משרד Kohen Avocats · פריז 16
הילד שלי הפך לצרפתי כשקיבלתי אזרחות? אפקט קולקטיבי, שם בצו ומה עושים כשהילד נשאר בחוץ (2026)

עו"ד חסן כהן פועל במקרים דחופים, מתחנת המשטרה ועד בית המשפט לפשעים חמורים. ניתוח אסטרטגי ראשוני: 80 € כולל מע״מ, מענה אישי בתוך 24 שעות.

100% חסוי · חיסיון מקצועי · ללא התחייבות

מאמר שהופק באמצעות בינה מלאכותית, לפי תהליך שתוכנן ומפוקח על ידי המשרד

מקור: בית המשפט לערעורים (Cour de cassation) – מאגר הנתונים הפתוח « Judilibre » & « Légifrance ».

לשכת עורכי הדין של פריז מעצר, חקירה, בית משפט לפשעים חמורים פרופיל CNB avocat.fr
חסן כהן, עורך דין לדיני הגירה בפריז
עו"ד חסן כהן
עורך דין, לשכת עורכי הדין של פריז

הילד שלי הפך לצרפתי כשקיבלתי אזרחות? אפקט קולקטיבי, שם בצו ומה עושים כשהילד נשאר בחוץ (2026)

לשוחח עם עורך דין 06 89 11 34 45

הורה ישראלי שחי בצרפת קיבל בחודשים האחרונים את הבשורה לה חיכה שנים: צו התאזרחות (décret de naturalisation, החלטה של הממשלה הצרפתית המעניקה אזרחות) על שמו פורסם, והוא הפך לאזרח צרפתי. באותו ערב, בשמחה גדולה, הוא הניח שגם הילדים הקטינים שלו הפכו לצרפתים יחד איתו. חודש אחר כך, בתור לדרכון בקונסוליה או בתשובה שלילית לבקשת תעודת אזרחות צרפתית (certificat de nationalité française, מסמך רשמי המאשר שאדם הוא אזרח צרפתי, בקיצור CNF) עבור הילד, התבררה האמת המרה: הילד לא הפך לצרפתי, כי השם שלו לא הוזכר בצו. הסיפור הזה חוזר על עצמו שוב ושוב אצל משפחות ישראליות, והוא נובע מכלל משפטי אחד שרבים לא מכירים: האפקט הקולקטיבי (effet collectif, המעבר האוטומטי של האזרחות מהורה שהתאזרח אל ילדיו הקטינים) פועל רק כשמתקיימים שלושה תנאים מצטברים, והמרכזי שבהם הוא אזכור שמו של הילד בצו או בהצהרה.

המאמר הזה מסביר בדיוק מתי ילד קטין של הורה ישראלי שהתאזרח הופך לצרפתי באופן אוטומטי, מה בודקים בתי המשפט לפי שתי החלטות מהחודשים האחרונים, ומה עושים כשהשם של הילד לא מופיע בצו: בקשת תיקון, תעודת אזרחות, פנייה לבית המשפט, או מסלול חלופי של התאזרחות נפרדת לילד. כל כלל משפטי כאן מצוטט מילה במילה מהמקור הרשמי, עם תרגום לעברית.

I. הילד שלי הפך לצרפתי אוטומטית? שלושת התנאים של האפקט הקולקטיבי

A. קטין ביום החתימה, מגורים משותפים, ושם הילד כתוב בצו או בהצהרה

הכלל הבסיסי נמצא בסעיף 22-1 לחוק האזרחי הצרפתי (Code civil, הקודקס האזרחי של צרפת). הסעיף קובע: « L’enfant mineur dont l’un des deux parents acquiert la nationalité française, devient français de plein droit s’il a la même résidence habituelle que ce parent ou s’il réside alternativement avec ce parent dans le cas de séparation ou divorce. Les dispositions du présent article ne sont applicables à l’enfant d’une personne qui acquiert la nationalité française par décision de l’autorité publique ou par déclaration de nationalité que si son nom est mentionné dans le décret ou dans la déclaration. » (ילד קטין שאחד משני הוריו רוכש את האזרחות הצרפתית, הופך לצרפתי מכוח הדין אם יש לו מגורי קבע רגילים משותפים עם אותו הורה, או אם הוא מתגורר לסירוגין עם אותו הורה במקרה של פרידה או גירושין. הוראות סעיף זה חלות על ילדו של אדם הרוכש אזרחות צרפתית בהחלטת רשות ציבורית או בהצהרת אזרחות, רק אם שמו מוזכר בצו או בהצהרה.) הקישור הרשמי לסעיף: סעיף 22-1 לחוק האזרחי באתר Légifrance.

התנאי הראשון הוא גיל: הילד חייב להיות קטין, כלומר מתחת לגיל 18, ביום החתימה על הצו. לא ביום הגשת הבקשה, לא ביום קבלת התשובה החיובית, אלא ביום החתימה על הצו עצמו. מועצת המדינה (Conseil d’État, בית המשפט העליון לעניינים מנהליים בצרפת) הבהירה זאת בהחלטה מה-26 ביוני 2025: « un enfant ne peut devenir français de plein droit par l’effet du décret qui confère la nationalité française à l’un de ses parents que s’il est mineur » (ילד יכול להפוך לצרפתי מכוח הדין מכוח הצו המעניק אזרחות צרפתית לאחד מהוריו, רק אם הוא קטין). באותה החלטה נקבע גם כי חריגה של המנהל מלוחות הזמנים לטיפול בבקשה אינה משנה את התוצאה: גם אם הצו נחתם באיחור, אחרי שהילד כבר בגיר, האפקט הקולקטיבי לא חל. הורה ישראלי שילדו מתקרב לגיל 18 חייב להבין שהשעון מתקתק עד החתימה, לא עד האישור העקרוני. הקישור הרשמי להחלטה: מועצת המדינה, 26 ביוני 2025, מס’ 495268.

התנאי השני הוא מגורים: לילד צריכים להיות מגורי קבע רגילים (résidence habituelle, המקום שבו אדם חי בפועל באופן יציב, בניגוד לכתובת רשמית בלבד) משותפים עם ההורה שהתאזרח, או מגורים לסירוגין איתו במקרה של פרידה או גירושין. מועצת המדינה הוסיפה דרישה מעשית: ההורה חייב היה לדווח על קיום הילד למנהל המטפל בבקשה עוד לפני החתימה על הצו, « sauf impossibilité ou force majeure » (למעט אי-אפשרות או כוח עליון), והילד חייב היה להתגורר עם ההורה « de manière stable et durable » (באופן יציב וממושך) ביום הצו. עבור משפחה ישראלית שמחלקת את חייה בין תל אביב לפריז, זהו התנאי המסוכן ביותר: ילד שגר בישראל עם ההורה השני, מבקר בחופשות בלבד, לא עומד בתנאי המגורים, גם אם שמו הוזכר בצו. מנגד, הורה גרוש שחולק משמורת לסירוגין (résidence alternée) עם ילדו בצרפת עומד בתנאי במפורש לפי לשון הסעיף.

התנאי השלישי, והוא המלכודת הנפוצה ביותר, הוא אזכור השם: שמו של הילד חייב להופיע בגוף הצו או בגוף הצהרת האזרחות. הכלל חל גם כשההורה רכש אזרחות בהחלטת רשות (naturalisation, התאזרחות בצו, שהיא המסלול הרגיל: « l’acquisition de la nationalité française par décision de l’autorité publique résulte d’une naturalisation accordée par décret à la demande de l’étranger », רכישת האזרחות הצרפתית בהחלטת רשות ציבורית נעשית בהתאזרחות הניתנת בצו לבקשת הזר, סעיף 21-15 לחוק האזרחי), וגם כשההורה רכש אזרחות בהצהרה בעקבות נישואין (déclaration de nationalité, הליך שבו בן זוג זר של אזרח צרפתי מצהיר על רצונו להיות צרפתי אחרי ארבע או חמש שנות חיי נישואין). הורים רבים מניחים שהמנהל (la préfecture, הנציבות המקומית של המדינה בצרפת המטפלת בתיקי התאזרחות, או הפלטפורמה המקוונת) יוסיף את הילדים אוטומטית. ההנחה הזו שגויה: אם ההורה לא צירף את תעודת הלידה של הילד לתיק בזמן ההליך, או צירף אותה מאוחר מדי, השם לא יופיע בצו, והילד לא יהפוך לצרפתי. בית המשפט בפריז דחה לאחרונה תביעה כזו בדיוק מהטעם הזה, כפי שיפורט להלן.

שתי דרישות רקע נוספות משלימות את התמונה. ראשית, ההורה עצמו חייב להתגורר בצרפת ביום החתימה על הצו: « Nul ne peut être naturalisé s’il n’a en France sa résidence au moment de la signature du décret de naturalisation. » (איש לא יכול להתאזרח אם אין לו מגורים בצרפת בעת החתימה על צו ההתאזרחות, סעיף 21-16 לחוק האזרחי). שנית, אתר השירות הציבורי הרשמי מזהיר כי בקשת התאזרחות עלולה להידחות כאשר מרכז האינטרסים המשפחתיים של המבקש נמצא בחו״ל: להחזיק בצרפת את מרכז האינטרסים החומריים, בעיקר המקצועיים, ואת הקשרים המשפחתיים (אתר service-public.fr, דף ההתאזרחות בצו). הורה ישראלי שבן זוגו וילדיו גרים בישראל בזמן שהוא עובד בפריז צריך להיערך לשאלות קשות בנקודה הזו עוד לפני שמדברים על הילדים.

B. שני פסקי דין מהחודשים האחרונים: מה בתי המשפט באמת בודקים

ההחלטה הראשונה היא של מועצת המדינה מה-26 ביוני 2025 (מס’ 495268, לקריאה מלאה באתר Légifrance). אישה קיבלה אזרחות צרפתית בצו מה-2 באוגוסט 2023 וביקשה משר הפנים לתקן את הצו ולהוסיף אליו את שמו של בנה, כדי שייהנה מהאפקט הקולקטיבי. השר סירב, והיא עתרה לביטול הסירוב. מועצת המדינה דחתה את העתירה. הנימוק המרכזי: הבן, שנולד ב-24 במרץ 2005, כבר היה בגיר ביום החתימה על הצו, ו« Le Premier ministre ne pouvait dès lors légalement le faire bénéficier de l’effet collectif prévu à l’article 22-1 du code civil à la date à laquelle il a naturalisé Mme B… » (ראש הממשלה לא יכול היה כדין להעניק לו את האפקט הקולקטיבי הקבוע בסעיף 22-1 לחוק האזרחי במועד שבו התאזרחה הגברת). שתי טענות נוספות של האם נדחו אף הן. הטענה שההליך נמשך זמן רב מעבר למועדים החוקיים נדחתה: סעיף 21-25-1 לחוק האזרחי קובע שהתשובה לבקשת התאזרחות חייבת להינתן « au plus tard dix-huit mois à compter de la remise de toutes les pièces nécessaires à la constitution d’un dossier complet » (לא יאוחר משמונה-עשר חודשים ממסירת כל המסמכים הדרושים להרכבת תיק שלם, סעיף 21-25-1 לחוק האזרחי), אבל מועצת המדינה קבעה שתנאי הגיל נבחן ביום החתימה על הצו גם כשהצו ניתן באיחור. הטענה שהבן יוכל להפוך לצרפתי מכוח לידה בצרפת נדחתה כי הוא נולד בירוואן, ארמניה, ואילו סעיף 21-7 מעניק אזרחות בבגרות רק ל« Tout enfant né en France de parents étrangers » (כל ילד שנולד בצרפת להורים זרים, סעיף 21-7 לחוק האזרחי), בתנאי מגורים של חמש שנים מאז גיל 11. המסר להורים ישראלים חד וברור: ילד שנולד בישראל, הגיע לצרפת בגיל מאוחר, והיה בגיר ביום הצו, לא ייהנה מהאפקט הקולקטיבי, ואיחורי המנהל לא יצילו את המצב.

ההחלטה השנייה היא של בית המשפט המשפטי של פריז (tribunal judiciaire, בית המשפט האזרחי המחוזי שבסמכותו לדון בסכסוכי אזרחות) מה-2 ביולי 2025, תיק מס’ 22/03911. אב התאזרח בצו מה-29 במאי 2019. בנו נולד ב-5 במאי 2019 בצרפת, כלומר היה תינוק בן פחות מחודש ביום הצו, והתגורר בצרפת עם אביו. ובכל זאת התביעה נדחתה: בית המשפט קבע כי שמו של הילד הקטין אינו מוזכר בצו, בניגוד לדרישת פסקה 2 של סעיף 22-1, ולכן דחה את התביעה (tribunal judiciaire de Paris, פסק דין מ-2 ביולי 2025, תיק מס׳ 22/03911). ההורים טענו שהאב מסר את תעודת הלידה של הבן לנציבות, אבל הראיה היחידה שהציגו היתה עמוד ראשון של תצהיר כבוד (attestation sur l’honneur, הצהרה בכתב של אדם על דבר שהוא מתחייב לאמיתותו) בצילום פשוט, ובית המשפט קבע שמסמך כזה חסר כל ערך ראייתי ואינו מוכיח שהתעודה אכן נמסרה למנהל בזמן. בסוף פסק הדין קבע בית המשפט שהילד אינו בעל אזרחות צרפתית, חייב את ההורים בהוצאות, והורה על רישום הערה בגיליון הלידה לפי סעיף 28 לחוק האזרחי: « Mention sera portée, en marge de l’acte de naissance, des actes administratifs et des déclarations ayant pour effet l’acquisition, la perte de la nationalité française ou la réintégration dans cette nationalité. » (תירשם הערה, בשולי תעודת הלידה, על המעשים המנהליים וההצהרות שיש בהם כדי לרכוש את האזרחות הצרפתית, לאבדה או להשתקם בה, סעיף 28 לחוק האזרחי).

מאותו פסק דין עולה כלל ראייתי שהורים ישראלים חייבים להפנים. נטל ההוכחה באזרחות מוטל על הטוען לאזרחות: « La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause. » (נטל ההוכחה בענייני אזרחות צרפתית מוטל על מי שהאזרחות שלו עומדת על הפרק. המשך הסעיף מוסיף שכאשר לאדם יש תעודת אזרחות כדין, הנטל עובר למי שחולק על צרפתיותו, סעיף 30 לחוק האזרחי). כל עוד לילד אין תעודת אזרחות על שמו, ההורים הם שצריכים להוכיח כל תנאי, במסמכים מקוריים: צו ההתאזרחות עם שם הילד, תעודות לידה עם אפוסטיל (apostille, חותמת בינלאומית המאמתת מסמך ציבורי לפי אמנת האג) ותרגום מושבע, והוכחות מגורים. צילומים, תצהירים מאוחרים וטענות בעל פה לא מספיקים. באותו תיק נדחתה גם טענת ההורים לפגיעה בחיי המשפחה: בית המשפט ציין שהם עצמם תיארו ילד שנולד בצרפת וגדל בה כשאביו הצרפתי שותף מלא לפרנסתו ולחינוכו, ולכן לא הוכחה פגיעה בלתי מידתית. הכלל המקביל בקוד הכניסה והשהייה של זרים (CESEDA, הקודקס המסדיר אשרות ורישיונות שהייה) קובע שרישיון שהייה מטעמי חיים פרטיים ומשפחתיים (vie privée et familiale) יינתן לזר שקשריו האישיים והמשפחתיים בצרפת הם כאלה שסירוב לאשר את שהייתו יפגע בזכותו לחיים פרטיים ומשפחתיים באופן בלתי מידתי: « le refus d’autoriser son séjour porterait à son droit au respect de sa vie privée et familiale une atteinte disproportionnée au regard des motifs du refus » ( סעיף L423-23 לקוד הכניסה והשהייה). אבל כפי שמראה פסק הדין, טענה כזו אינה תחליף לאזרחות ואינה מרפאת היעדר שם בצו.

II. השם של הילד לא מופיע בצו ההתאזרחות: מה עושים עכשיו?

A. בקשת תיקון לצו, תעודת אזרחות לילד, ופנייה לבית המשפט המשפטי

הצעד הראשון הוא בקשה מנהלית לתיקון הצו: פנייה מנומקת לשר הפנים (באמצעות הנציבות שטיפלה בתיק) בבקשה להוסיף את שם הילד לצו, בצירוף כל המסמכים המוכיחים שהתנאים התקיימו ביום החתימה. הסיכוי תלוי בנסיבות: אם הילד היה קטין והתגורר עם ההורה ביום הצו, וההורה דיווח על קיומו למנהל לפני החתימה (או נמנע מכך בגלל אי-אפשרות או כוח עליון), הבקשה רצינית. אם הילד היה בגיר ביום הצו, מועצת המדינה כבר קבעה שהשר אינו רשאי כדין להוסיף אותו, והבקשה תידחה. סירוב מנומק של השר ניתן לתקוף בעתירה לביטול (recours pour excès de pouvoir, עתירה מנהלית נגד החלטה בלתי חוקית) בפני מועצת המדינה, כפי שעשתה האם בתיק 495268, אבל התיק ההוא מלמד שהעתירה מצליחה רק אם התנאים המהותיים אכן התקיימו. הגשת עתירה כשהילד היה בגיר או לא התגורר עם ההורה היא הליך אבוד מראש.

הצעד השני הוא בקשת תעודת אזרחות צרפתית (CNF) על שם הילד אצל מזכירות בית המשפט המשפטי (greffe du tribunal judiciaire, המזכירות המטפלת בבקשות). אם הילד אכן הפך לצרפתי מכוח האפקט הקולקטיבי, התעודה תינתן, ומרגע שיש בידי הילד תעודה כזו נטל ההוכחה מתהפך ועובר למי שחולק על צרפתיותו, לפי סעיף 30 המצוטט לעיל. התיק צריך לכלול את צו ההתאזרחות של ההורה עם שם הילד, את תעודת הלידה של הילד, ואם התעודה נערכה בישראל, היא צריכה לשאת אפוסטיל ולהיות מתורגמת בתרגום מושבע (traduction assermentée, תרגום של מתרגם מוסמך מטעם בתי המשפט). כאן נכנס סעיף 47 לחוק האזרחי, הקובע ש« Tout acte de l’état civil des Français et des étrangers fait en pays étranger et rédigé dans les formes usitées dans ce pays fait foi, sauf si d’autres actes ou pièces détenus, des données extérieures ou des éléments tirés de l’acte lui-même établissent, le cas échéant après toutes vérifications utiles, que cet acte est irrégulier, falsifié ou que les faits qui y sont déclarés ne correspondent pas à la réalité. » (כל מעשה מרשם של צרפתים ושל זרים שנעשה בארץ זרה ונערך לפי הצורות הנהוגות באותה ארץ, נאמן הוא, אלא אם מעשים או מסמכים אחרים, נתונים חיצוניים או יסודות העולים מהמעשה עצמו מוכיחים, אחרי כל הבדיקות המועילות, שהמעשה בלתי סדיר, מזויף, או שהעובדות המוצהרות בו אינן תואמות את המציאות, סעיף 47 לחוק האזרחי). תעודת לידה ישראלית עם אפוסטיל נהנית מחזקה זו, אבל רישום מאוחר, סתירות בין מסמכים, או תעודה שהונפקה בחופזה לפני הגשת התיק עלולים לעורר בדיקה. מידע מעשי על התעודה וההליך: אתר service-public.fr, דף תעודת האזרחות.

הצעד השלישי, כשהמנהל מסרב לתת תעודה או כשהסירוב עקרוני, הוא תביעה להצהרה על אזרחות (action déclaratoire de nationalité, תביעה שבה בית המשפט מצהיר אם אדם הוא צרפתי או לא) בפני בית המשפט המשפטי, נגד פרקליט המדינה (procureur de la République, התובע המייצג את המדינה בסכסוכי אזרחות). התביעה נפתחת בהזמנה לדין (assignation) שעותק שלה מופקד במשרד המשפטים, והפרקליטות מגישה מסקנות נגדיות. כפי שראינו בתיק פריז 22/03911, בית המשפט בודק כל תנאי בנפרד, דורש מסמכים מקוריים, ובסוף פוסק אם הילד צרפתי או לא, עם רישום הערה בגיליון הלידה לפי סעיף 28. הורים ישראלים צריכים לדעת שהליך כזה אורך שנים (בתיק פריז: הזמנה במרץ 2022, פסק דין ביולי 2025), עולה כסף, ומסתיים בהפסד אם השם לא בצו. לכן התביעה הגיונית רק כשיש מחלוקת אמיתית על הפרשנות, למשל על שאלת המגורים המשותפים או על תוקף המסמכים, ולא כשהעובדות פשוט לא מתקיימות.

בפועל, כדאי להכין מראש תיק מסמכים מסודר המשמש לכל המסלולים יחד: עותק רשמי של צו ההתאזרחות כפי שפורסם ברשומות, תעודות הלידה של הילד עם אפוסטיל ותרגום מושבע לצרפתית, אישורי בית ספר ומרפאה המוכיחים מגורים משותפים בצרפת, חוזה שכירות וחשבונות ארנונה, וכל אישור מסירה שנתקבל מהנציבות במהלך ההליך. משפחות ישראליות נוהגות להגיש מסמכים בצילום בטלפון ולאחר מכן לגלות שהמקור אבד; שמרו את המקור במקום בטוח והביאו אותו לכל פגישה. גם העתקת תעודת הנישואין הישראלית עם התמלול הצרפתי (transcription) חשובה כאן, כי היא מוכיחה את הקשר המשפחתי בין ההורה לילד ומונעת ויכוחים על זהות. תיק מסודר כזה מקצר חודשים מכל ההליך ומגדיל את הסיכוי בכל מסלול שתבחרו.

B. המסלול החלופי: התאזרחות נפרדת של הילד, ודגשים לפריז ולאיל-דה-פראנס

כשהאפקט הקולקטיבי נכשל, החוק מציע מסלול שני: התאזרחות נפרדת של הילד הקטין, גם אחרי שההורה כבר צרפתי. סעיף 21-22 לחוק האזרחי קובע: « Nul ne peut être naturalisé s’il n’a atteint l’âge de dix-huit ans. Toutefois, la naturalisation peut être accordée à l’enfant mineur resté étranger bien que l’un de ses parents ait acquis la nationalité française s’il justifie avoir résidé en France avec ce parent durant les cinq années précédant le dépôt de la demande. » (איש לא יכול להתאזרח אם לא הגיע לגיל שמונה-עשרה. ואולם, התאזרחות יכולה להינתן לילד קטין שנשאר זר אף שאחד מהוריו רכש את האזרחות הצרפתית, אם הוא מוכיח שהתגורר בצרפת עם אותו הורה במשך חמש השנים שקדמו להגשת הבקשה, סעיף 21-22 לחוק האזרחי). אתר השירות הציבורי מאשר זאת ומוסיף כי (ניתן לבקש התאזרחות של ילד קטין שנשאר זר בעוד אחד מהוריו הפך לצרפתי. ואולם הילד חייב להתגורר בצרפת עם אותו הורה לפחות 5 שנים ביום הבקשה, אתר service-public.fr, מתי ילד הוא צרפתי). זהו מסלול של בקשה חדשה ועצמאית, עם תיק משלו, והוא מתאים במיוחד לילד שהיה קטין ביום בקשת ההורה אבל שמו נשמט מהצו בטעות, או לילד שהמשפחה לא ידעה שצריך לכלול אותו. התנאי המרכזי כאן הוא חמש שנות מגורים משותפים בצרפת לפני הגשת בקשת הילד, והוכחתן במסמכים: אישורי בית ספר, רישומים רפואיים, חוזה שכירות. ילד ישראלי שעלה לצרפת בגיל 14 יוכל להגיש בקשה כזו רק בסביבות גיל 19, כלומר כבר כבגיר במסלול רגיל, ולכן כדאי לחשב את לוחות הזמנים מראש.

מסלול שלישי, טבעי למשפחות מעורבות, הוא רכישת אזרחות של ההורה הזר עצמו בהצהרה בעקבות נישואין לאזרח צרפתי, כשהאפקט הקולקטיבי חל גם על ילדי בני הזוג אם שמם מוזכר בהצהרה. סעיף 21-2 לחוק האזרחי קובע שהזר הנשוי לבן זוג צרפתי יכול לרכוש אזרחות בהצהרה אחרי ארבע שנים מהנישואין, « à condition qu’à la date de cette déclaration la communauté de vie tant affective que matérielle n’ait pas cessé entre les époux depuis le mariage » (בתנאי שבמועד ההצהרה לא פסקה חיי השיתוף, הרגשיים והחומריים, בין בני הזוג מאז הנישואין), והתקופה עולה לחמש שנים כשהזר לא התגורר בצרפת שלוש שנים ברציפות או כשבן הזוג הצרפתי לא היה רשום במרשם הצרפתים בחו״ל, סעיף 21-2 לחוק האזרחי. נישואין שנערכו בישראל חייבים להירשם קודם במרשם הצרפתי (transcription, העתקת מעשה הנישואין הישראלי לספרי המרשם הצרפתיים באמצעות השירות המרכזי בנאנט או הקונסוליה בתל אביב), וגם כאן חובה לכלול את שמות הילדים הקטינים בהצהרה. משפחה ישראלית שבה האב צרפתי והאם ישראלית, ולהם ילדים קטינים משותפים, יכולה לסגור את כל הסוגיות בהליך אחד, בתנאי שהילדים מוזכרים במסמך.

דגשים מעשיים לפריז ולאיל-דה-פראנס (Île-de-France, מחוז פריז הכולל את פריז והפרברים): סכסוכי אזרחות של תושבי האזור נדונים בבית המשפט המשפטי של פריז, ובו מדור ייעודי לאזרחות שמכיר היטב תיקים של משפחות ישראליות, כולל שאלות של תעודות ישראליות, אפוסטיל ותרגומים. בקשות ההתאזרחות מוגשות בנציבות (בפריז: נציבות המשטרה של פריז, préfecture de police) או בפלטפורמה המקוונת, והמעקב אחר התיק קריטי: כל מסמך חסר עלול לעכב את החתימה על הצו מעבר לגיל 18 של הילד, וכפי שקבעה מועצת המדינה, האיחור לא יעזור אחר כך. רישום לידות ונישואין ישראליים נעשה דרך הקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב או ישירות בשירות המרכזי בנאנט (service central d’état civil de Nantes, הגוף המרכזי הרושם מעשי מרשם של צרפתים בחו״ל), וההערה השולית בגיליון הלידה לפי סעיף 28 נרשמת באותו שירות. מומלץ לשמור כל אישור מסירה וכל קבלה: בתיק פריז ההורים הפסידו בין היתר כי לא הצליחו להוכיח שמסרו מסמך בזמן, והוכחה כזו נשמרת רק בקבלות.

סיכום

ילד קטין של הורה ישראלי שהתאזרח הופך לצרפתי אוטומטית רק אם שלושה תנאים מתקיימים יחד ביום החתימה על הצו: הילד קטין, הילד מתגורר עם ההורה בצרפת באופן יציב (או לסירוגין אצלו אחרי פרידה), ושמו של הילד כתוב בגוף הצו או ההצהרה. שתי החלטות מהקיץ האחרון, של מועצת המדינה ושל בית המשפט בפריז, מראות שבתי המשפט אוכפים כל תנאי בנפרד, דורשים מסמכים מקוריים, ולא סולחים על שם חסר, גם כשהילד נולד בצרפת וגדל בה, וגם כשההליך המנהלי התארך. הורים ישראלים צריכים לכלול את הילדים בתיק כבר מהיום הראשון, לעקוב אחר ההליך כדי שהצו ייחתם לפני גיל 18, ולשמור כל קבלה על מסירת מסמך. כשהשם נשמט, הסדר הפעולות הנכון הוא בקשת תיקון מנהלית, בקשת תעודת אזרחות לילד, תביעה בפני בית המשפט רק כשיש מחלוקת אמיתית, ובמקביל בחינת התאזרחות נפרדת של הילד לפי סעיף 21-22. מי שמכין את התיק נכון מההתחלה חוסך שנים של הליכים.

📄 חוזר רשמי