזקת האזרחות שיכולה להציל את התיק, מהי סכנת ההתיישנות הקבועה בסעיף 30-3 לחוק האזרחי הצרפתי, וכיצד מגישים בקשה לתעודת אזרחות צרפתית מישראל ומה עושים כאשר הבקשה נדחית. המדריך נשען על נוסח החוק התקף ביום הכתיבה, על שתי החלטות של בית המשפט העליון הצרפתי לעניינים אזרחיים ועל דפי המידע הרשמיים של המינהל הצרפתי, והוא מיועד לישראלים שאינם מכירים את המשפט הצרפתי.
I. נכדים של צרפתים בישראל, האם אתם זכאים לאזרחות צרפתית דרך הסבא או הסבתא
A. איך עוברת האזרחות מסבא להורה ומההורה אליכם, שרשרת הדורות לפי סעיף 18
הכלל הבסיסי של האזרחות הצרפתית מכוח הורות, filiation בטרמינולוגיה הצרפתית, קשר ההורות המשפטי בין הורה לילדו, קבוע בסעיף 18 לחוק האזרחי הצרפתי, Code civil. נוסח הסעיף קצר וחד: “Est français l’enfant dont l’un des parents au moins est français.” (צרפתי הוא הילד שלפחות אחד מהוריו צרפתי). המשמעות המעשית היא שהאזרחות אינה מותנית בכך שההורה החזיק דרכון או תעודת אזרחות, אלא בכך שההורה עצמו היה צרפתי ביום לידת הילד. כאשר הסבא היה צרפתי ביום שבו נולד ההורה שלכם, ההורה נולד צרפתי, וכאשר ההורה היה צרפתי ביום שבו נולדתם אתם, נולדתם צרפתים, גם אם איש במשפחה לא פנה מעולם לרשויות הצרפתיות. זוהי שרשרת הדורות שעליכם להוכיח, חוליה אחר חוליה, מן הסבא אל ההורה ומן ההורה אליכם.
הדין הצרפתי מוסיף לכלל הזה ממד של זמן שחשוב להבין. סעיף 20 לחוק האזרחי קובע: “L’enfant qui est français en vertu des dispositions du présent chapitre est réputé avoir été français dès sa naissance, même si l’existence des conditions requises par la loi pour l’attribution de la nationalité française n’est établie que postérieurement.” (ילד שהוא צרפתי מכוח הוראות פרק זה נחשב צרפתי מיום לידתו, גם אם קיום התנאים הנדרשים בחוק להענקת האזרחות הצרפתית הוכח רק במועד מאוחר יותר). בפועל, הוכחה מאוחרת של האזרחות, למשל תעודת אזרחות שמוציא הנכד בשנת 2026, מצהירה על מצב שהתקיים מאז הלידה, ואינה יוצרת אזרחות חדשה. לכך יש השלכות מעשיות על מסמכים, על זכויות שנרכשו ועל השאלה מאיזה מועד אתם נחשבים צרפתים מול המינהל.
נטל ההוכחה מוטל עליכם, והחוק אינו מסתפק בהצהרה כללית על מוצא צרפתי. סעיף 30-1 לחוק האזרחי קובע: “Lorsque la nationalité française est attribuée ou acquise autrement que par déclaration, décret d’acquisition ou de naturalisation, réintégration ou annexion de territoires, la preuve ne peut être faite qu’en établissant l’existence de toutes les conditions requises par la loi.” (כאשר האזרחות הצרפתית מוענקת או נרכשת שלא בדרך של הצהרה, צו רכישה או התאזרחות, השבה לאזרחות או סיפוח שטחים, לא ניתן להוכיחה אלא בהוכחת קיומם של כל התנאים הנדרשים בחוק). עבור נכדים בישראל המשמעות היא שכל חוליה בשרשרת טעונה הוכחה עצמאית: לידתו הצרפתית של הסבא, הקשר המשפחתי בין הסבא להורה, לידת ההורה בתקופה שבה הסבא היה צרפתי, הקשר המשפחתי בין ההורה לביניכם, ולידתכם בתקופה שבה ההורה היה צרפתי. מסמך חסר אחד, תאריך לא עקבי אחד או סתירה בין שתי תעודות, מספיקים כדי שהבקשה תיעצר.
המסמכים המרכזיים הם תעודות מצב משפחתי, actes d’état civil בטרמינולוגיה הצרפתית, כלומר תעודות לידה, נישואין ולעיתים פטירה, של שלושת הדורות. תעודה ישראלית שמוגשת לרשויות הצרפתיות נדרשת להיות מלאה, קריאה ועקבית בפרטים, שמות, תאריכים ומקומות, וההתאמה בין הגרסה העברית לבין התרגום הצרפתי חייבת להיות מדויקת. משפחות ישראליות נתקלות לעיתים בשינויי שמות בעלייה, בתעתיקים שונים של אותו שם משפחה, בתאריכי לידה עבריים ולועזיים שאינם תואמים ובתעודות נישואין דתיות שהפרטים בהן חלקיים. כל אחד מאלה אינו שולל את הזכאות, אבל כל אחד מהם דורש הסבר מתועד: תעודת שינוי שם ממשרד הפנים, אישור על תעתיק, תרגום נאמן למקור. ככל שהתיק מסודר יותר, כך קטן הסיכוי שהממונה יטיל ספק בשרשרת וידרוש השלמות שיאריכו את הטיפול בחודשים ארוכים.
נקודה נוספת שמבלבלת משפחות רבות היא רישום הלידות של אזרחים צרפתים שנולדו בחו״ל. צרפת מנהלת שירות מרכזי לרישום מצב משפחתי של צרפתים שנולדו מחוץ לצרפת, והעתקת תעודה זרה למרשם הצרפתי, transcription בטרמינולוגיה הצרפתית, היא הליך שבו תעודת הלידה הישראלית מועתקת לספרי המרשם הצרפתיים. היעדר רישום כזה אינו שולל אזרחות שנרכשה מכוח הורות, אבל קיומו מקל מאוד על ההוכחה, כי הוא יוצר מסמך צרפתי רשמי שמקשר בין הילד לבין הוריו. הורים צרפתים בישראל שרשמו את ילדיהם בקונסוליה בסמוך ללידה העניקו להם מתנה משפטית שערכה מתגלה רק בדור הבא, כאשר הנכדים מבקשים להוכיח את הקשר. מי שהוריו לא נרשמו יצטרך לבנות את ההוכחה מתעודות ישראליות מקוריות, ולכן חשוב להתחיל באיסוף המסמכים מוקדם ככל האפשר, עוד לפני הגשת הבקשה.
המסקנה של חלק זה פשוטה: הזכאות של נכדים אינה תלויה בשאלה אם ההורה החזיק דרכון צרפתי, אלא בשאלה אם ההורה היה צרפתי מבחינת הדין ביום לידתכם, ואם הסבא היה צרפתי ביום לידת ההורה. שתי שאלות עובדתיות אלה, בצירוף הוכחת הקשרים המשפחתיים, הן לב התיק. מי שמצליח להוכיח את שתיהן עובר לשלב הבא, שהוא הוכחת החזקה באזרחות והתמודדות עם טענת ההתיישנות, שבהן עוסק הפרק הבא.
B. חזקת האזרחות שמצילה תיקים וסכנת ההתיישנות אחרי חמישים שנה בחו״ל, סעיפים 30-2 ו-30-3
לצד הוכחת השרשרת המשפחתית עומד מושג שהמשפט הצרפתי מעניק לו משקל מכריע: החזקה באזרחות, possession d’état de Français בטרמינולוגיה הצרפתית, כלומר התנהגות מתמשכת של אדם כצרפתי והכרת החברה והרשויות בו ככזה. אדם שהחזיק דרכון צרפתי, שהחזיק תעודת זהות צרפתית, שנרשם במרשם הצרפתים המתגוררים מחוץ לצרפת בקונסוליה, שהצביע בבחירות צרפתיות או שקיבל שירותים קונסולריים כאזרח, צבר סימני החזקה. סעיף 30-2 לחוק האזרחי קובע: “Néanmoins, lorsque la nationalité française ne peut avoir sa source que dans la filiation, elle est tenue pour établie, sauf la preuve contraire si l’intéressé et celui de ses père et mère qui a été susceptible de la lui transmettre ont joui d’une façon constante de la possession d’état de Français.” (עם זאת, כאשר האזרחות הצרפתית אינה יכולה לנבוע אלא מקשר ההורות, היא נחשבת מוכחת, כל עוד לא הוכח ההפך, אם הנוגע בדבר וההורה שממנו יכול היה לקבלה נהנו באופן קבוע מחזקת אזרחות צרפתית). המשמעות היא הקלה דרמטית בנטל ההוכחה: נכד והורה שהתנהגו כצרפתים לאורך זמן אינם נדרשים לשחזר כל מסמך היסטורי, והמדינה היא שצריכה להוכיח את ההפך.
בית המשפט העליון הצרפתי נתן לכלל הזה פרשנות שמגנה על מבקשים מפני דחייה קלה מדי. בפסק דין מ-11 בפברואר 2026, תיק מספר 22-17.273 של הלשכה האזרחית הראשונה, קבע בית המשפט: “Il résulte de ce texte que lorsque la nationalité française ne peut avoir sa source que dans la filiation, elle est tenue pour établie, sauf la preuve contraire, si l’intéressé et celui de ses père et mère qui a été susceptible de la lui transmettre ont joui d’une façon constante de la possession d’état de Français.” (עולה מנוסח זה שכאשר האזרחות הצרפתית אינה יכולה לנבוע אלא מקשר ההורות, היא נחשבת מוכחת, כל עוד לא הוכח ההפך, אם הנוגע בדבר וההורה שממנו יכול היה לקבלה נהנו באופן קבוע מחזקת אזרחות צרפתית). באותו תיק דחה בית המשפט ניסיון לשלול חזקת אזרחות מילדה אך ורק בגלל שהמינהל סירב להנפיק לה תעודת אזרחות ודרש את מסמכיה בחזרה, וקבע שהתנהגות המינהל עצמו אינה מוחקת החזקה שנבנתה קודם. עבור משפחות ישראליות המסר ברור: דרכונים ותעודות שהונפקו בעבר, רישום קונסולרי והצבעה בבחירות הם נכסים משפטיים, ויש לשמור כל מסמך כזה, גם אם תוקפו פג, כי הוא מוכיח החזקה רציפה.
מול ההקלה הזו ניצב הסיכון הגדול של הדור השלישי: התיישנות האזרחות, désuétude בטרמינולוגיה הצרפתית, הקבועה בסעיף 30-3 לחוק האזרחי. נוסח הסעיף: “Lorsqu’un individu réside ou a résidé habituellement à l’étranger, où les ascendants dont il tient par filiation la nationalité sont demeurés fixés pendant plus d’un demi-siècle, cet individu ne sera pas admis à faire la preuve qu’il a, par filiation, la nationalité française si lui-même et celui de ses père et mère qui a été susceptible de la lui transmettre n’ont pas eu la possession d’état de Français.” (כאשר אדם מתגורר או התגורר דרך קבע בחו״ל, מקום שבו האבות שמהם הוא שואב מכוח קשר ההורות את אזרחותו נותרו מושתקעים במשך למעלה מחצי מאה, אדם זה לא יורשה להוכיח כי יש לו מכוח קשר ההורות אזרחות צרפתית אם הוא עצמו וההורה שממנו יכול היה לקבלה לא נהנו מחזקת אזרחות צרפתית). שלושה תנאים מצטברים מפעילים את המחסום: מגורים קבועים בחו״ל, השתקעות האבות בחו״ל במשך למעלה מחמישים שנה, והיעדר חזקת אזרחות אצל הנכד וגם אצל ההורה המתווך. נכד ישראלי שסבו עלה לישראל לפני שישים שנה, שהוריו חיו כל חייהם בישראל בלי דרכון צרפתי, ושהוא עצמו מעולם לא נרשם בקונסוליה, נמצא בדיוק במצב שהסעיף מתאר.
כאשר המחסום חל, התוצאה אינה דחייה מנהלית רגילה אלא קביעה שיפוטית של אובדן אזרחות. בית המשפט מורה במקרה כזה על רישום האובדן, והאזרחות נחשבת כאבודה, לעיתים אף למפרע אצל האבות. סעיף 23-6 לחוק האזרחי מסדיר זאת: “La perte de la nationalité française peut être constatée par jugement lorsque l’intéressé, français d’origine par filiation, n’en a point la possession d’état et n’a jamais eu sa résidence habituelle en France, si les ascendants, dont il tenait la nationalité française, n’ont eux-mêmes ni possession d’état de Français, ni résidence en France depuis un demi-siècle.” (אובדן האזרחות הצרפתית יכול להיקבע בפסק דין כאשר הנוגע בדבר, צרפתי מלידה מכוח קשר הורות, אין לו חזקת אזרחות ומעולם לא היה מקום מגוריו הרגיל בצרפת, אם האבות שמהם שאב את אזרחותו הצרפתית לא היו בעצמם בעלי חזקת אזרחות צרפתית ולא התגוררו בצרפת במשך חצי מאה). זוהי הסיבה לכך שתיקי נכדים חייבים להיבנות סביב החזקה: כל דרכון ישן של הסבא, כל רישום קונסולרי של ההורה, כל תעודת זהות צרפתית פגת תוקף, מפחיתים את הסיכון שהתיק יסתיים בקביעת אובדן.
חדשות טובות נמצאות בפסיקה עדכנית שמגנה על קטינים. בפסק דין מ-27 בנובמבר 2024, תיק מספר 23-19.405 של הלשכה האזרחית הראשונה, שפורסם בבולטין הרשמי של בית המשפט, קבע בית המשפט העליון: “Il s’en déduit que la désuétude de l’article 30-3 du code civil ne peut être opposée à des enfants mineurs au jour de l’introduction de l’action déclaratoire si elle ne l’a pas été à leur auteur.” (מכאן נובע כי התיישנות סעיף 30-3 לחוק האזרחי אינה יכולה להיטען כלפי ילדים שהיו קטינים ביום הגשת התביעה ההצהרתית אם היא לא נטענה כלפי ההורה שממנו הם שואבים את אזרחותם). באותו תיק ביטל בית המשפט פסק דין של בית המשפט לערעורים בפריז שקבע התיישנות כלפי ילד קטין, אף שההתיישנות לא נטענה כלפי אביו. המסר למשפחות בישראל מעשי מאוד: הורים שרואים סיכון התיישנות באופק צריכים לפעול כאשר הילדים עדיין קטינים, להגיש את התביעה ההצהרתית בשמם במועד, ולא להמתין עד לבגרותם, כי חלון ההגנה של הקטינות נסגר עם הגיעם לגיל שמונה עשרה.
האסטרטגיה הנגזרת מכך היא לבנות חזקת אזרחות באופן יזום, ולא לחכות לסירוב. רישום בקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב, בקשת מסמכי זהות צרפתיים להורה שעודנו בחיים, שמירת כל דרכון ותעודה צרפתיים של הסבא, איסוף אישורי הצבעה ואישורי רישום קונסולרי, כל אלה יוצרים את הרצף שהחוק דורש. הורה שעודנו בחיים ויכול לקבל דרכון צרפתי או תעודת אזרחות משלו הוא החוליה החזקה ביותר בשרשרת: אזרחותו המוכחת של ההורה הופכת את תיק הנכד מתיק של דור שלישי מרוחק לתיק של דור שני ישיר. לכן, במשפחות שבהן הסבא הלך לעולמו אבל ההורה בחיים, הצעד החכם הוא להתחיל מההורה, ורק אחר כך לעבור לנכדים.
II. סירוב תעודת אזרחות צרפתית לנכדים, איך מגישים בקשה מישראל ומה עושים כשהתשובה שלילית
A. בקשת תעודת אזרחות מהקונסוליה ומבית המשפט, המסמכים הכתובת והזמנים
תעודת האזרחות הצרפתית, certificat de nationalité française בטרמינולוגיה הצרפתית ובקיצור המקובל CNF, היא המסמך שמצהיר באופן רשמי על אזרחותו של אדם. זוהי אינה תעודת זהות ואינה דרכון, אלא מסמך משפטי שקובע את עילת האזרחות ואת המסמכים שעליהם התבססה הקביעה. סעיף 31 לחוק האזרחי קובע מי מוסמך להנפיקה: “Le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire a seul qualité pour délivrer un certificat de nationalité française à toute personne justifiant qu’elle a cette nationalité.” (מנהל שירותי מזכירות בית המשפט של בית המשפט המחוזי הוא היחיד המוסמך להנפיק תעודת אזרחות צרפתית לכל אדם המוכיח כי יש לו אזרחות זו). בית המשפט המחוזי, tribunal judiciaire בטרמינולוגיה הצרפתית, הוא ערכאת השיפוט האזרחית הכללית, ומזכירות בית המשפט, greffe בטרמינולוגיה הצרפתית, היא הזרוע המינהלית שמטפלת בבקשות. ההסמכה הבלעדית הזו מסבירה מדוע הקונסוליה עצמה אינה מנפיקה את התעודה, אלא מפנה את המבקשים לערוץ השיפוטי.
תוכן התעודה מוסדר בסעיף 31-2 לחוק האזרחי: “Le certificat de nationalité indique, en se référant aux chapitres II, III, IV et VII du présent titre, la disposition légale en vertu de laquelle l’intéressé a la qualité de Français, ainsi que les documents qui ont permis de l’établir. Il fait foi jusqu’à preuve du contraire.” (תעודת האזרחות מציינת, בהתייחס לפרקים השני, השלישי, הרביעי והשביעי של כותרת זו, את ההוראה החוקית שמכוחה יש לנוגע בדבר מעמד של צרפתי, וכן את המסמכים שאפשרו לקבוע זאת. היא מהווה ראיה עד להוכחת ההפך). שתי נקודות חשובות נובעות מכך. ראשית, התעודה קושרת את האזרחות לסעיף חוק מדויק, ובתיקי נכדים זה יהיה בדרך כלל סעיף 18, והקישור הזה הוא שמאפשר בהמשך לקבל דרכון בלי דיון מחודש בשאלת האזרחות. שנית, התעודה מהווה ראיה עד להוכחת ההפך, כלומר מרגע שהיא בידיכם נטל ההוכחה עובר למי שחולק על אזרחותכם, וזהו היפוך דרמטי לעומת מצב המבקש שטרם קיבל תעודה.
מבקש המתגורר בישראל אינו מגיש את הבקשה בקונסוליה אלא בערוץ השיפוטי המתאים למי שמתגורר בחו״ל. דף המידע הרשמי של הקונסוליה הכללית של צרפת בישראל מסביר כי בקשת תעודה מופנית לשירות המזכירות השיפוטית של בית המשפט במקום המגורים בצרפת, ומי שמתגורר בחו״ל מפנה את בקשתו לבית המשפט של מקום לידתו בצרפת, וכי מי שאינו מחזיק באף אחד מהמסמכים המוכיחים אזרחות מתבקש לבקש תעודת אזרחות צרפתית. דף השירות הציבורי הרשמי מפרט את רשימת המסמכים, את טופס הבקשה ואת כללי ההגשה. בפועל, נכדים שנולדו בישראל ואין להם לידה רשומה בצרפת מופנים לשירות המרכזי לאזרחות של צרפתים שנולדו והושתקעו מחוץ לצרפת, והטיפול נמשך חודשים ארוכים, לעיתים למעלה משנה. לכן חשוב להגיש תיק שלם כבר בניסיון הראשון, עם תרגומים מלאים, עקביות מלאה בפרטים ומכתב הסבר שמציג את שרשרת הדורות בצורה ברורה, דור אחר דור, מסמך אחר מסמך.
רשימת המסמכים המומלצת לנכד ישראלי כוללת את תעודת הלידה המלאה של הסבא או הסבתא הצרפתים, כל מסמך שמוכיח את אזרחותם במועד הרלוונטי, דרכונים ישנים, תעודות זהות, אישורי רישום קונסולרי, תעודות נישואין של הסבא, תעודת הלידה של ההורה המתווך, תעודת הנישואין של ההורה, תעודת הלידה של המבקש, וכל מסמך שמוכיח החזקה באזרחות אצל ההורה או אצל המבקש. כל מסמך ישראלי מוגש כשהוא מלא וקריא, מתורגם במלואו לצרפתית, ועקבי עם שאר המסמכים בשמות, בתאריכים ובמקומות. פער של אות אחת בתעתיק שם המשפחה בין תעודת הלידה של ההורה לבין תעודת הלידה של הנכד, תאריך לידה עברי שאינו תואם את התאריך הלועזי, או שם פרטי שהוחלף בעלייה בלי תעודת שינוי שם מצורפת, כל אחד מאלה עלול לגרור דרישת השלמה שמעכבת את התיק בחודשים. תיק שמגיע מסודר, עם טבלת התאמה בין המסמכים לבין החוליות בשרשרת, מקצר את הטיפול ומפחית את הסיכון לסירוב.
מונח נוסף שחשוב להכיר הוא התובע הכללי, ministère public בטרמינולוגיה הצרפתית, כלומר נציג המדינה בהליכי אזרחות. בקשות תעודה ותביעות הצהרתיות מוגשות או מנוהלות מולו או תוך יידועו, והוא הגורם שרשאי לחלוק על האזרחות, לטעון התיישנות או לדרוש הוכחות נוספות. אין לראות בו יריב אישי, אלא גורם שתפקידו להגן על שלמות מרשם האזרחות. תיק שמכבד את התפקיד הזה, שמגיש מסמכים מלאים ועונה על שאלותיו בצורה עניינית, מתנהל מהר יותר מתיק שמתעלם מדרישותיו. זמני הטיפול משתנים מעומס לעומס, אבל ככלל יש להיערך לתקופה של חודשים עד שנה ויותר, ולתכנן בהתאם בקשות דרכון דחופות, הרשמה ללימודים או מעבר מתוכנן לצרפת.
B. התשובה הייתה לא, ערעור על סירוב תעודה תביעה הצהרתית והדרך לדרכון
סירוב להנפיק תעודת אזרחות מגיע בדרך כלל באחת משלוש עילות: אי הוכחת אחת החוליות בשרשרת, סתירות בין מסמכים שפוגעות באמינות התעודות, או טענת התיישנות לפי סעיף 30-3. ההחלטה המנהלית מנומקת, וחשוב לקרוא אותה בעיון, כי כל עילה דורשת תגובה שונה. כאשר החוליה החסרה היא מסמך, הפתרון הוא לאתר את המסמך, להשלים תרגום או להסביר סתירה בתעודה ציבורית. כאשר העילה היא סתירות מהותיות בין תעודות, יש לבדוק אם מדובר בטעות סופר שניתנת לתיקון במרשם הישראלי, בתעתיק שגוי שניתן להבהיר באישור רשמי, או בפער מהותי שמחייב בנייה מחדש של ההוכחה. כאשר העילה היא התיישנות, המאבק עובר למישור המשפטי של החזקת האזרחות, ושם נכנסת לתמונה התביעה ההצהרתית.
התביעה ההצהרתית, action déclaratoire בטרמינולוגיה הצרפתית, היא הליך שבו בית המשפט מתבקש להצהיר על אזרחותו של אדם. הסמכות נתונה לערכאה האזרחית לפי סעיף 29 לחוק האזרחי: “La juridiction civile de droit commun est seule compétente pour connaître des contestations sur la nationalité française ou étrangère des personnes physiques.” (הערכאה האזרחית הרגילה היא היחידה המוסמכת לדון במחלוקות על אזרחותם הצרפתית או הזרה של אנשים פרטיים). הנתבע בהליך כזה הוא התובע הכללי, והתובע הוא המבקש או נציגיו החוקיים של הקטין. ההליך מתנהל בכתב ובעל פה, עם הגשת ראיות, תשובות לטענות המדינה ודיון, ובסופו פסק דין שמכריז אם המבקש צרפתי, מאיזו עילה ומאיזה מועד. פסק דין כזה נרשם בשולי תעודת הלידה לפי סעיף 28 לחוק האזרחי: “Mention sera portée, en marge de l’acte de naissance, des actes administratifs et des déclarations ayant pour effet l’acquisition, la perte de la nationalité française ou la réintégration dans cette nationalité.” (יצוין, בשולי תעודת הלידה, כל מעשה מינהלי והצהרה שתוצאתם רכישת האזרחות הצרפתית, אובדנה או השבה אליה). הרישום הזה הוא שמעניק לפסק הדין את תוקפו המרשמי, והוא שמאפשר בהמשך לקבל תעודת אזרחות ודרכון בלי מחלוקת נוספת.
במסגרת התביעה חוזר ועולה כלל נטל ההוכחה, הקבוע בסעיף 30 לחוק האזרחי: “La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause.” (נטל ההוכחה, בענייני אזרחות צרפתית, מוטל על מי שאזרחותו עומדת על הפרק). נכד שתובע את אזרחותו נושא אפוא בנטל, ולכן איכות התיק שהוגש כבר בשלב המנהלי קובעת במידה רבה את סיכויי התביעה. תיק שהכיל מסמכים מלאים ועקביים, שהציג שרשרת ברורה ושצירף ראיות החזקה, מגיע לבית המשפט כשהוא כבר בנוי, והדיון מתמקד בשאלות המשפטיות, התיישנות, פרשנות מסמך או משקל החזקה, ולא בחוסרים בסיסיים. תיק שהוגש ברישול מגיע לבית המשפט כשהוא נושא את כל חולשותיו, והמדינה תנצל כל חולשה כזו. לכן ההשקעה בשלב הבקשה המנהלית אינה בזבוז גם אם מסתמן סירוב, כי היא בונה את התשתית לתביעה.
שאלת המועד קריטית במיוחד כאשר יש ילדים קטינים במשפחה. כפי שנפסק ב-2024, התיישנות שלא נטענה כלפי ההורה אינה יכולה להיטען כלפי ילדיו הקטינים ביום הגשת התביעה ההצהרתית, ולכן הגשת התביעה בשם הקטינים, במועד שבו הם עדיין קטינים, מעניקה להם הגנה שהוריהם הבגירים אינם נהנים ממנה. הורים ישראלים ששוקלים תביעה כזו צריכים לבדוק את גילאי הילדים, לחשב את לוחות הזמנים של ההליך, ולהגיש במועד, כי כל חודש של דחייה מקרב את הילד לגיל שמונה עשרה וסוגר את חלון ההגנה. זוהי אחת ההחלטות המעשיות החשובות ביותר בתיקי דור שלישי, והיא מחייבת תכנון מראש ולא תגובה לסירוב ברגע האחרון.
לאחר פסק דין שמכיר באזרחות, או לאחר קבלת תעודת האזרחות בשלב המנהלי, נפתחת הדרך למסמכי הזהות. בעל תעודת אזרחות תקפה מגיש בקשה לדרכון צרפתי בקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב, בתור שנקבע מראש, עם התעודה, תעודות המצב המשפחתי והתמונות הנדרשות. מי שמבקש דרכון ראשון לילד קטין נדרש להוכיח את הקשר המשפחתי ואת הסמכות ההורית, ובמקרה של הורים גרושים או פרודים נדרשים מסמכים נוספים על המשמורת וההסכמה. ההליך הקונסולרי הוא טכני בעיקרו כאשר שאלת האזרחות כבר הוכרעה, ולכן המאמץ העיקרי צריך להיות מושקע בשלבי ההוכחה שקדמו לו. מידע משלים על התמודדות עם סירוב תעודה ועל ההליך בפני בית המשפט המחוזי ניתן למצוא במדריך המפורט על סירוב תעודת אזרחות וערעור בפני בית המשפט המחוזי, שמרחיב את שלבי ההליך השיפוטי.
סיכום
נכדים ישראלים של סבא או סבתא צרפתים יכולים להיות אזרחים צרפתים מלידה מכוח שרשרת ההורות, גם אם ההורה מעולם לא החזיק דרכון צרפתי, ובלבד שכל חוליה בשרשרת מוכחת במסמכים עקביים ומלאים. המפתח להצלחה הוא כפול: הוכחת הרצף המשפחתי מסעיף 18 והלאה, ובניית חזקת אזרחות שמגנה מפני טענת ההתיישנות של סעיף 30-3. תעודת האזרחות הצרפתית היא המסמך שחותם את ההוכחה והופך אותה לראיה עד להוכחת ההפך, והדרך אליה עוברת בבקשה מנהלית מסודרת או, במקרה של סירוב, בתביעה הצהרתית בפני הערכאה האזרחית. משפחות שפועלות מוקדם, אוספות מסמכים של שלושה דורות, שומרות כל דרכון ישן וכל אישור קונסולרי, ומגישות תביעות בשם ילדיהן בעודם קטינים, נותנות לעצמן את הסיכוי הטוב ביותר לסיים את המסע עם תעודת אזרחות ודרכון צרפתי ביד.