ישראלים רבים מגלים יום אחד שהרשויות הצרפתיות מסרבות להנפיק להם דרכון צרפתי מחודש, או שהקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב מבקשת מהם להוכיח שהם עדיין אזרחים צרפתים, למרות שגדלו עם שני דרכונים ביד. השאלה שחוזרת אצל קוראים ישראלים היא פשוטה וכואבת: קיבלתי אזרחות ישראלית, התחתנתי עם אזרח זר, שירתי בצבא זר או חתמתי על מסמך ויתור לפני שנים, האם איבדתי את האזרחות הצרפתית, ואם כן, איך מחזירים אותה. התשובה במשפט הצרפתי אינה אוטומטית. מאז שנות התשעים של המאה הקודמת, קבלת אזרחות זרה מרצון כשלעצמה כמעט אינה גורמת לאובדן האזרחות הצרפתית, ומי שאכן איבד אותה יכול במקרים רבים לחזור ולהיות אזרח צרפתי בהליך שנקרא שחזור אזרחות, réintégration. מאמר זה מסביר לישראלים, בשפה פשוטה אך מדויקת, מתי האזרחות אבדה באמת, מתי היא נשמרה למרות הרושם ההפוך, ואיזה מסלול שחזור מתאים לכל מקרה: הצהרה, déclaration de nationalité, שהיא מסמך רשמי שבו אדם מצהיר על רצונו לקבל או לשחזר אזרחות צרפתית בפני רשות מוסמכת, או צו, décret, שהיא החלטה של הממשלה הצרפתית שפורסמת ברשומות. המאמר מפנה לסעיפי החוק המדויקים בקוד האזרחי, Code civil, שהוא קובץ החוקים המרכזי של המשפט האזרחי בצרפת, ולפסיקה עדכנית של בית המשפט העליון האזרחי, Cour de cassation, שהיא הערכאה העליונה בצרפת לערעורים אזרחיים, ומסביר איך להגיש תיק מהארץ, איך לכלול ילדים קטינים, ומה עושים מול סירוב. כל מונח צרפתי מוסבר בהופעתו הראשונה, וכל טענה משפטית מכרעת מעוגנת במקור רשמי עם ציטוט מדויק.
I. איבדתי את האזרחות הצרפתית אחרי קבלת אזרחות ישראלית – האם באמת איבדתי אותה
A. מתי קבלת אזרחות זרה גורמת לאובדן האזרחות הצרפתית
הטעות הנפוצה ביותר אצל ישראלים בעלי שורשים צרפתיים היא המחשבה שכל קבלת אזרחות ישראלית מוחקת אוטומטית את האזרחות הצרפתית. הדין הנוהג כיום הפוך. סעיף 23 לקוד האזרחי קובע: «Toute personne majeure de nationalité française, résidant habituellement à l’étranger, qui acquiert volontairement une nationalité étrangère ne perd la nationalité française que si elle le déclare expressément, dans les conditions prévues aux articles 26 et suivants du présent titre.» (כל אדם בגיר בעל אזרחות צרפתית, המתגורר דרך קבע בחו״ל, הרוכש מרצונו אזרחות זרה, מאבד את האזרחות הצרפתית רק אם הצהיר על כך במפורש, בתנאים הקבועים בסעיפים 26 ואילך של פרק זה). המקור הרשמי: סעיף 23 לקוד האזרחי באתר Légifrance. המשמעות המעשית לישראלי שנולד צרפתי ועלה לישראל: עצם קבלת האזרחות הישראלית מכוח חוק השבות או מכוח לידה בישראל אינה גורמת לאובדן האזרחות הצרפתית, כל עוד לא חתם על הצהרת ויתור מפורשת בפני הקונסול או בפני רשם בית המשפט. מי שמעולם לא חתם על מסמך כזה נשאר צרפתי גם אחרי עשרות שנים בישראל, גם אם הדרכון הצרפתי פג מזמן וגם אם שירת בצבא ההגנה לישראל. שירות בצבא של מדינה זרה אינו מנוי כיום בין עילות האובדן האוטומטי, ויש להבחין בינו לבין שלילת אזרחות, déchéance, שהיא ענישה מנהלית נגד מי שכבר אזרח, לפי סעיף 25 לקוד האזרחי באתר Légifrance, השמורה למקרי טרור, פגיעה ביסודות האומה או מעשים חמורים למען מדינה זרה, ולא לישראלי רגיל שהתאזרח בישראל. ההיסטוריה חשובה כי חלק מהמשפחות איבדו אזרחות תחת דין ישן. תחת קוד האזרחות משנת 1945, אישה צרפתיה שנישאה לזר ורכשה את אזרחות בעלה איבדה אוטומטית את אזרחותה לפי סעיף 87 לאותו קוד. בית המשפט העליון חזר ואישר את עובדת האובדן ההיסטורי הזו, אך גם פתח דלת לתיקון. בפרשת האלמנה שנישאה ב-1946 לאזרח תוניסאי ורכשה אזרחות תוניסאית בהצהרה משנת 1957, קבע בית המשפט כי «perd la nationalité française le Français majeur qui acquiert volontairement une nationalité étrangère.» (מאבד את האזרחות הצרפתית הצרפתי הבגיר הרוכש מרצונו אזרחות זרה). המקור: פסק הדין של Cour de cassation מיום 30 במרץ 2022, מספר 20-22.050. באותו פסק דין הוסיף בית המשפט קביעה עקרונית חשובה בנוגע לאמנה בין צרפת לתוניסיה משנת 1955: «En statuant ainsi, alors que l’article 8, c, de la Convention franco-tunisienne régit exclusivement les relations entre les Etats parties et n’est pas d’effet direct à l’égard des particuliers, lesquels ne peuvent ni en revendiquer l’application ni se le voir opposer, la cour d’appel a violé le texte susvisé, par fausse application.» (בקבעו כך, בעוד שסעיף 8, סעיף קטן ג, לאמנה הכללית בין צרפת לתוניסיה מסדיר באופן בלעדי את היחסים בין המדינות שהן צדדים לה, ואין לו תחולה ישירה כלפי יחידים, שאינם יכולים לא לדרוש את החלתו ולא שיופעל נגדם, הפר בית המשפט לערעורים את הנוסח המוזכר, ביישום מוטעה). המסר לישראלים: אובדן היסטורי נבחן לפי הדין שהיה בתוקף ביום האירוע, לא לפי דין מאוחר, וטענות המבוססות על אמנות בין מדינות אינן מחליפות את סעיפי הקוד. מקרה אחר שהישראלים פוגשים הוא נישואין עם אזרח זר. כיום נישואין כשלעצמם אינם גורמים לאובדן אזרחות, אך בעבר נשים שאיבדו אזרחות מחמת נישואין הפכו למועמדות טבעיות למסלול שחזור בהצהרה לפי סעיף 24-2, שיוסבר בהמשך. הכלל הבסיסי לילדים נותר יציב: סעיף 18 לקוד האזרחי באתר Légifrance קובע: «Est français l’enfant dont l’un des parents au moins est français.» (צרפתי הוא הילד שלפחות אחד מהוריו צרפתי). ילד שנולד בישראל לאב או לאם צרפתים הוא צרפתי מלידה, גם אם מעולם לא נרשם בקונסוליה, ורישום מאוחר אינו יוצר את האזרחות אלא רק מתעד אותה. מי שנולד בישראל להורים ישראלים ללא שורש צרפתי אינו הופך צרפתי מעצם המגורים בצרפת או מעצם הנישואין לצרפתי, אלא רק דרך מסלולי ההתאזרחות הרגילים, שאינם נושא מאמר זה. הבחנה אחרונה שחוסכת עוגמת נפש: אובדן כתוצאה מהצהרת ויתור מרצון שונה מאי-הכרה בטעות של הפקיד. פקיד קונסוליה אינו מוסמך לשלול אזרחות בהחלטה בעל פה. אם לא נחתם מסמך ויתור ולא פורסם צו שלילה, סירוב להנפיק דרכון הוא לכל היותר עמדה מנהלית שניתנת לערעור, לא קביעה סופית של אובדן.
B. איך מוכיחים שהאזרחות נשמרה ומה עושים כשהקונסוליה מסרבת להנפיק דרכון
ישראלי שהקונסוליה מטילה ספק באזרחותו עומד בפני שאלת הוכחה, לא בפני משפט פלילי. סעיף 30 לקוד האזרחי באתר Légifrance קובע: «La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause. Toutefois, cette charge incombe à celui qui conteste la qualité de Français à un individu titulaire d’un certificat de nationalité française délivré conformément aux articles 31 et suivants .» (נטל ההוכחה, בענייני אזרחות צרפתית, מוטל על מי שאזרחותו עומדת לדיון. ואולם, נטל זה מוטל על מי שחולק על מעמד הצרפתי של אדם המחזיק בתעודת אזרחות צרפתית, certificat de nationalité française, שהיא מסמך רשמי המונפק על ידי רשם בית המשפט ומאשר שאדם הוא אזרח צרפתי, שניתנה לפי סעיפים 31 ואילך). המסקנה המעשית חדה: מי שמחזיק תעודת אזרחות צרפתית תקפה מעביר את הנטל למדינה, ומי שאין בידו תעודה כזו צריך לבנות בעצמו שרשרת מסמכים שלמה, לידה אחר לידה, מההורה הצרפתי ועד אליו. בית המשפט העליון מחמיר מאוד בדרישות ההוכחה, והפסיקה משנת 2020 היא אזהרה לכל מי שמסתמך על מסמכים עקיפים. באותה פרשה דחה בית המשפט תביעה של אזרחות מכוח שושלת אבהית, בקובעו: «ni les actes de mariage et de décès du grand-père, ni les actes de naissance de ses enfants, ni son livret catholique ne sont de nature à suppléer l’absence de tout acte de naissance probant au sens de l’article 47 du code civil.» (לא תעודות הנישואין והפטירה של הסב, ולא תעודות הלידה של ילדיו, ולא פנקסו הדתי, יש בהם כדי למלא את מקומו של העדר תעודת לידה קבילה כמשמעותה בסעיף 47 לקוד האזרחי). המקור: פסק הדין של Cour de cassation מיום 4 בנובמבר 2020, מספר 19-18.280. לישראלים המשמעות היא שתעודות נישואין ישראליות, תעודות פטירה או דפי עדכון במשרד הפנים אינם מחליפים תעודת לידה צרפתית מלאה, acte de naissance, או תעודת לידה זרה ערוכה כדין ומתורגמת. כאשר הקונסוליה מסרבת, השלב הראשון הוא בקשת תעודת אזרחות צרפתית מרשם בית המשפט, greffe du tribunal judiciaire, שהיא מזכירות בית המשפט האזרחי המוסמכת להנפיק תעודות אזרחות, או מהקונסול אם המבקש גר בישראל. סירוב של הרשם להנפיק תעודה ניתן לתקיפה בתביעת אזרחות הצהרתית בפני בית המשפט האזרחי, tribunal judiciaire, שהוא בית המשפט האזרחי המחוזי בצרפת, המוסמך הבלעדי לדון בתביעות אזרחות, בתוך שישה חודשים, בעזרת עורך דין חובה. במקביל, מי שסבור שהאזרחות מעולם לא אבדה יכול לבקש מהקונסוליה החלטה מנומקת בכתב ולערער עליה, במקום להתווכח בדלפק. התיק המוצלח של ישראלי בנוי משלוש שכבות: שכבת הלידה, תעודות לידה צרפתיות או ישראליות עם אפוסטיל ותרגום מושבע, שכבת ההורות, תעודות נישואין, ספר משפחה, livret de famille, שהוא פנקס משפחה רשמי שמונפק על ידי העירייה הצרפתית ומרכז את אירועי המשפחה, או פסקי גירושין מוכרים, ושכבת ההמשכיות, דרכונים ישנים, תעודות זהות, CNI, שהיא תעודת הזהות הלאומית הצרפתית, אישורי שירות צבאי או מסמכי עלייה המראים שהאדם מעולם לא חתם על ויתור. טעות נפוצה היא להגיש תרגום לא מושבע או צילום ללא מקור, ואז לקבל סירוב טכני שנראה כמו סירוב מהותי. טעות שנייה היא להגיש בקשת שחזור כאשר האזרחות כלל לא אבדה: מי שמגיש הצהרת שחזור מודה במשתמע שאיבד את האזרחות, ועלול להזיק לעמדתו בתביעה הצהרתית. לכן הסדר הנכון הוא תמיד לבדוק קודם אם האזרחות נשמרה, ורק אם התשובה שלילית בוודאות לעבור למסלול השחזור. מידע מעשי נוסף מופיע בדפי השירות הציבורי הרשמיים: בקשת תעודת אזרחות צרפתית באתר service-public.fr, אובדן מרצון של האזרחות הצרפתית באתר service-public.fr, ואתר הקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב לענייני מרשם ודרכונים. מי שגר בצרפת ומחזיק אשרת שהייה יפגוש גם את הנציבות, préfecture, שהיא הנציגות המקומית של המדינה במחוז ומוסמכת לענייני אשרות שהייה, ואת תעודת השהייה, titre de séjour, שהיא האישור המאפשר לזר לשהות בצרפת כדין, אך אלה אינם קובעים אזרחות: בעל תעודת שהייה יכול להיות אזרח צרפתי שלא הוכר, ואזרח צרפתי אינו זקוק לתעודת שהייה. ההבחנה הזו קריטית לישראלים שעברו לצרפת עם דרכון ישראלי ומבקשים להסדיר מעמד כאזרחים ולא כזרים.
II. איך ישראלים מחזירים אזרחות צרפתית שאבדה – הצהרה או צו, מסמכים וערעור
A. שחזור בהצהרה מול שחזור בצו – המסלול הנכון, התנאים והילדים
מי שהגיע למסקנה מבוססת שהאזרחות אכן אבדה, למשל אישה שאיבדה אזרחות מחמת נישואין תחת הדין הישן או אדם שחתם בעבר על הצהרת ויתור מפורשת, עומד בפני שני מסלולי שחזור, ואסור להתבלבל ביניהם. סעיף 24 לקוד האזרחי באתר Légifrance קובע את העיקרון: «La réintégration dans la nationalité française des personnes qui établissent avoir possédé la qualité de Français résulte d’un décret ou d’une déclaration suivant les distinctions fixées aux articles ci-après.» (השבת אזרחות צרפתית לאנשים המוכיחים שהחזיקו במעמד של צרפתי נעשית בצו או בהצהרה, לפי ההבחנות הקבועות בסעיפים שלהלן). המסלול הראשון, שחזור בצו, מיועד למקרה הכללי. סעיף 24-1 לקוד האזרחי באתר Légifrance קובע: «La réintégration par décret peut être obtenue à tout âge et sans condition de stage. Elle est soumise, pour le surplus, aux conditions et aux règles de la naturalisation.» (שחזור בצו ניתן לקבל בכל גיל וללא תנאי תקופת המתנה. ביתר העניינים הוא כפוף לתנאים ולכללים של התאזרחות). המשמעות לישראלי: אין גיל מקסימום, אין חובת מגורים מוקדמת של חמש שנים, אך הממשלה שומרת שיקול דעת רחב כמו בהתאזרחות, כולל בחינת השתלבות, הכנסה יציבה, עבר פלילי והיעדר סיכון לסדר הציבורי, והמבקש הגר בישראל יכול להגיש דרך הקונסוליה, בעוד המבקש הגר בצרפת מגיש דרך הפלטפורמה המקוונת של משרד הפנים ועובר ריאיון השתלבות. המסלול השני, שחזור בהצהרה, צר ומהיר יותר, אך פתוח רק למי שאיבדו אזרחות מחמת נישואין עם זר או מחמת רכישת אזרחות זרה בהחלטה אישית. סעיף 24-2 לקוד האזרחי באתר Légifrance קובע: «Les personnes qui ont perdu la nationalité française à raison du mariage avec un étranger ou de l’acquisition par mesure individuelle d’une nationalité étrangère peuvent, sous réserve des dispositions de l’article 21-27 , être réintégrées par déclaration souscrite, en France ou à l’étranger, conformément aux articles 26 et suivants. Elles doivent avoir conservé ou acquis avec la France des liens manifestes, notamment d’ordre culturel, professionnel, économique ou familial.» (אנשים שאיבדו את האזרחות הצרפתית עקב נישואין עם זר או עקב רכישת אזרחות זרה בהחלטה אישית יכולים, בכפוף להוראות סעיף 21-27, להשתלב מחדש בהצהרה הנחתמת, בצרפת או בחו״ל, לפי סעיפים 26 ואילך. עליהם לשמר או לרכוש עם צרפת קשרים מובהקים, בייחוד תרבותיים, מקצועיים, כלכליים או משפחתיים). ההצהרה נחתמת בפני רשם בית המשפט או בפני הקונסול, לפי סעיף 26 לקוד האזרחי באתר Légifrance, ולאחר הגשת המסמכים מונפק אישור קבלה, récépissé. אם בתוך שישה חודשים לא ניתנה החלטת סירוב רישום, ההצהרה נחשבת רשומה ומקובלת, והשחזור נכנס לתוקף מיום החתימה, לא מיום האישור. הפרקליטות, ministère public, שהיא גוף התביעה המייצג את האינטרס הציבורי, רשאית לערער על הרישום בתוך שנתיים אם התנאים לא התקיימו או אם התגלתה מרמה. הילדים הקטינים אינם נשכחים. סעיף 24-3 לקוד האזרחי באתר Légifrance קובע: «La réintégration par décret ou par déclaration produit effet à l’égard des enfants âgés de moins de dix-huit ans dans les conditions des articles 22-1 et 22-2 du présent titre.» (שחזור בצו או בהצהרה משפיע על ילדים מתחת לגיל שמונה עשרה בתנאי סעיפים 22-1 ו-22-2 של פרק זה). סעיף 22-1 לקוד האזרחי באתר Légifrance מוסיף: «L’enfant mineur dont l’un des deux parents acquiert la nationalité française, devient français de plein droit s’il a la même résidence habituelle que ce parent ou s’il réside alternativement avec ce parent dans le cas de séparation ou divorce. Les dispositions du présent article ne sont applicables à l’enfant d’une personne qui acquiert la nationalité française par décision de l’autorité publique ou par déclaration de nationalité que si son nom est mentionné dans le décret ou dans la déclaration.» (ילד קטין שאחד משני הוריו רוכש אזרחות צרפתית, הופך צרפתי מכוח הדין אם יש לו מקום מגורים רגיל משותף עם הורה זה או אם הוא מתגורר לסירוגין עם הורה זה במקרה של פרידה או גירושין. הוראות סעיף זה חלות על ילדו של אדם הרוכש אזרחות צרפתית בהחלטת רשות ציבורית או בהצהרת אזרחות רק אם שמו צוין בצו או בהצהרה). לכן הורה ישראלי המשחזר אזרחות חייב לציין במפורש כל ילד קטין בצו או בהצהרה ולצרף תעודות לידה, אחרת הילד לא ייהנה מהאפקט הקולקטיבי, effet collectif, שהוא הכלל שלפיו ילדים קטינים של הורה המתאזרח הופכים צרפתים אוטומטית כשהם גרים עמו ושמם נכלל בהחלטה. ילד בגיר אינו נכלל באפקט הזה וצריך מסלול עצמאי. הבחירה בין המסלולים תלויה אפוא בשלוש שאלות: איך אבדה האזרחות, איפה גר המבקש, והאם יש קשרים מובהקים עם צרפת. מי שאיבד אזרחות מחמת נישואין או החלטה אישית ומחזיק קשרי משפחה, שפה, נכס או פעילות מקצועית עם צרפת יעדיף הצהרה מהירה דרך הקונסול בתל אביב. מי שאיבד אזרחות בנסיבות אחרות, או שמבקש שיקום מלא לאחר שנים של נתק, יפנה למסלול הצו, הכרוך בבחינה מעמיקה יותר אך פתוח לכולם. בשני המסלולים חובה להוכיח קודם שהאדם אכן היה צרפתי בעבר, באותה רמת הוכחה קפדנית שהפסיקה דורשת, אחרת התיק נדחה על הסף. מידע רשמי על שני המסלולים: שחזור אזרחות בצו באתר service-public.fr, שחזור אזרחות בהצהרה באתר service-public.fr.
B. הגשת התיק מישראל, סירוב וערעור – לוחות זמנים וטעויות נפוצות
ישראלי הגר בישראל מגיש את בקשת השחזור דרך הרשת הקונסולרית, ואילו ישראלי הגר בצרפת מגיש דרך הפלטפורמה הדיגיטלית של משרד הפנים ועובר ריאיון בנציבות. בשני המקרים התיק כולל טופס בקשה, תעודת לידה מלאה ועדכנית, תעודות המעידות על האזרחות הצרפתית לשעבר, המסמך שבו אבדה האזרחות, תעודות נישואין או גירושין, אישורי מגורים, קורות חיים, אישורי הכנסה ומסמכי מס, תעודת יושר, ומסמכי הקשר עם צרפת: תעודות בית ספר צרפתי, אליאנס פרנסז, נכס בצרפת, חשבונות בנק, ביקורים סדירים או בני משפחה צרפתים. מסמכים ישראליים מוגשים עם אפוסטיל ותרגום מושבע לצרפתית, והשמות חייבים להיות זהים בכל המסמכים, כולל הבדלי תעתיק בין עברית לצרפתית, אחרת הפקיד דורש תעודת התאמת שמות. ההצהרה עצמה נערכת בשני עותקים, נחתמת ומוחתמת בכל עמוד, והמבקש שומר את המקור bearing החותמת נרשם, enregistré, כי בלעדיו לא ניתן לבקש תעודת אזרחות או דרכון חדש. החוק קובע שהחלטה על רישום ההצהרה או על סירוב הרישום מתקבלת בתוך שישה חודשים מיום אישור הקבלה, ושתיקה שווה קבלה. סירוב חייב להיות מנומק בכתב ולציין דרכי ערעור. הערעור על סירוב רישום הצהרה מוגש לבית המשפט האזרחי בתוך שישה חודשים מיום ההודעה, עם עורך דין חובה, והדיון מתנהל מול הפרקליטות. ערעור על סירוב צו התאזרחות או שחזור בצו מוגש כעתירה מנהלית לבית המשפט המנהלי, tribunal administratif, שהוא בית המשפט הדן בעתירות נגד החלטות מנהליות של המדינה, בתוך חודשיים, לאחר ערר מנהלי אפשרי לשר הפנים. לכן קריטי לשמור כל מעטפה, כל אישור קבלה וכל זימון, ולספור מועדים מיום ההודעה הרשמית, לא מיום השיחה בעל פה. הטעויות הנפוצות אצל ישראלים חוזרות בכל שנה. הראשונה היא הגשת תיק חלקי: תעודת לידה ישראלית ללא אפוסטיל, תרגום לא מושבע, או העדר המסמך המוכיח את האזרחות הקודמת, למשל דרכון צרפתי ישן של ההורה או תעודת לידה צרפתית של הסב. השנייה היא סתירות שמות בין הדרכון הישראלי למסמכים הצרפתיים, במיוחד שמות משפחה אחרי נישואין או שמות פרטיים כפולים. השלישית היא היעדר הוכחת קשרים מובהקים: מבקש שגר כל חייו בישראל, אינו דובר צרפתית, מעולם לא ביקר בצרפת ואין לו שם משפחה או נכס, יתקשה לשכנע, גם אם עילת האובדן מתאימה. הרביעית היא שכחת הילדים: הורה שלא ציין את הילדים הקטינים בהצהרה או בבקשת הצו מאבד את האפקט הקולקטיבי, ואז צריך תיק נפרד לכל ילד. החמישית היא הגשת בקשת שחזור במקום תביעת אזרחות הצהרתית: מי שהאזרחות שלו כלל לא אבדה ומגיש שחזור מודה באובדן שלא היה, ומסבך את התיק לחינם. השישית היא החמצת מועד הערעור: שישה חודשים בהצהרה וחודשיים בצו חולפים מהר, במיוחד כשההודעה נשלחת בדואר לישראל. לאחר שהשחזור התקבל, הסדר הנכון הוא לבקש מיד תעודת אזרחות צרפתית, אחר כך תעודת זהות או דרכון ביומטרי בתור בקונסוליה, ולעדכן את ספר המשפחה ואת רישום הנישואין והלידות של הילדים. רישום לידה ישראלית במרשם הצרפתי, transcription, שהיא העתקת תעודת לידה זרה למרשם הצרפתי המרכזי בנאנט, אינו יוצר את האזרחות אך מקל כל בקשה עתידית. מי שעבר לגור בצרפת אחרי השחזור אינו זקוק עוד לתעודת שהייה, ומי שנשאר בישראל מחזיק כפל אזרחות מלא, צרפתית וישראלית, כי צרפת מתירה כפל אזרחות וישראל אינה שוללת אזרחות ישראלית בגלל שחזור זר. נקודה אחרונה לפריז ולאיל דה פראנס: מבקש הגר בפריז מגיש את תיק הצו דרך הפלטפורמה של מחוז מגוריו ועובר ריאיון בנציבות פריז או בנציבות המחוז, והדיון בערעור על הצהרה מתנהל בבית המשפט האזרחי של מקום המגורים. שמירת עותקים מלאים של כל מסמך, מעקב אחר אישורי קבלה, והגעה לריאיון עם קלסר מסודר ובעל פה צרפתית בסיסית משפרים את סיכויי התיק הרבה יותר מכל מכתב נלווה ארוך. מידע משלים על דרכונים, אשרות ושהייה: דרכון ביומטרי באתר service-public.fr, אתר הוויזות הרשמי france-visas.gouv.fr, סעיף 19 לקוד האזרחי באתר Légifrance על ילד שנולד בצרפת מהורים לא ידועים, וסעיף 21-14 לקוד האזרחי באתר Légifrance על החזרת אזרחות אחרי החלת סעיף 30-3 או סעיף 23-6.
סיכום
התמונה העולה מהדין ומהפסיקה ברורה ומעודדת לישראלים: קבלת אזרחות ישראלית כשלעצמה אינה מוחקת אזרחות צרפתית, שירות בצה״ל אינו גורם לאובדן, ורק הצהרת ויתור מפורשת או אובדן היסטורי תחת דין ישן מצדיקים מעבר למסלול שחזור. מי שהאזרחות נשמרה צריך לבנות שרשרת הוכחה קפדנית, לדרוש החלטה מנומקת בכתב, ולתקוף סירוב מוטעה בתביעת אזרחות בפני בית המשפט האזרחי, בלי להתפתות להגיש שחזור מיותר. מי שהאזרחות אכן אבדה בוחר בין הצהרה מהירה למי שאיבדו אותה מחמת נישואין או החלטה אישית ושמרו קשרים מובהקים עם צרפת, לבין צו הפתוח לכולם בכל גיל אך הכרוך בבחינה מעמיקה של השתלבות. בשני המסלולים חובה לציין כל ילד קטין, להגיש מסמכים ישראליים עם אפוסטיל ותרגום מושבע, לשמור מועדי ערעור של שישה חודשים או חודשיים, ולסיים בתעודת אזרחות ובדרכון חדש. תיק מסודר, הגשה דרך הקונסוליה בתל אביב או דרך הפלטפורמה בצרפת, ומעקב עקבי אחר אישורי קבלה הופכים הליך שנראה מאיים לסדרת צעדים ברורה. מי שמכין את התיק פעם אחת נכון חוסך שנים של סירובים חוזרים, ומבטיח שגם הילדים יירשו אזרחות צרפתית מלאה ללא מאבק נוסף.