ישראלי שנולד בישראל לאב צרפתי מגיש בקשה לתעודת אזרחות צרפתית, certificat de nationalité française, בקיצור CNF, כדי לחדש דרכון צרפתי או לרשום את ילדיו כאזרחים. התשובה שמגיעה מלשכת בית המשפט, greffe du tribunal judiciaire, אינה התעודה המיוחלת אלא מכתב סירוב: תעודת הלידה הישראלית אינה משכנעת, השם של ההורה הצרפתי מאוית אחרת במסמך אחר, או שהרישום של הלידה במרשם המרכזי בנאנט, service central d’état civil de Nantes, אינו תואם את המסמכים. אותו ישראלי מחזיק לעיתים דרכון צרפתי ישן, רשום במרשם הקונסולרי בתל אביב, consulat général de France à Tel-Aviv, ומשוכנע שהאזרחות שלו מובנת מאליה, ומגלה לפתע שהאזרחות עצמה עומדת למבחן. מאמר זה מסביר את כל המסלול המשפטי של מצב כזה: מהי תעודת האזרחות הצרפתית ומה היא שווה בבית המשפט, איך נבחן מסמך ישראלי שמוצג בפני רשות צרפתית, מי נושא בנטל ההוכחה כאשר התעודה נשללת או מסורבת, מהי החזקת מעמד, possession d’état, ואיך מערערים בפני בית המשפט המחוזי, tribunal judiciaire, כאשר הפרקליטות, ministère public, חולקת על האזרחות. ההסברים מבוססים על סעיפי ספר החוקים האזרחי, Code civil, כפי שהם מופיעים באתר Légifrance, ועל פסיקה של בית המשפט העליון לערעורים, Cour de cassation, שנקראה במלואה לצורך מאמר זה.
I. תעודת האזרחות סורבה כי המסמך הישראלי מעורער: מי מנפיק, מה התעודה שווה ומה דינו של מסמך זר
A. מי מנפיק את תעודת האזרחות הצרפתית, למי היא שייכת מלידה ומה היא מוכיחה
תעודת האזרחות הצרפתית, certificat de nationalité française, היא מסמך רשמי שמצהיר כי אדם מסוים הוא אזרח צרפתי מכוח הוראה מסוימת בחוק. בניגוד לדרכון, שהוא מסמך נסיעה, ובניגוד לתעודת זהות, שהיא מסמך זיהוי, תעודת האזרחות עוסקת בשאלה עצמה: האם האדם אזרח או לא. לכן הרשויות דורשות אותה דווקא במצבי הגבול, כאשר האזרחות אינה ברורה מאליה: ילד שנולד בישראל להורה צרפתי ומבקש דרכון ראשון, נכד של צרפתי שמבקש להירשם כצרפתי, או אדם שהמסמכים שלו סותרים זה את זה. המונח הצרפתי tribunal judiciaire פירושו בית המשפט המחוזי, הערכאה האזרחית הכללית, והמונח directeur des services de greffe judiciaires פירושו מנהל לשכת בית המשפט, הפקיד הבכיר שמוסמך לחתום על התעודה. החוק קובע: «Le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire a seul qualité pour délivrer un certificat de nationalité française à toute personne justifiant qu’elle a cette nationalité» (מנהל לשכת בית המשפט המחוזי הוא היחיד שמוסמך להנפיק תעודת אזרחות צרפתית לכל אדם שמוכיח שהוא בעל אזרחות כזו). המשמעות המעשית היא שאף קונסול, אף פקיד עירייה, mairie, ואף נציג מחוז, préfet, אינם מוסמכים להנפיק את התעודה או לחתום עליה: הבקשה מוגשת ללשכת בית המשפט, וההחלטה מתקבלת שם.
הזכאות עצמה של ישראלים רבים נובעת מהורה צרפתי. הכלל הבסיסי של אזרחות מכוח מוצא, filiation, פשוט: «Est français l’enfant dont l’un des parents au moins est français» (צרפתי הוא ילד שלפחות אחד מהוריו צרפתי). ילד שנולד בישראל לאב צרפתי הוא אפוא צרפתי מרגע הלידה, גם אם איש מעולם לא רשם אותו ככזה וגם אם הוא מחזיק רק אזרחות ישראלית במסמכיו. החוק מוסיף כי ההכרה המאוחרת אינה יוצרת את האזרחות אלא מגלה אותה: «L’enfant qui est français en vertu des dispositions du présent chapitre est réputé avoir été français dès sa naissance, même si l’existence des conditions requises par la loi pour l’attribution de la nationalité française n’est établie que postérieurement» (ילד שהוא צרפתי מכוח הוראות פרק זה נחשב צרפתי מלידתו, גם אם קיום התנאים הנדרשים בחוק להענקת האזרחות הצרפתית הוכח רק לאחר מכן). לכן סירוב להנפיק תעודת אזרחות אינו קובע שהאדם אינו צרפתי: הוא קובע שההוכחה שהוצגה אינה מספיקה, והאזרחות עצמה עדיין יכולה להיות מוכחת בדרך אחרת, לרבות בפני בית המשפט.
כאשר התעודה מונפקת, היא נושאת משקל ראייתי כבד. החוק קובע: «Il fait foi jusqu’à preuve du contraire» (התעודה נאמנה עד להוכחה לסתור). כלומר, מי שמחזיק תעודת אזרחות תקפה אינו צריך להוכיח שוב את אזרחותו מול כל רשות: הנטל עובר לצד שחולק על האזרחות, והוא שצריך להביא ראיה סותרת. אותו סעיף מוסיף כי התעודה מציינת את ההוראה החוקית שמכוחה האדם צרפתי ואת המסמכים שאפשרו לקבוע זאת, כך שהתעודה מתעדת את שרשרת ההוכחה כולה. במקביל, כל הנפקה ראשונה של תעודה נרשמת בשולי תעודת הלידה: «Il sera fait de même mention de toute première délivrance de certificat de nationalité française et des décisions juridictionnelles ayant trait à cette nationalité» (יירשם גם כל מתן ראשון של תעודת אזרחות צרפתית וכל החלטה שיפוטית הנוגעת לאזרחות זו). הרישום השולי הזה, mention en marge, הוא שמאפשר לרשויות לעקוב אחרי ההיסטוריה של האזרחות של כל אדם, והוא גם הסיבה לכך שסתירה בין הרישום בנאנט לבין המסמכים הישראליים מעוררת מיד חשד ומובילה לסירוב.
המדריך המקביל בצרפתית באתר משרדנו מסביר את אותו המסלול מנקודת המבט של מבוגר שנולד בחו״ל ומסמכו הזר מעורער, certificat de nationalité refusé car l’acte étranger est contesté, possession d’état et recours devant le tribunal, והמאמר הנוכחי מרחיב אותו לקורא הישראלי עם הדגשים של מסמכים ישראליים, רישום בנאנט והקונסוליה בתל אביב. דף השירות הציבורי הרשמי מרכז את ההסברים המעשיים על בקשת התעודה, demande de certificat de nationalité française sur service-public.fr, ואתר הקונסוליה בתל אביב מרכז את המידע לקהל הישראלי, consulat général de France à Tel-Aviv. שני המקורות האלה אינם מקורות משפטיים מחייבים, והנוסח המחייב הוא תמיד ספר החוקים כפי שהוא מופיע ב-Légifrance, אבל הם שימושיים להבנת התהליך המעשי: איפה מגישים, אילו טפסים מצרפים, וכמה זמן ממתינים.
B. המסמך הישראלי עומד למבחן: מתי תעודה זרה נאמנה ומתי היא מאבדת את כוחה
רוב הסירובים של תעודות אזרחות לישראלים אינם נובעים מכך שההורה לא היה צרפתי, אלא מכך שהמסמך הישראלי שאמור להוכיח את הקשר המשפחתי אינו עובר את מבחן האמינות הצרפתי. תעודת לידה ישראלית, תמצית רישום ממשרד הפנים, תעודת נישואין ישראלית או פסק גירושין של בית הדין הרבני הם כולם מסמכים שנערכו במדינה זרה, acte dressé à l’étranger, והדין הצרפתי קובע להם כלל מיוחד. הכלל מופיע בסעיף 47 לספר החוקים האזרחי: «Tout acte de l’état civil des Français et des étrangers fait en pays étranger et rédigé dans les formes usitées dans ce pays fait foi, sauf si d’autres actes ou pièces détenus, des données extérieures ou des éléments tirés de l’acte lui-même établissent, le cas échéant après toutes vérifications utiles, que cet acte est irrégulier, falsifié ou que les faits qui y sont déclarés ne correspondent pas à la réalité» (כל מסמך מרשם אזרחי של צרפתים ושל זרים שנערך במדינה זרה ונוסח בצורות הנהוגות באותה מדינה נאמן, אלא אם מסמכים אחרים, נתונים חיצוניים או éléments העולים מן המסמך עצמו מוכיחים, אחרי כל הבדיקות הנדרשות, שהמסמך בלתי תקין, מזויף או שהעובדות המוצהרות בו אינן תואמות את המציאות). כלומר, מסמך ישראלי תקין נהנה מחזקת אמינות, אבל החזקה הזו נסדקת כאשר מתגלים סימני אזהרה: הבדלי איות בשמות בין מסמכים, תאריכים שאינם מתיישבים, רישום מאוחר, déclaration tardive, ללא הסבר, חותמות חסרות, או סתירה מול הרישום המרכזי בנאנט.
בית המשפט העליון לערעורים החמיר עם בתי המשפט שהתעלמו מסימני אזהרה כאלה. בפרשה שבה הונפקה תעודת אזרחות על סמך תעודת לידה שלא נערכה לפי הצורות הנהוגות במדינת המוצא, קבע בית המשפט: «le certificat de nationalité française avait été délivré sur la présentation d’un acte de naissance qui n’avait pas été établi selon les formes usitées au Sénégal, ce qui le privait de force probante» (Cour de cassation, première chambre civile, 29 novembre 2017, pourvoi n° 17-50.004) (תעודת האזרחות הצרפתית הונפקה על סמך תעודת לידה שלא נערכה לפי הצורות הנהוגות בסנגל, מה ששלל ממנה כוח ראייתי). אותו עיקרון חל על מסמך ישראלי: תעודת לידה שהופקה שנים אחרי הלידה בלי חותמת מתאימה, תמצית רישום שבה שם האב מאוית אחרת מאשר בדרכון הצרפתי שלו, או מסמך שאינו נושא אפוסטיל, apostille, כאשר נדרש אימות בינלאומי, כל אלה מאפשרים למנהל הלשכה לקבוע שהמסמך אינו מבסס את האזרחות. פסק דין ישן יותר של אותו בית משפט קבע כי תעודת אזרחות שניתנה מכוח הורות צרפתית נאמנה עד להוכחה לסתור, אבל אישר את ביטולה כאשר ההוכחה הסותרת הוצגה, Cour de cassation, première chambre civile, 27 octobre 1993, pourvoi n° 91-18.404. המסר לישראלים ברור: חזקת האמינות של המסמכים הישראליים היא נקודת הפתיחה, לא נקודת הסיום, וכל סתירה חייבת הסבר מתועד.
בפועל, הסירובים השכיחים לישראלים נופלים לארבע קבוצות. הקבוצה הראשונה היא אי-התאמה בשמות: שם המשפחה של ההורה הצרפתי מאוית אחרת בתעודת הלידה הישראלית, בדרכון הצרפתי ובתעודת הנישואין, לעיתים בגלל תעתיק שונה מעברית או מערבית לאותיות לטיניות. הקבוצה השנייה היא רישום מאוחר או מתוקן: לידה שנרשמה במשרד הפנים הישראלי חודשים או שנים אחרי המועד, או תיקון של תאריך לידה, בלי מסמך שמסביר את האיחור. הקבוצה השלישית היא היעדר שרשרת מסמכים: המבקש מציג תעודת לידה שלו אבל אינו מציג את תעודת הלידה של ההורה הצרפתי, את תעודת הנישואין של ההורים או את הוכחת האזרחות של ההורה עצמו, כך שהשרשרת נקטעת באמצע. הקבוצה הרביעית היא סתירה מול הרישום בנאנט: לידה או נישואין של צרפתי בחו״ל חייבים להירשם או להיות מתועתקים, transcription, במרשם המרכזי בנאנט, וכאשר הפרטים שם שונים מאלה שבמסמך הישראלי, מנהל הלשכה מסרב להנפיק את התעודה. בכל אחת מהקבוצות האלה, התשובה הנכונה אינה להתווכח עם הפקיד אלא לבנות תיק הוכחה מסודר: מסמכי מקור, תרגום מושבע לצרפתית, traduction assermentée, אפוסטיל, והסבר כתוב לכל סתירה, למשל אישור על שינוי שם או על תיקון רישום.
נקודה שחשוב להבין היא שהסירוב של מנהל הלשכה אינו פסק דין ואינו קביעה סופית שהאדם אינו צרפתי. זהו סירוב מנהלי, refus de délivrance, שאומר שהתיק כפי שהוגש אינו מספיק. המבקש רשאי להשלים מסמכים ולהגיש שוב, רשאי לבקש הבהרה בכתב על הנימוקים, refus motivé, ורשאי לפנות לבית המשפט המחוזי בתביעה הצהרתית, action déclaratoire, כדי שבית המשפט יכריע. המעבר מהמסלול המנהלי למסלול השיפוטי הוא בדיוק הנושא של החלק השני של מאמר זה, והוא דורש הבנה של נטל ההוכחה ושל תפקיד הפרקליטות.
II. סורבתם או שהפרקליטות חולקת על האזרחות: נטל ההוכחה, החזקת מעמד והערעור לבית המשפט המחוזי
A. מי צריך להוכיח מה: נטל ההוכחה עובר לצד החולק, והחזקת מעמד מחזקת את התיק
המונח נטל ההוכחה, charge de la preuve, פירושו השאלה על מי מוטל להוכיח את טענתו כאשר העובדות שנויות במחלוקת. בדיני האזרחות הצרפתיים הכלל הבסיסי מטיל את הנטל על האדם עצמו: מי שטוען שהוא צרפתי צריך להוכיח זאת. אבל הכלל מתהפך כאשר לאדם יש תעודת אזרחות תקפה: «La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause. Toutefois, cette charge incombe à celui qui conteste la qualité de Français à un individu titulaire d’un certificat de nationalité française délivré conformément aux articles 31 et suivants» (נטל ההוכחה בענייני אזרחות צרפתית מוטל על מי שאזרחותו עומדת על הפרק. ואולם, נטל זה מוטל על מי שחולק על איכות הצרפתי של אדם המחזיק תעודת אזרחות צרפתית שניתנה לפי הסעיפים 31 ואילך). לכן יש הבדל עצום בין שני מצבים: מבקש שמעולם לא קיבל תעודה צריך לבנות את ההוכחה מאפס, ואילו מחזיק תעודה שהפרקליטות מבקשת לבטל נהנה מכך שהפרקליטות היא שצריכה להוכיח שהתעודה ניתנה בטעות. ההבחנה הזו מסבירה מדוע כדאי להגיש בקשה מסודרת לתעודה לפני שפונים לבית המשפט: תעודה שהונפקה, גם אם מאוחר יותר תוקפים אותה, מעבירה את הנטל לצד השני.
כלי ההוכחה החזק ביותר של מי שאין בידו תעודה הוא החזקת מעמד, possession d’état de Français. המונח פירושו התנהגות רציפה וגלויה כאזרח צרפתי לאורך זמן: החזקת דרכון צרפתי ותעודת זהות צרפתית, רישום במרשם הקונסולרי, registre des Français établis hors de France, הצבעה בבחירות צרפתיות, שירות צבאי או יום ההכנה לביטחון, Journée défense et citoyenneté, בקיצור JDC, לימודים בצרפת עם מעמד של צרפתי, וקבלת שירותים מהקונסוליה כאזרח. החזקת מעמד אינה יוצרת אזרחות יש מאין, אבל היא ראיה נסיבתית חזקה שהאדם הוכר כצרפתי על ידי הרשויות עצמן לאורך שנים, ובית המשפט נותן לה משקל רב כאשר המסמכים חלקיים או עתיקים. לישראלים ממוצא צרפתי יש לעיתים החזקת מעמד עשירה: דרכון צרפתי שחודש שלוש פעמים בתל אביב, רישום קונסולרי רציף, שירות בצבא הצרפתי או פטור ממנו כאזרח, והצבעה בבחירות לנשיאות. כל מסמך כזה צריך להיאסף לתיק, כי כל שנה של החזקת מעמד מתועדת מחזקת את הטענה שהסירוב המנהלי אינו משקף את המציאות.
בית המשפט העליון לערעורים חידד גם את תפקידה של הפרקליטות בהליכי אזרחות. בפרשה שבה הוגשה תביעה הצהרתית בעקבות שאלה מקדמית של בית משפט מנהלי, קבע בית המשפט: «Il résulte de l’article 29-3, alinéa 2, du code civil que seul le procureur de la République est défendeur nécessaire à toute action déclaratoire de nationalité» (Cour de cassation, première chambre civile, 8 juillet 2020, pourvoi n° 19-50.024) (מסעיף 29-3, פסקה 2, לספר החוקים האזרחי עולה כי רק התובע הכללי של הרפובליקה הוא נתבע הכרחי בכל תביעה הצהרתית של אזרחות). המשמעות המעשית היא שהתביעה לבית המשפט המחוזי מוגשת נגד התובע הכללי, procureur de la République, ולא נגד הקונסוליה, לא נגד העירייה ולא נגד משרד הפנים: הפרקליטות היא הצד שמייצג את האינטרס הציבורי בשאלת האזרחות, והיא גם הצד שרשאי לתקוף תעודה שניתנה בטעות. הנוסח המחייב של הכלל מופיע בסעיף עצמו: «Toute personne a le droit d’agir pour faire décider qu’elle a ou qu’elle n’a point la qualité de Français. Le procureur de la République a le même droit à l’égard de toute personne. Il est défendeur nécessaire à toute action déclaratoire de nationalité» (לכל אדם הזכות לפעול כדי שייקבע שיש לו או שאין לו איכות של צרפתי. לתובע הרפובליקה אותה זכות כלפי כל אדם. הוא נתבע הכרחי בכל תביעה הצהרתית של אזרחות).
לישראלים שגרים בפריז או באיל-דה-פראנס יש כמה דגשים מקומיים שכדאי להכיר. ראשית, הסמכות הטריטוריאלית: תושב צרפת פונה לבית המשפט המחוזי של מקום מגוריו, ותושב פריז פונה לבית המשפט המחוזי של פריז, tribunal judiciaire de Paris, שלו ניסיון רב בתיקי אזרחות של צרפתים תושבי חו״ל לשעבר. שנית, מי שגר בישראל פונה לפי הכללים של תושבי חוץ, והתיק מנוהל לפי סדרי הדין של בית המשפט המוסמך, כך שהמרחק אינו מונע הגשת תביעה אבל מחייב ארגון מוקדם של ייפוי כוח, תרגומים ואפוסטיל. שלישית, לשכת האזרחות, greffe des nationalités, של בית המשפט בפריז מכירה היטב את המסמכים הישראליים ואת בעיות התעתיק הנפוצות, ולכן תיק שמסביר מראש כל הבדל איות מתקבל טוב יותר מתיק שמניח שהשופט יבין לבד. רביעית, הוכחת המגורים והזהות בפריז נעשית לפי אותן דרישות כמו בכל בקשה מנהלית: מסמך מזהה, הוכחת מגורים, justificatif de domicile, ושרשרת מסמכי המעמד האישי המלאה. ההמלצה המעשית היא להכין את תיק בית המשפט באותה קפדנות של תיק התעודה, ולהוסיף לו את מכתב הסירוב המנומק, כי השופט ירצה לראות בדיוק מה הטריד את מנהל הלשכה ולהשיב על כל נקודה.
B. הערעור לבית המשפט המחוזי: סמכות בלעדית, תביעה נגד הפרקליטות, ואין התיישנות לתביעת השלילה
כאשר מנהל הלשכה מסרב להנפיק תעודה, הערכאה המוסמכת להכריע היא בית המשפט האזרחי הרגיל, והסמכות הזו בלעדית. החוק קובע: «La juridiction civile de droit commun est seule compétente pour connaître des contestations sur la nationalité française ou étrangère des personnes physiques» (הערכאה האזרחית של הדין הרגיל היא היחידה שמוסמכת לדון במחלוקות על האזרחות הצרפתית או הזרה של בני אדם). המשמעות היא שבית משפט מנהלי, tribunal administratif, אינו מוסמך להכריע בשאלת האזרחות עצמה: כאשר שאלת האזרחות עולה כעניין מקדמי, question préjudicielle, בפני בית משפט מנהלי או בפני רשות מנהלית, התיק מופנה לבית המשפט האזרחי, וההליך המנהלי ממתין להכרעה. לישראלי שערעורו על סירוב אשרה או על סירוב רישום תלוי בשאלת האזרחות, זהו שלב קריטי: קודם מכריעים באזרחות בבית המשפט המחוזי, ורק אחר כך חוזרים להליך המנהלי עם פסק הדין ביד. לכן אין טעם להגיש עתירה מנהלית שכל כולה טענה שהאדם צרפתי: העתירה תיעצר, והשופט המנהלי יפנה את הצדדים לערכאה האזרחית.
התביעה ההצהרתית, action déclaratoire de nationalité, מוגשת נגד התובע הכללי, והתובע הכללי רשאי גם הוא לתקוף אזרחות של אדם אחר בתביעת שלילה, action négatoire de nationalité. תביעת השלילה היא ההליך שבו הפרקליטות מבקשת מבית המשפט לבטל תעודת אזרחות שניתנה בטעות ולקבוע שהאדם אינו צרפתי, extranéité. נקודה דרמטית לטובת האזרח נוגעת להתיישנות, prescription: בית המשפט העליון לערעורים קבע כי תביעת השלילה אינה מתיישנת לעולם. הנוסח המדויק: «L’action négatoire de nationalité régie par ce texte n’est soumise à aucune prescription» (Cour de cassation, première chambre civile, 13 mai 2020, pourvoi n° 19-50.025) (תביעת השלילה של האזרחות המוסדרת בטקסט זה אינה כפופה לשום התיישנות). באותה פרשה, בית הערעורים סבר בטעות שהתביעה מתיישנת בחמש שנים לפי הדין הרגיל, ובית המשפט העליון ביטל את ההחלטה וקבע: «En statuant ainsi, la cour d’appel a violé le texte susvisé» (בפוסקה כך, בית הערעורים הפר את הטקסט הנזכר). המסר כפול: מצד אחד, הפרקליטות רשאית לתקוף תעודה גם שנים רבות אחרי שניתנה, ולכן מחזיק תעודה אינו חסין לנצח; מצד שני, גם האזרח רשאי להגיש תביעה הצהרתית בכל עת, ואיחור בהגשת התביעה אינו סוגר בפניו את הדלת.
בניית תיק הערעור דורשת שיטה. ראשית, אוספים את שרשרת המסמכים המלאה: תעודת הלידה של המבקש, תעודת הלידה של ההורה הצרפתי, תעודת הנישואין של ההורים אם ישנה, הוכחת האזרחות של ההורה, למשל תעודת האזרחות שלו, דרכונו או תעודת הלידה הצרפתית שלו, והעתק הרישום בנאנט כאשר הלידה או הנישואין נרשמו שם. שנית, מסדירים כל מסמך ישראלי: אפוסטיל ממשרד החוץ בירושלים כאשר נדרש, ותרגום מושבע לצרפתית בידי מתרגם מושבע, traducteur assermenté, הרשום ברשימת בית הערעורים. שלישית, מצרפים את הוכחות החזקת המעמד: צילומי דרכונים צרפתיים ישנים וחדשים, אישור רישום קונסולרי, attestation d’inscription consulaire, אישורי הצבעה, תעודות שירות או פטור משירות, וכל מסמך שבו רשות צרפתית התייחסה לאדם כצרפתי. רביעית, מצרפים את מכתב הסירוב המנומק ומשיבים על כל נימוק בנפרד, עם מסמך תומך לכל תשובה: אם הנימוק הוא הבדל איות, מצרפים אישור על זהות השמות; אם הנימוק הוא רישום מאוחר, מצרפים הסבר מתועד של האיחור; אם הנימוק הוא סתירה מול נאנט, מבקשים תיקון או הבהרה של הרישום. חמישית, כאשר המסמכים עתיקים או חסרים, למשל הורה שנולד באלג׳יריה או במרוקו לפני עשרות שנים, מוסיפים תצהירים, attestations de témoins, מסמכי ארכיון וכל ראיה נסיבתית שמגשרת על הפער.
שתי טעויות חוזרות כדאי להימנע מהן. הטעות הראשונה היא להגיש לבית המשפט תיק חלקי בתקווה שהשופט ישלים את החסר: בית המשפט דן בראיות שהוצגו בפניו, והיעדר שרשרת מסמכים מוביל לדחיית התביעה, גם כאשר האזרחות עצמה נכונה. הטעות השנייה היא להתעלם מהפרקליטות: מאחר שהתובע הכללי הוא נתבע הכרחי, כל ניסיון לנהל הליך מאחורי גבו ייכשל, וכל מסמך חדש צריך להיות מועבר גם אליו. טעות שלישית, נפוצה במיוחד בקרב ישראלים, היא להגיש מסמכים בעברית בלי תרגום מושבע או בלי אפוסטיל, מתוך הנחה שהשופט יסתדר: שופט צרפתי אינו חייב לקבל מסמך זר בלי אימות ותרגום, ומסמך כזה עלול להיחשב כאילו לא הוגש. הכלל המעשי הוא פשוט: כל מסמך ישראלי מוגש עם אפוסטיל ותרגום, כל סתירה מקבלת הסבר כתוב, וכל טענה מקבלת מסמך. תיק כזה אינו מבטיח ניצחון, אבל הוא התנאי לדיון ענייני, והוא בדיוק מה שבית המשפט מצפה לראות.
סיכום
סירוב להנפיק תעודת אזרחות צרפתית אינו סוף הדרך אלא תחילתה של דרך הוכחה מסודרת. החוק מעניק למסמך ישראלי תקין חזקת אמינות, אבל מאפשר לרשות לסתור אותה כאשר מתגלים סימני אזהרה, ובית המשפט העליון לערעורים אישר את הגישה הזו כאשר המסמך לא נערך לפי הצורות הנהוגות במדינת המוצא. מי שמחזיק תעודה נהנה מכך שהנטל עובר לצד החולק, ומי שאין בידו תעודה נשען על שרשרת מסמכים מלאה ועל החזקת מעמד מתועדת לאורך שנים. הערעור לבית המשפט המחוזי, נגד התובע הכללי, הוא המסלול הטבעי כאשר המסלול המנהלי נכשל, ותביעת השלילה של הפרקליטות אינה מתיישנת, כך שהזמן אינו פועל לטובת מי שדוחה את הטיפול. ישראלי שקיבל מכתב סירוב צריך אפוא לקרוא בעיון את הנימוקים, לאסוף כל מסמך מקור עם אפוסטיל ותרגום מושבע, לתעד כל שנת החזקת מעמד, להשיב בכתב על כל נקודה, ולהגיש תביעה הצהרתית מסודרת כאשר ההשלמה המנהלית אינה מספיקה. הדרך ארוכה, אבל היא סלולה בחוק ובפסיקה, ומי שהולך בה עם תיק שלם מגדיל את סיכוייו שבית המשפט יכיר באזרחותו.