משרד Kohen Avocats · פריז 16
אימוץ ודרכון צרפתי לישראלים: אימוץ מלא מול אימוץ פשוט, אזרחות, רישום בנאנט וערעור על סירוב (2026)

עו"ד חסן כהן פועל במקרים דחופים, מתחנת המשטרה ועד בית המשפט לפשעים חמורים. ניתוח אסטרטגי ראשוני: 80 € כולל מע״מ, מענה אישי בתוך 24 שעות.

100% חסוי · חיסיון מקצועי · ללא התחייבות

מאמר שהופק באמצעות בינה מלאכותית, לפי תהליך שתוכנן ומפוקח על ידי המשרד

מקור: בית המשפט לערעורים (Cour de cassation) – מאגר הנתונים הפתוח « Judilibre » & « Légifrance ».

לשכת עורכי הדין של פריז מעצר, חקירה, בית משפט לפשעים חמורים פרופיל CNB avocat.fr
חסן כהן, עורך דין לדיני הגירה בפריז
עו"ד חסן כהן
עורך דין, לשכת עורכי הדין של פריז

אימוץ ודרכון צרפתי לישראלים: אימוץ מלא מול אימוץ פשוט, אזרחות, רישום בנאנט וערעור על סירוב (2026)

לשוחח עם עורך דין 06 89 11 34 45

משפחה ישראלית שבה אחד ההורים אזרח צרפתי, או זוג ישראלים המתגורר בצרפת ושוקל לאמץ, נתקלת בשאלה שחוזרת שוב ושוב מול הקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב: האם הילד המאומץ מקבל אזרחות צרפתית (nationalité française) באופן אוטומטי, או שיש להגיש בקשה נפרדת. התשובה הצרפתית תלויה בסוג האימוץ. אימוץ מלא (adoption plénière), המנתק לחלוטין את הקשר המשפטי עם המשפחה הביולוגית, מעניק לילד מעמד של ילד ביולוגי של המאמץ, ולכן האזרחות נקבעת לפי כללי ההולדה, בעיקר לפי סעיף 18 לחוק האזרחי (Code civil). אימוץ פשוט (adoption simple), המוסיף קשר הורי חדש בלי למחוק את הקשר המקורי, אינו מעניק אזרחות אוטומטית, והילד יכול לרכוש אותה רק בהצהרה (déclaration de nationalité) לפי סעיף 21-12 לחוק האזרחי, עד גיל 18 ובתנאי מגורים בצרפת. ההבחנה הזאת קובעת הכול: איזה מסמכים מגישים, לאן פונים, כמה זמן ההליך נמשך, ומה עושים כשפקיד הקונסוליה או המזכירות מסרבים להנפיק דרכון צרפתי (passeport français) או תעודת אזרחות צרפתית (certificat de nationalité française, בקיצור CNF).

הקורא הישראלי פוגש כאן כמה מונחים צרפתיים שחוזרים לאורך המאמר, וכדאי להכיר אותם כבר עכשיו. החוק האזרחי, Code civil, הוא החוק המרכזי שקובע מיהו צרפתי. בית המשפט המשפטי, tribunal judiciaire, הוא בית המשפט האזרחי שמכריע בסכסוכי אזרחות, והתובע הכללי, procureur de la République או ministère public, רשאי לתקוף אזרחות שניתנה בטעות. המרשם המרכזי בנאנט, service central d’état civil de Nantes, הוא הגוף שרושם לידות, נישואין, גירושין ופסקי אימוץ של צרפתים שנולדו או נישאו בחו״ל. אישור ביצוע, exequatur, הוא החלטה של בית משפט צרפתי שנותנת תוקף בצרפת לפסק דין זר, למשל פסק אימוץ ישראלי. החזקת מעמד של צרפתי, possession d’état de Français, היא ההתנהגות היומיומית כצרפתי לאורך שנים: דרכון, תעודת זהות, הצבעה, שירות צבאי. אפוסטיל (apostille) הוא חותמת בינלאומית המאמתת מסמך ציבורי ישראלי לשימוש בצרפת. המאמר הזה מלווה את המשפחה הישראלית משלב ההבחנה בין שני סוגי האימוץ, דרך בניית תיק המסמכים והרישום בנאנט, ועד להתמודדות עם סירוב וערעור לבית המשפט, עם הפסיקה העדכנית של בית המשפט העליון הצרפתי, Cour de cassation, ועם קישורים למקורות הרשמיים בלבד.

I. אימוץ מלא מול אימוץ פשוט: מתי הילד המאומץ מקבל אזרחות צרפתית אוטומטית ומתי נדרשת הצהרה עד גיל 18

A. אימוץ מלא של ילד על ידי הורה צרפתי: אזרחות מלידה, קביעת המועד הקובע ורישום בנאנט לצורך דרכון

הכלל הבסיסי של האימוץ המלא כתוב בסעיף 20 לחוק האזרחי, והוא קובע שני דברים במכה אחת. ראשית, ילד שהוא צרפתי מכוח הפרק נחשב צרפתי מיום לידתו, גם אם התנאים התבררו רק אחר כך. הלשון הרשמית קובעת: “L’enfant qui est français en vertu des dispositions du présent chapitre est réputé avoir été français dès sa naissance, même si l’existence des conditions requises par la loi pour l’attribution de la nationalité française n’est établie que postérieurement.” (הילד שהוא צרפתי מכוח הוראות פרק זה נחשב צרפתי מיום לידתו, גם אם קיומם של התנאים הנדרשים בחוק להענקת האזרחות הצרפתית הוכח רק במועד מאוחר יותר). שנית, אזרחותו של ילד שאומץ באימוץ מלא נקבעת לפי אותם סעיפים החלים על ילד ביולוגי. הלשון הרשמית קובעת: “La nationalité de l’enfant qui a fait l’objet d’une adoption plénière est déterminée selon les distinctions établies aux articles 18 et 18-1 , 19-1 , 19-3 et 19-4 ci-dessus.” (אזרחותו של ילד שהיה נשוא לאימוץ מלא נקבעת לפי ההבחנות הקבועות בסעיפים 18, 18-1, 19-1, 19-3 ו-19-4 לעיל). בפועל, הסעיף החשוב ביותר למשפחות ישראליות הוא סעיף 18, הקובע בפשטות: “Est français l’enfant dont l’un des parents au moins est français.” (צרפתי הוא הילד שלפחות אחד מהוריו צרפתי). לכן ילד ישראלי שאומץ באימוץ מלא על ידי הורה צרפתי נחשב ילדו של צרפתי, והוא צרפתי מיום לידתו, בדיוק כאילו נולד לו ביולוגית.

המועד הקובע לבדיקת אזרחות המאמץ הוכרע בפסיקה, והוא קריטי למשפחות שבהן ההורה התאזרח אחרי האימוץ. בית המשפט העליון הצרפתי, Cour de cassation, קבע ביום 13 בפברואר 2019, תיק מס’ 18-50.012, כי ילד שנהנה מאימוץ מלא על ידי צרפתי הוא צרפתי, וכי תנאי האזרחות של המאמץ נבחן ביום הגשת הבקשה לאימוץ מלא, שהוא המועד שבו האימוץ יוצר את הקשר ההורי. הלשון המדויקת של פסק הדין קובעת: “il résulte de la combinaison des articles 20, alinéa 2, et 18 du code civil que l’enfant qui bénéficie d’une adoption plénière par un Français est français” (עולה מצירוף סעיף 20 פסקה 2 וסעיף 18 לחוק האזרחי כי ילד שנהנה מאימוץ מלא על ידי צרפתי הוא צרפתי). באותו פסק דין הוסיף בית המשפט: “la condition tenant à la nationalité de l’adoptant doit s’apprécier au jour du dépôt de la requête en adoption plénière, date à laquelle cette adoption établit la filiation entre l’adopté et l’adoptant, en application de l’article 355 du code civil” (התנאי הנוגע לאזרחות המאמץ צריך להיבחן ביום הגשת הבקשה לאימוץ מלא, שהוא המועד שבו האימוץ יוצר את ההורות בין המאומץ למאמץ, לפי סעיף 355 לחוק האזרחי). באותו מקרה אושרה אזרחותה של ילדה שאומצה בברזוויל בשנת 2008 על ידי מאמצת שחזרה לאזרחות הצרפתית בצו משנת 1999, כי ביום הבקשה המאמצת כבר הייתה צרפתית. המסר למשפחה הישראלית חד: אם ההורה המאמץ היה צרפתי ביום הגשת בקשת האימוץ המלא, הילד צרפתי מלידה, ואין צורך בהצהרה או בהתאזרחות.

השלב המעשי אחרי פסק האימוץ הוא הרישום במרשם המרכזי בנאנט. פסק אימוץ ישראלי אינו נרשם אוטומטית בצרפת. כאשר האימוץ נערך בישראל, המשפחה מבקשת את רישום פסק הדין (transcription) או את אישור הביצוע שלו, ואז מבוקש רישום הלידה המעודכן הכולל את שמות ההורים המאמצים. סעיף 354 לחוק האזרחי קובע כי פסק האימוץ נרשם במרשמי המרשם האזרחי וכי הרישום מחליף את תעודת הלידה של המאומץ: “La transcription tient lieu d’acte de naissance à l’adopté.” (הרישום מחליף את תעודת הלידה של המאומץ). לגבי אימוץ שנפסק בחו״ל ויש לו בצרפת השפעות של אימוץ מלא, סעיף 358 מוסיף כי המאמצים בוחרים את שם המשפחה בעת בקשת הרישום, בהצהרה המופנית לתובע הכללי של מקום הרישום: “Les adoptants exercent l’option qui leur est ouverte par cet article lors de la demande de transcription du jugement d’adoption, par déclaration adressée au procureur de la République du lieu où cette transcription doit être opérée.” (המאמצים מפעילים את זכות הבחירה הנתונה להם בסעיף זה בעת בקשת רישום פסק האימוץ, בהצהרה המופנית לתובע הכללי של המקום שבו הרישום צריך להתבצע). רק אחרי הרישום בנאנט ניתן לקבל עותק מלא של תעודת הלידה הצרפתית, וממנו הדרך לדרכון צרפתי בקונסוליה בתל אביב קצרה: הקונסוליה בודקת את הרישום בנאנט, את אזרחות ההורה המאמץ ביום הבקשה, ואת תוקף פסק האימוץ, ומנפיקה את הדרכון כשהשרשרת שלמה. דף השירות הציבורי הרשמי על אזרחותו של ילד מאומץ מסכם את הכלל הזה בפשטות ומפנה לסעיפים הרלוונטיים, וכדאי לקרוא אותו לפני כל פנייה לקונסוליה: Nationalité française d’un enfant adopté. הדף המשלים על אימוץ ילד בחו״ל מפרט את שלבי האישורים הנדרשים בצרפת ובמדינת המוצא: Comment adopter un enfant à l’étranger.

טעות נפוצה של משפחות ישראליות היא לחשוב שאימוץ מלא שנפסק בישראל מוכר אוטומטית בצרפת בלי בדיקה. הדין הצרפתי בודק האם פסק האימוץ הזר יוצר באמת ניתוק מוחלט מהמשפחה הביולוגית, והאם ההליך כיבד את הסדר הציבורי הבינלאומי הצרפתי, למשל הסכמת ההורים הביולוגיים, טובת הילד והיעדר תשלום אסור. כאשר בית המשפט בצרפת קובע שהאימוץ הזר שווה ערך לאימוץ מלא, הוא מעניק לו את מלוא ההשפעות: הורות חדשה, שם חדש ואזרחות לפי סעיף 20. כאשר האימוץ הזר אינו מגיע לרף הזה, הוא מסווג כאימוץ פשוט, ואז חל המסלול של סעיף 21-12 בלבד. לכן כבר בשלב הראשון המשפחה צריכה לברר עם עורך הדין איזה סוג אימוץ נפסק בישראל, האם פסק הדין מציין ניתוק מוחלט של הקשר הביולוגי, והאם נדרש אישור ביצוע מלא או שרישום פשוט מספיק. התשובות לשלוש השאלות האלה קובעות האם הילד כבר צרפתי וזכאי לדרכון מיידי, או שיש להגיש הצהרת אזרחות נפרדת לפני גיל 18.

B. אימוץ פשוט אינו מעניק אזרחות אוטומטית: הצהרה עד גיל הבגרות, מגורים בצרפת במועד ההצהרה והמועד הקובע לאזרחות המאמץ

האימוץ הפשוט שונה בתכלית. סעיף 360 לחוק האזרחי קובע כי האימוץ הפשוט מעניק למאומץ הורות שנוספת להורות המקורית: “L’adoption simple confère à l’adopté une filiation qui s’ajoute à sa filiation d’origine selon les modalités prévues au présent chapitre.” (האימוץ הפשוט מעניק למאומץ הורות שנוספת להורות המקורית שלו לפי התנאים הקבועים בפרק זה). המאומץ ממשיך להשתייך למשפחת המוצא ושומר בה על כל זכויותיו, והמאמץ מקבל לבדו את מלוא זכויות ההורות. סעיף 362 מוסיף: “L’adoptant est seul investi à l’égard de l’adopté de tous les droits d’autorité parentale, inclus celui de consentir au mariage de l’adopté.” (המאמץ מושקע לבדו כלפי המאומץ במלוא זכויות ההורות, כולל הזכות להסכים לנישואי המאומץ). מאחר שהקשר הביולוגי אינו נמחק, המחוקק הצרפתי לא העניק אזרחות אוטומטית, אלא פתח מסלול הצהרה מיוחד לילדים עד גיל הבגרות. סעיף 21-12 קובע: “L’enfant qui a fait l’objet d’une adoption simple par une personne de nationalité française peut, jusqu’à sa majorité, déclarer, dans les conditions prévues aux articles 26 et suivants , qu’il réclame la qualité de Français, pourvu qu’à l’époque de sa déclaration il réside en France.” (ילד שהיה נשוא לאימוץ פשוט על ידי אדם בעל אזרחות צרפתית רשאי, עד הגיעו לבגרות, להצהיר, בתנאים הקבועים בסעיפים 26 ואילך, כי הוא דורש את מעמד הצרפתי, ובלבד שבמועד הצהרתו הוא מתגורר בצרפת). לאותו סעיף יש הקלה חשובה למשפחות ישראליות הגרות בישראל: “Toutefois, l’obligation de résidence est supprimée lorsque l’enfant a été adopté par une personne de nationalité française n’ayant pas sa résidence habituelle en France.” (אולם חובת המגורים מבוטלת כאשר הילד אומץ על ידי אדם בעל אזרחות צרפתית שאין לו מגורי קבע בצרפת). כלומר, ילד הגר בישראל שאומץ באימוץ פשוט על ידי צרפתי הגר בישראל פטור מתנאי המגורים בצרפת, אך עדיין חייב להגיש את ההצהרה לפני גיל 18.

הפסיקה העדכנית החמירה את המועד הקובע, וכל משפחה ישראלית חייבת להכיר אותה לפני שהיא בונה על הצהרה עתידית. ביום 26 בנובמבר 2025, תיק מס’ 24-14.467, דחה בית המשפט העליון בקשת רישום של הצהרה שהגיש צעיר שאומץ באימוץ פשוט במדגסקר בשנת 2009 על ידי מאמצת שקיבלה אזרחות צרפתית רק בשנת 2012 בעקבות נישואיה. בית המשפט קבע כי תנאי אזרחות המאמץ נבחן ביום האימוץ עצמו, ולא ביום ההצהרה ולא ביום אישור הביצוע. הלשון המדויקת קובעת: “Il résulte de la combinaison de l’article 21-12, alinéa 1er, du code civil et de l’article 16 du décret n° 93-1362 du 30 décembre 1993 que la condition tenant à la nationalité de l’adoptant doit s’apprécier au jour de l’adoption, peu important la date à laquelle l’exequatur, qui n’est pas une condition requise, a été conféré à la décision d’adoption.” (עולה מצירוף סעיף 21-12 פסקה ראשונה לחוק האזרחי וסעיף 16 לצו מס’ 93-1362 מיום 30 בדצמבר 1993 כי התנאי הנוגע לאזרחות המאמץ צריך להיבחן ביום האימוץ, ואין חשיבות למועד שבו ניתן אישור הביצוע להחלטת האימוץ, שאינו תנאי נדרש). בית המשפט הוסיף כי איסוף מכוח החלטה שיפוטית אינו שקול לאימוץ, ולכן ילד שאומץ באימוץ פשוט על ידי מי שהתאזרחה רק אחרי האימוץ אינו יכול לעקוף את המכשול דרך המסלול של ילד שנאסף: “Le recueil sur décision de justice ne pouvant être assimilé à une adoption, ce texte fait obstacle à ce que l’enfant, ayant fait l’objet d’une adoption simple, même revêtue de l’exequatur, par une personne dont la nationalité française a été acquise après son adoption, puisse souscrire une déclaration de nationalité sur le fondement de l’article 21-12, alinéa 3, 1°, du code civil.” (האיסוף מכוח החלטה שיפוטית אינו יכול להיחשב כאימוץ, ולכן הוראה זו מונעת מילד שהיה נשוא לאימוץ פשוט, גם אם ניתן לו אישור ביצוע, על ידי אדם שאזרחותו הצרפתית נרכשה אחרי האימוץ, לחתום על הצהרת אזרחות מכוח סעיף 21-12 פסקה 3 סעיף 1 לחוק האזרחי). התוצאה המעשית חדה: אם המאמץ לא היה צרפתי ביום האימוץ הפשוט, ההצהרה מכוח הפסקה הראשונה תידחה, גם אם ביום ההצהרה המאמץ כבר צרפתי וגם אם ניתן אישור ביצוע. פסק דין קודם מיום 7 ביוני 2023, תיק מס’ 22-50.004, כבר סימן את הכיוון כשבחן הצהרה של אותו צעיר וקבע כי יש לקרוא את סעיף 21-12 בדייקנות, בלי להרחיב את תנאיו: “Il résulte de ce texte que peuvent réclamer la nationalité française, par déclaration souscrite dans les conditions prévues aux articles 26 et suivants, jusqu’à sa majorité et à condition qu’à l’époque de sa déclaration il réside en France, l’enfant qui a fait l’objet d’une adoption simple par une personne de nationalité française” (עולה מהוראה זו כי רשאים לדרוש את האזרחות הצרפתית, בהצהרה החתומה בתנאים הקבועים בסעיפים 26 ואילך, עד בגרותם ובתנאי שבמועד הצהרתם הם מתגוררים בצרפת, הילד שהיה נשוא לאימוץ פשוט על ידי אדם בעל אזרחות צרפתית). משפחה ישראלית שבה ההורה התאזרח אחרי האימוץ צריכה אפוא לבדוק מסלולים אחרים, כמו מגורי הילד בצרפת וחינוך צרפתי של חמש שנים לפי הפסקה השלישית, או התאזרחות רגילה בצו, ולא להסתמך על ההצהרה הפשוטה.

מעבר לשאלת המועד, ההצהרה עצמה היא הליך פורמלי עם תנאי סף וסירוב אפשרי. ההצהרה נחתמת לפני רשם או קונסול, נבדקת על ידי שר המשפטים, ורישומה יכול להידחות מחמת אי עמידה בתנאים, למשל הגשה אחרי גיל 18, היעדר מגורים בצרפת כשהם נדרשים, או מאמץ שלא היה צרפתי ביום האימוץ. הסירוב ניתן לערעור לפני בית המשפט המשפטי בתוך שישה חודשים, והנטל להוכיח עמידה בתנאים מוטל על המצהיר. לכן מומלץ למשפחה ישראלית לא לחכות לשנתו ה-18 של הילד: לאסוף מוקדם את פסק האימוץ הישראלי, את הוכחת אזרחות המאמץ ביום האימוץ, את הוכחות המגורים, ולהגיש את ההצהרה כשהילד קטין, עם מרווח זמן לתיקון ליקויים או לערעור. כאשר הקונסוליה בתל אביב מסרבת לקבל את ההצהרה או דורשת מסמכים נוספים, יש לבקש החלטה כתובה ומנומקת, כי רק החלטה כזאת מאפשרת ערעור מסודר.

II. איך מוכיחים את האזרחות מול הקונסוליה ובית המשפט: תיק מסמכים ישראלי מלא, תעודת אזרחות וערעור על סירוב

A. תיק המסמכים הישראלי שעובר את בדיקת הקונסוליה: פסק דין, אפוסטיל, תרגום מושבע, רישום בנאנט ובקשת דרכון

הקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב אינה מסתפקת בהצהרה של ההורים, והיא בודקת שרשרת מסמכים שלמה: פסק האימוץ הישראלי המקורי, הוכחה שהוא חלוט, אפוסטיל של משרד החוץ הישראלי או של הנהלת בתי המשפט, תרגום צרפתי של מתרגם מושבע (traducteur assermenté), הוכחת אזרחות המאמץ במועד הקובע, תעודות לידה ישראליות של הילד, ולפי הצורך אישור ביצוע צרפתי ורישום בנאנט. הבסיס החוקי לבדיקת המסמכים הזרים הוא סעיף 47 לחוק האזרחי, הקובע כי מסמך מרשם שנערך בחו״ל לפי הצורות הנהוגות שם מהווה ראיה, אלא אם הוכח שהוא בלתי תקין, מזויף או שהעובדות המוצהרות בו אינן תואמות את המציאות. הלשון הרשמית קובעת: “Tout acte de l’état civil des Français et des étrangers fait en pays étranger et rédigé dans les formes usitées dans ce pays fait foi, sauf si d’autres actes ou pièces détenus, des données extérieures ou des éléments tirés de l’acte lui-même établissent, le cas échéant après toutes vérifications utiles, que cet acte est irrégulier, falsifié ou que les faits qui y sont déclarés ne correspondent pas à la réalité.” (כל מסמך מרשם של צרפתים ושל זרים שנערך במדינה זרה ונכתב בצורות הנהוגות במדינה זו מהווה ראיה, אלא אם מסמכים או ראיות אחרים המוחזקים, נתונים חיצוניים או יסודות העולים מהמסמך עצמו מוכיחים, לפי הצורך אחרי כל הבדיקות המועילות, כי המסמך בלתי תקין, מזויף או שהעובדות המוצהרות בו אינן תואמות את המציאות). בפועל, הקונסוליה מפעילה את סעיף 47 כאשר תעודת הלידה הישראלית אינה עקבית עם פסק האימוץ, כאשר התאריכים אינם מסתדרים, או כאשר חסר אפוסטיל, ואז היא דורשת בדיקות נוספות, חוות דעת או פנייה לנאנט. משפחה שמגישה תיק מסודר מההתחלה, עם אפוסטיל על כל מסמך ציבורי ישראלי ותרגום מושבע מלא כולל חותמות, חוסכת חודשים של התכתבות.

נטל ההוכחה באזרחות מוטל על מי שטוען לאזרחות, וזאת נקודת המוצא של כל תיק. סעיף 30 לחוק האזרחי קובע: “La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause.” (נטל ההוכחה, בענייני אזרחות צרפתית, מוטל על מי שאזרחותו עומדת על הפרק). החריג היחיד הוא מחזיק תעודת אזרחות תקפה, שאז הנטל עובר למי שחולק עליה. סעיף 30-1 מוסיף כי כאשר האזרחות נרכשת שלא בהצהרה, בצו או בסיפוח שטחים, יש להוכיח את קיומם של כל התנאים הנדרשים בחוק: “Lorsque la nationalité française est attribuée ou acquise autrement que par déclaration, décret d’acquisition ou de naturalisation, réintégration ou annexion de territoires, la preuve ne peut être faite qu’en établissant l’existence de toutes les conditions requises par la loi.” (כאשר האזרחות הצרפתית מוענקת או נרכשת שלא בהצהרה, בצו רכישה או התאזרחות, בהשבה לאזרחות או בסיפוח שטחים, ההוכחה אפשרית רק בהוכחת קיומם של כל התנאים הנדרשים בחוק). לכן בבקשת דרכון ראשון לילד מאומץ הקונסוליה דורשת להוכיח כל חוליה: אזרחות המאמץ ביום הבקשה לאימוץ מלא או ביום האימוץ הפשוט, תוקף פסק האימוץ, סיווגו כמלא או כפשוט, רישום בנאנט כשהוא נדרש, ומגורי הילד כשההצהרה טעונה מגורים. החוליה החלשה השכיחה בתיקים ישראליים היא הוכחת אזרחות המאמץ במועד הקובע: דרכון צרפתי בתוקף מאותה תקופה, תעודת אזרחות, צו התאזרחות או צו השבה לאזרחות עם תאריך פרסום. הצהרה כללית שההורה תמיד היה צרפתי אינה מספיקה, ויש לצרף מסמך מתוארך.

שאלת החזקת מעמד של צרפתי עולה בעיקר במשפחות שבהן הסב או הסבתא היו צרפתים שהיגרו לישראל לפני עשרות שנים, והקונסוליה מפקפקת ברציפות האזרחות לאורך הדורות. סעיף 30-2 קובע כי כאשר האזרחות מקורה בהורות בלבד, היא נחשבת מוכחת, בכפוף לראיה לסתור, אם הנוגע בדבר וההורה שיכול היה להעביר לו אותה החזיקו בקביעות במעמד של צרפתים. מנגד, סעיף 30-3 קובע מחסום חד: “Lorsqu’un individu réside ou a résidé habituellement à l’étranger, où les ascendants dont il tient par filiation la nationalité sont demeurés fixés pendant plus d’un demi-siècle, cet individu ne sera pas admis à faire la preuve qu’il a, par filiation, la nationalité française si lui-même et celui de ses père et mère qui a été susceptible de la lui transmettre n’ont pas eu la possession d’état de Français.” (כאשר אדם מתגורר או התגורר דרך קבע בחו״ל, שבו האבות שמהם הוא שואב בהורות את האזרחות נותרו קבועים במשך יותר מחצי מאה, אדם זה לא יורשה להוכיח כי יש לו, בהורות, אזרחות צרפתית אם הוא עצמו וההורה שיכול היה להעביר לו אותה לא החזיקו במעמד של צרפתים). במקרה כזה בית המשפט מציין את אובדן האזרחות לפי סעיף 23-6, הקובע: “La perte de la nationalité française peut être constatée par jugement lorsque l’intéressé, français d’origine par filiation, n’en a point la possession d’état et n’a jamais eu sa résidence habituelle en France, si les ascendants, dont il tenait la nationalité française, n’ont eux-mêmes ni possession d’état de Français, ni résidence en France depuis un demi-siècle.” (אובדן האזרחות הצרפתית יכול להיקבע בפסק דין כאשר הנוגע בדבר, צרפתי מלידה בהורות, אינו מחזיק במעמד של צרפתי ומעולם לא היה לו מגורי קבע בצרפת, אם האבות שמהם שאב את האזרחות הצרפתית לא החזיקו בעצמם לא במעמד של צרפתים ולא במגורים בצרפת זה חצי מאה). לכן במשפחה שבה המאמץ עצמו הוא נכד של צרפתים שהתיישבו בישראל לפני עשרות שנים, יש להוכיח תחילה את אזרחות המאמץ עצמו, עם דרכונים, תעודות זהות, רישומי הצבעה או שירות לאומי, ורק אחר כך את אזרחות הילד המאומץ. כאשר המאמץ מחזיק תעודת אזרחות תקפה, הנטל מתהפך לטובתו, ולכן הוצאת תעודת אזרחות למאמץ לפני בקשת הדרכון לילד היא לעיתים הצעד החכם ביותר.

B. סירוב דרכון, סירוב תעודת אזרחות וסירוב רישום הצהרה: תביעה להכרת אזרחות, הגנת התובע הכללי וייחוד פריז ואיל דה פראנס

כאשר הקונסוליה מסרבת להנפיק דרכון, או כאשר המזכירות (greffe) מסרבת להנפיק תעודת אזרחות, או כאשר שר המשפטים מסרב לרשום הצהרה לפי סעיף 21-12, המשפחה אינה נשארת בלי מענה. הדרך המרכזית היא תביעה להכרה או לשלילה של אזרחות לפני בית המשפט המשפטי, שבה התובע מבקש מבית המשפט להצהיר שהוא צרפתי, או התובע הכללי מבקש להצהיר שאינו צרפתי. ההליך הזה מתנהל בכתב, עם ראיות מסודרות, והוא המקום שבו הפסיקה של בית המשפט העליון משחקת תפקיד מכריע. פסק הדין משנת 2019 מלמד כי תובע המחזיק פסק אימוץ מלא עם אישור ביצוע הקובע השפעות של אימוץ מלא, ומוכיח שהמאמץ היה צרפתי ביום הגשת הבקשה, זכאי להכרה באזרחותו לפי סעיפים 20 ו-18. פסק הדין משנת 2025 מלמד את הצד ההפוך: תובע המסתמך על אימוץ פשוט כשהמאמצת התאזרחה רק אחרי האימוץ יידחה, גם אם האימוץ קיבל אישור ביצוע, כי המועד הקובע הוא יום האימוץ, וכי איסוף שיפוטי אינו תחליף לאימוץ. עורך הדין הבונה את התביעה צריך לבחור את העילה הנכונה כבר בכתב התביעה: אימוץ מלא עם סעיפים 20 ו-18, או הצהרה לפי סעיף 21-12 כשהמאמץ היה צרפתי ביום האימוץ, או מסלול חינוך צרפתי של חמש שנים כשהתנאים מתקיימים, ולא לערבב ביניהם.

לבתי המשפט של פריז ואיל דה פראנס יש תפקיד מעשי מיוחד בתיקים ישראליים. התביעות להכרת אזרחות של ישראלים הגרים בישראל מוגשות לרוב לפני בית המשפט המשפטי של פריז, שהוא בעל ניסיון רב בתיקי מרשם של צרפתים בחו״ל וברישומי נאנט. בקשות לאישור ביצוע של פסקי אימוץ ישראליים מוגשות אף הן לבית המשפט המשפטי, והמזכירות בודקת את הסדר הציבורי הבינלאומי, את טובת הילד ואת תקינות ההליך הישראלי. משפחה הגרה באיל דה פראנס נהנית מקרבה פיזית לדיונים, מאפשרות להגיש מסמכים מקוריים למזכירות, ומגישה מהירה יותר לבדיקות משלימות. כאשר הילד גר בישראל, ההורים צריכים לתכנן ייצוג בפריז, ייפוי כוח מתורגם עם אפוסטיל, ולוח זמנים הכולל תרגומים, בדיקות קונסולריות ותשובות לנאנט. בכל מקרה, עוד לפני התביעה כדאי למצות את הערוץ המנהלי: בקשה מנומקת חוזרת לקונסוליה עם המסמך החסר, בקשת תעודת אזרחות מהמזכירות עם תיק מלא, או ערעור על סירוב רישום הצהרה בתוך המועד, כי תיק מנהלי מסודר מחזק את התביעה המשפטית ומקצר אותה.

שלוש טעויות חוזרות מפילות תיקים טובים, וכדאי להכיר אותן מראש. הראשונה היא הגשת הצהרה לפי סעיף 21-12 אחרי גיל 18, כשהדלת כבר סגורה, מתוך מחשבה שניתן לבקש הארכה. אין הארכה, ויש להגיש כשהילד קטין. השנייה היא הסתמכות על אזרחות מאמץ שהתקבלה אחרי האימוץ, בניגוד לפסק הדין משנת 2025, מתוך מחשבה שדי בכך שהמאמץ צרפתי ביום ההצהרה. הדין דורש צרפתיות ביום האימוץ, ויש לבדוק את התאריכים לפני כל הגשה. השלישית היא הגשת תרגום חלקי או מסמך ישראלי בלי אפוסטיל, המובילה לסירוב לפי סעיף 47 ולעיכוב של חודשים. תיק ישראלי תקין כולל את פסק האימוץ המלא עם חותמת בית המשפט, אישור חלוטות, אפוסטיל, תרגום מושבע של כל עמוד כולל החותמות, הוכחת אזרחות המאמץ במועד הקובע, תעודת הלידה הישראלית, ולפי הצורך אישור ביצוע ורישום נאנט. כאשר התיק הזה מוגש בשלמותו, הקונסוליה מנפיקה דרכון, המזכירות מנפיקה תעודת אזרחות, ושר המשפטים רושם את ההצהרה, והילד המאומץ מקבל את מלוא זכויותיו כאזרח צרפתי.

סיכום

הילד המאומץ במשפחה ישראלית מקבל אזרחות צרפתית אוטומטית רק באימוץ מלא, כשהמאמץ היה צרפתי ביום הגשת הבקשה, לפי סעיפים 20 ו-18, עם רישום בנאנט ודרכון בקונסוליה. באימוץ פשוט אין אזרחות אוטומטית, ויש להגיש הצהרה לפי סעיף 21-12 לפני גיל 18, כשהמאמץ היה צרפתי כבר ביום האימוץ, עם פטור ממגורים בצרפת כשהמאמץ גר דרך קבע בישראל. נטל ההוכחה מוטל על המשפחה, המסמכים הישראליים נבדקים לפי סעיף 47, והחזקת מעמד של צרפתי לאורך הדורות קובעת במשפחות ותיקות לפי סעיפים 30 עד 30-3. הפסיקה משנת 2019 פותחת את הדלת לאימוץ מלא מתועד היטב, והפסיקה משנת 2025 סוגרת את הדלת להצהרות הנסמכות על התאזרחות מאוחרת של המאמץ. משפחה הבונה תיק מסודר, עם פסק דין חלוט, אפוסטיל, תרגום מושבע, הוכחת אזרחות במועד הקובע ורישום בנאנט, מקבלת דרכון ותעודת אזרחות בלי סיבובים מיותרים, וגם כשמגיע סירוב, יש לה דרך ברורה לבית המשפט המשפטי, בעיקר בפריז, עם עילות מוכחות וסיכוי ממשי להכרה באזרחות.

📄 חוזר רשמי