בני זוג ישראלים שהתגרשו בישראל מגלים לעיתים שהגירושין אינם מופיעים בשום מסמך צרפתי: תעודת הלידה הצרפתית עדיין מציינת שהאדם נשוי, תעודת הנישואין אינה נושאת שום הערה על הגירושין, הקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב (consulat général, הנציגות הדיפלומטית של צרפת בישראל) ממשיכה להנפיק מסמכים תחת שם הנישואין, ובקשה לחידוש דרכון צרפתי (passeport, מסמך הנסיעה הצרפתי) נתקעת. הפער הזה אינו טכני בלבד: כל עוד הגירושין אינם רשומים במרשם האזרחי הצרפתי (état civil, מערך הרישום הרשמי של לידות, נישואין, גירושין ופטירות), האדם נחשב נשוי בעיני המינהל הצרפתי, על כל המשמעויות לעניין שם המשפחה, אשרת השהייה של בן או בת הזוג, הזכויות בירושה והאפשרות להינשא מחדש בצרפת. המצב שכיח במיוחד בקרב זוגות מעורבים ישראלים-צרפתים, ישראלים שהתאזרחו בצרפת, וצרפתים המתגוררים בישראל, משום שהגירושין נערכו בפני בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה בישראל, בעברית, לפי הדין הישראלי, הרחק מכל רשות צרפתית. מאמר זה מסביר את המסלול המלא: מתי הגירושין הישראליים תקפים בצרפת גם בלי הליך משפטי נוסף, איך מבקשים את הרישום בשירות המרכזי למרשם אזרחי בעיר נאנט (Service central d’état civil, בקיצור SCEC, הגוף המרכזי שמרכז את אירועי המשפחה של צרפתים בחו״ל), אילו מסמכים חייבים לצרף ומה קורה כשהבקשה נדחית. ההסברים נשענים על סעיפי החוק האזרחי הצרפתי (Code civil), על חוק הכניסה והשהייה (Code de l’entrée et du séjour des étrangers et du droit d’asile, בקיצור CESEDA), על חוק סדר הדין האזרחי (Code de procédure civile) ועל שני פסקי דין של בית המשפט העליון הצרפתי (Cour de cassation) שצוטטו כאן מילה במילה.
I. התגרשתי בישראל – האם צרפת מכירה בגירושין ומה חייבים לרשום בנאנט
A. תוקף הגירושין הישראליים בצרפת בלי אקזקווטור: הכלל ושלושת התנאים
נקודת המוצא מעודדת: פסק גירושין זר שעוסק במעמד האישי אינו זקוק לאישור מוקדם של בית משפט צרפתי כדי להיות תקף בצרפת. הכלל נקבע בפסיקת בית המשפט העליון הצרפתי וחזר ואושר בהחלטה מיום 11 בדצמבר 2024 (pourvoi n° 23-15.672): «Les jugements étrangers relatifs à l’état des personnes, produisant de plein droit leurs effets en France sauf s’ils doivent donner lieu à une mesure d’exécution sur les biens ou de coercition sur les personnes, peuvent être mentionnés sur les registres français de l’état civil indépendamment de toute déclaration d’exequatur.» (״פסקי דין זרים הנוגעים למעמד האישי מייצרים את תוצאותיהם בצרפת מכוח עצמם, זולת אם נדרשת פעולת ביצוע בנכסים או כפייה על אנשים, וניתן לציינם במרשמי המרשם האזרחי הצרפתי גם בלי הכרזת אקזקווטור.״). אקזקווטור (exequatur) הוא ההליך שבו בית משפט צרפתי מכריז על פסק דין זר כניתן לביצוע בצרפת, והכלל הוא שבענייני גירושין כשלעצמם אין צורך בו, אלא אם מבקשים לאכוף בצרפת חיוב כספי או לנקוט צעד כפייה. אותו פסק דין מוסיף מיד את הגבול: «Leur régularité internationale est cependant contrôlée par le juge français lorsque celle-ci est contestée ou qu’il lui est demandé de la constater.» (״עם זאת, תקינותם הבינלאומית נבדקת בידי השופט הצרפתי כאשר היא שנויה במחלוקת או כאשר מתבקש ממנו לקבוע אותה.״). כלומר, הגירושין תקפים, אבל כאשר מישהו חולק עליהם או כאשר רשות צרפתית מתבקשת לרשום אותם, בית המשפט הצרפתי בודק שלושה תנאים, ואסור לו לבחון מחדש את תוכן ההכרעה: «Pour accorder l’exequatur, le juge français doit, en l’absence de toute convention internationale, s’assurer que trois conditions sont remplies, à savoir la compétence indirecte du juge étranger, fondée sur le rattachement du litige au juge saisi, la conformité à l’ordre public international de fond et de procédure ainsi que l’absence de fraude. Il lui est interdit de réviser au fond le jugement.» (״כדי להעניק אקזקווטור, בהיעדר אמנה בינלאומית, על השופט הצרפתי לוודא שמתקיימים שלושה תנאים: סמכותו העקיפה של השופט הזר, המבוססת על זיקת הסכסוך לשופט שאליו פנו, התאמה לסדר הציבורי הבינלאומי המהותי והדיוני, והיעדר מרמה. אסור לו לבחון מחדש את פסק הדין לגופו.״). ההפניה הרשמית לפסק הדין היא Cour de cassation, 1re civ., 11 décembre 2024, n° 23-15.672. המשמעות המעשית למתגרש הישראלי פשוטה: פסק הגירושין מבית הדין הרבני או מבית המשפט לענייני משפחה תקף עקרונית בצרפת, אבל הפקיד בנאנט או השופט יבדקו שהערכאה הישראלית הייתה מוסמכת לדון בעניין, שההליך כיבד את זכויות ההגנה ואת הסדר הציבורי הצרפתי, ושלא הייתה מרמה. לכן איכות התיק שמגישים היא שקובעת: החלטה ברורה, אישור שהיא סופית וניתנת לביצוע, ותרגום מדויק. לצד הכלל הזה עומד סעיף 509 לחוק סדר הדין האזרחי, הקובע: «Les jugements rendus par les tribunaux étrangers et les actes reçus par les officiers étrangers sont exécutoires sur le territoire de la République de la manière et dans les cas prévus par la loi.» (״פסקי הדין שניתנו בידי בתי דין זרים והמסמכים שנערכו בידי בעלי תפקידים זרים ניתנים לביצוע בשטח הרפובליקה באופן ובמקרים הקבועים בחוק.״). הסעיף הזה הוא שמסביר מדוע חלוקת רכוש או מזונות שנפסקו בישראל אינן נאכפות בצרפת אוטומטית: לחלק הכספי והכופה נדרש הליך נפרד, בעוד שעצם פקיעת הנישואין פועלת מעצמה. הבחנה זו היא בדיוק מה ששני אתרי עורכי דין צרפתיים שקראנו לקראת מאמר זה מדגישים כטעות הנפוצה ביותר: לבלבל בין ההכרה בגירושין (reconnaissance, ההכרה העקרונית בתוקפם) לבין הרישום שלהם במרשם (transcription או mention, הפרסום הפורמלי על גבי תעודות המרשם), ולבלבל בין שניהם לבין האקזקווטור שנועד לביצוע. מאמר זה נותן לקורא הישראלי מה שהדפים הכלליים אינם נותנים: את רשימת המסמכים הישראליים המדויקת, את הכתובת המדויקת בנאנט, ואת ההשלכות על הדרכון בקונסוליה בתל אביב.
B. הבקשה לרישום בנאנט: למי פונים, אילו מסמכים מצרפים, ומה קורה כשהנישואין עצמם אינם רשומים
ישראל אינה חברה באיחוד האירופי, ולכן הגירושין הישראליים נופלים במסלול של מדינה שלישית: הבקשה לציון הגירושין במרשם מופנית לשירות המרכזי בנאנט, בדואר, בכתב, כשהיא מתוארכת וחתומה, והיא חייבת לציין במדויק אילו תעודות מרשם מבקשים לעדכן. דף השירות הרשמי של המינהל הצרפתי, שעודכן ב-6 באוקטובר 2026, מפרט את המסלול הזה במלואו (service-public.fr, mise à jour des actes après divorce prononcé à l’étranger). ארבע קבוצות המסמכים הנדרשות הן: העתק פסק הגירושין, במקור או בהעתק מאושר כנאמן למקור (copie certifiée conforme), כשהוא מתורגם לצרפתית בידי מתרגם מושבע (traducteur assermenté, מתרגם שרשום ברשימת בית המשפט וחותמתו נותנת לתרגום תוקף רשמי), ואת עלות התרגום נושא המבקש; אישור של הרשות או הערכאה הזרה שנתנה את הגירושין, הכולל תמצית מההחלטה המקורית ומעיד שהיא ניתנת לביצוע; והעתק מלא או תמצית של תעודות המרשם שמבקשים לעדכן, כלומר תעודת הלידה ותעודת הנישואין. הקורא הישראלי צריך להבין כל דרישה במונחי המסמכים שהוא מכיר: פסק הדין של בית הדין הרבני או של בית המשפט לענייני משפחה, בצירוף אישור שהפסק סופי וחלוט וניתן לביצוע, שאותו מבקשים ממזכירות הערכאה שנתנה אותו; תרגום מושבע מלא של כל עמוד, כולל חותמות ונספחים, ולא תקציר; ואימות בינלאומי של המסמך, אפוסטיל (apostille, חותמת אימות בינלאומית לפי אמנת האג) או אימות קונסולרי (légalisation), לפי מה שהשירות בנאנט דורש לסוג המסמך. הכלל המשלים הוא סעיף 47 לחוק האזרחי: «Tout acte de l’état civil des Français et des étrangers fait en pays étranger et rédigé dans les formes usitées dans ce pays fait foi, sauf si d’autres actes ou pièces détenus, des données extérieures ou des éléments tirés de l’acte lui-même établissent, le cas échéant après toutes vérifications utiles, que cet acte est irrégulier, falsifié ou que les faits qui y sont déclarés ne correspondent pas à la réalité.» (״כל מסמך מרשם אזרחי של צרפתים ושל זרים שנערך בארץ זרה ונכתב בצורות הנהוגות באותה ארץ נאמן, זולת אם מסמכים או ראיות אחרים שבידי הרשות, נתונים חיצוניים או פרטים העולים מן המסמך עצמו מוכיחים, במידת הצורך לאחר כל הבדיקות המועילות, שהמסמך אינו תקין, מזויף או שהעובדות המוצהרות בו אינן תואמות את המציאות.״). החזקה הזו פועלת לטובת המסמכים הישראליים: תעודת גירושין ישראלית רשמית נחשבת אמינה, אבל נאנט רשאית לערוך בדיקות, לדרוש הבהרות מהקונסוליה, ולדחות מסמך שהפרטים בו סותרים זה את זה. הזהרה חשובה נוספת באה מפסק דין של בית המשפט העליון מיום 8 ביולי 2020 (pourvoi n° 19-15.088): «Le juge est tenu de vérifier la régularité, au regard des dispositions de l’article 47 du code civil, des actes de l’état civil étrangers qui ont été produits au soutien de la demande de délivrance d’un certificat de nationalité française. Leur transcription sur les registres de l’état civil français n’a pas pour effet de les purger des vices dont ils sont atteints.» (״על השופט לבדוק את תקינותם, לאור הוראות סעיף 47 לחוק האזרחי, של מסמכי המרשם הזרים שהוגשו לתמיכה בבקשה לתעודת אזרחות צרפתית. רישומם במרשמי המרשם האזרחי הצרפתי אין בו כדי לטהרם מן הפגמים שדבקו בהם.״), Cour de cassation, 1re civ., 8 juillet 2020, n° 19-15.088. אף שההחלטה עוסקת בתעודת אזרחות, העיקרון כללי: רישום בנאנט אינו מרפא מסמך פגום ואינו ממלא מקום של מסמך חסר. מי שמגיש תרגום חלקי, אישור ביצוע שאינו ברור או תעודות שבהן השמות מאויתים אחרת בכל מסמך, יקבל דרישת השלמה או סירוב, והזמן יתבזבז. מכשול שני, שכיח מאוד בתיקים ישראליים, הוא שהנישואין עצמם מעולם לא נרשמו בצרפת: זוג שנישא בישראל, או צרפתי שנישא לישראלית בטקס בישראל, חייב תחילה לבקש את רישום הנישואין (transcription du mariage) ורק לאחר מכן לבקש את ציון הגירושין. על רישום הנישואין הישראליים בנאנט, המסמכים והאימותים הנדרשים, כתבנו מדריך נפרד (רישום נישואין ישראליים בנאנט: אפוסטיל, שימוע וערעור), וכדאי לקרוא אותו לפני שמגישים את תיק הגירושין, כי תיק גירושין המוגש בלי שהנישואין רשומים ייעצר מיד. שני חריגים מקלים: כאשר הנישואין נחגגו בחו״ל לפני 1 במרס 2007, ניתן לשלוח את בקשת העדכון ישירות לפקיד המחזיק את תעודת הלידה, בלי רישום מוקדם של הנישואין, וזאת לפי הדף הרשמי המצוטט לעיל (service-public.fr); וכאשר הנישואין נחגגו בצרפת עצמה, למשל בעיריית פריז, הבקשה מופנית לפקיד עיריית מקום הנישואין ולא לנאנט. מקרה קצה שחשוב להכיר: כאשר שני בני הזוג לשעבר זרים והנישואין נחגגו בחו״ל, לא ניתן כלל לבקש את ציון הגירושין בצרפת, כי אין תעודת מרשם צרפתית לעדכן. הכלל המעשי אפוא: בודקים תחילה היכן עומד תיק המרשם, משלימים את רישום הנישואין אם חסר, ורק אז מגישים תיק גירושין שלם, מתורגם ומאומת, עם מכתב המפרט במדויק אילו תעודות לעדכן.
II. אחרי הרישום או בסירובו: דרכון, שם, שהייה וירושה – ומה עושים כשהפקיד אומר לא
A. דרכון בקונסוליה, שם משפחה אחרי גירושין, אשרת שהייה וירושה: ארבעה תיקים לעדכן מיד
הרישום בנאנט אינו מטרה לעצמה: הוא המפתח שפותח ארבע דלתות, וכל דלת דורשת צעד נפרד. הדלת הראשונה היא הדרכון הצרפתי בקונסוליה בתל אביב. הקונסוליה מנפיקה דרכונים ותעודות זהות על סמך תעודות המרשם העדכניות, ולכן כל עוד תעודת הלידה בנאנט עדיין מציינת שהמבקש נשוי, הדרכון החדש יונפק תחת הסטטוס והשם הישנים, או שהבקשה תידחה עד להשלמת העדכון. הבסיס החוקי לפעולת הקונסוליה בתחום המרשם הוא סעיף 48 לחוק האזרחי: «Tout acte de l’état civil des Français en pays étranger sera valable s’il a été reçu, conformément aux lois françaises, par les agents diplomatiques ou consulaires.» (״כל מסמך מרשם אזרחי של צרפתים בארץ זרה יהיה תקף אם התקבל, בהתאם לחוקי צרפת, בידי הסוכנים הדיפלומטיים או הקונסולריים.״). בפועל, המשמעות היא שהקונסוליה פועלת לפי הדין הצרפתי ולא לפי הדין הישראלי, ולכן פסק הגירושין הישראלי כשלעצמו, בלי ציון במרשם הצרפתי, אינו מספיק לפקיד הקונסולרי: יש להציג העתק עדכני מלא של תעודת הלידה מנאנט שבו הגירושין מצוינים, בצירוף תעודת הנישואין המעודכנת. לפני קביעת התור מומלץ להזמין מנאנט העתקים עדכניים ולבדוק שהשמות, התאריכים ומקומות הלידה זהים בכל המסמכים, כי אי-התאמה באיות שם בין הדרכון הישראלי לתעודה הצרפתית היא סיבת העיכוב השכיחה ביותר בתיקים ישראליים. הדלת השנייה היא שם המשפחה. נשים ישראליות רבות הנושאות שם צרפתי מנישואין שואלות אם הן חייבות לחזור לשם הנעורים, וגברים שואלים אם הם יכולים להמשיך להשתמש בשם המשותף ליד הילדים. התשובה נמצאת בסעיף 264 לחוק האזרחי: «A la suite du divorce, chacun des époux perd l’usage du nom de son conjoint. L’un des époux peut néanmoins conserver l’usage du nom de l’autre, soit avec l’accord de celui-ci, soit avec l’autorisation du juge, s’il justifie d’un intérêt particulier pour lui ou pour les enfants.» (״בעקבות הגירושין, כל אחד מבני הזוג מאבד את השימוש בשם בן זוגו. עם זאת, אחד מבני הזוג רשאי להמשיך להשתמש בשם האחר, בין בהסכמתו ובין ברשות השופט, אם הוא מוכיח עניין מיוחד בכך לעצמו או לילדים.״). כלומר, ברירת המחדל היא חזרה לשם הקודם, והמשך השימוש בשם הנישואין דורש הסכמה או החלטה שיפוטית המבוססת על עניין מיוחד, למשל טובת ילדים קטינים הנושאים שם זה. את הבחירה הזו יש לבטא במפורש מול נאנט ומול הקונסוליה, כי הדרכון החדש יונפק בדיוק עם השם הרשום במרשם, ושינוי מאוחר ידרוש בקשה חדשה. הדלת השלישית היא אשרת השהייה (titre de séjour, רישיון השהייה שמנפיקה הפרפקטורה, préfecture, הרשות המחוזית) של בן הזוג הזר. כאשר ישראלי או ישראלית החזיקו בכרטיס שהייה כבני זוג של אזרח צרפתי, הגירושין מסיימים את חיי הקהילה (communauté de vie, החיים המשותפים) שהכרטיס מבוסס עליהם. סעיף L423-1 לחוק הכניסה והשהייה מתנה את הכרטיס בשלושה תנאים מצטברים: «L’étranger marié avec un ressortissant français, se voit délivrer une carte de séjour temporaire portant la mention ” vie privée et familiale ” d’une durée d’un an lorsque les conditions suivantes sont réunies : 1° La communauté de vie n’a pas cessé depuis le mariage ; 2° Le conjoint a conservé la nationalité française ; 3° Lorsque le mariage a été célébré à l’étranger, il a été transcrit préalablement sur les registres de l’état civil français.» (״זר הנשוי לאזרח צרפתי מקבל כרטיס שהייה זמני הנושא את הכיתוב ‘חיים פרטיים ומשפחתיים’ לשנה, כאשר מתקיימים התנאים הבאים: 1. חיי הקהילה לא פסקו מאז הנישואין; 2. בן הזוג שמר על אזרחותו הצרפתית; 3. כאשר הנישואין נחגגו בחו״ל, הם נרשמו קודם לכן במרשמי המרשם האזרחי הצרפתי.״). מי שנישאו בצרפת ונכנסו כדין מקבלים הגנה דומה אחרי חצי שנת חיים משותפים לפי סעיף L423-2, ולכן רישום הגירושין בנאנט משפיע ישירות על תיק החידוש בפרפקטורה: פקיד שיראה תעודת נישואין מעודכנת עם ציון הגירושין יבחן את המשך הזכאות, ואילו תעודה לא מעודכנת עלולה ליצור מצג מטעה שהחיים המשותפים נמשכים. שני סייגים מגינים על בן הזוג הזר: סעיף L423-4 קובע: «La rupture du lien conjugal n’est pas opposable lorsqu’elle résulte du décès du conjoint.» (״ניתוק הקשר הזוגי אינו נטען כאשר הוא נובע מפטירת בן הזוג.״), כלומר אלמן או אלמנה אינם מאבדים את זכויותיהם בגלל הפטירה; וסעיף L423-5 קובע: «La rupture de la vie commune n’est pas opposable lorsqu’elle est imputable à des violences familiales ou conjugales» (״ניתוק החיים המשותפים אינו נטען כאשר הוא נובע מאלימות משפחתית או זוגית״), כלומר בן זוג שנמלט מאלימות אינו נענש על הפרידה. הורים לילדים צרפתים קטינים המתגוררים בצרפת נהנים ממסלול הגנה נפרד, ובית המשפט העליון מזכיר בהקשר זה את חובת ההורים: סעיף 371-2 לחוק האזרחי קובע: «Chacun des parents contribue à l’entretien et à l’éducation des enfants à proportion de ses ressources, de celles de l’autre parent, ainsi que des besoins de l’enfant.» (״כל אחד מההורים תורם למזונות הילדים ולחינוכם לפי משאביו, משאבי ההורה האחר וצורכי הילד.״). הדלת הרביעית היא הירושה והצוואה: אחרי גירושין יש לעדכן את צוואת המנוח הצרפתית או הישראלית, את סעיף המוטבים בביטוח החיים, את חשבונות הבנק בצרפת ואת הרישום בטאבו הצרפתי, ולוודא שהגרוש או הגרושה אינם מופיעים עוד כמוטבים או כיורשים במקומות שבהם אין רצון כזה. אין כאן צעד אוטומטי אחד: כל גוף דורש את תעודת המרשם המעודכנת מנאנט, ולכן הסדר הנכון הוא להשלים תחילה את הרישום בנאנט, לקבל העתקים עדכניים, ורק אז לעבור גוף גוף עם אותו תיק מסמכים.
B. הבקשה נדחתה או נתקעה: נימוקים בכתב, פרקליט, בית משפט וערעורים – בסדר הנכון
סירוב או שתיקה ממושכת אינם סוף הדרך, אבל התגובה חייבת להיות מדורגת ומתועדת, כי כל שלב מאוחר נשען על מה שנכתב בשלב המוקדם. הצעד הראשון הוא לבקש את הנימוקים בכתב: החלטת סירוב של רשות צרפתית חייבת להסביר מה חסר או מה פגום, והמכתב הזה הוא שיקבע אם מדובר במסמך חסר שאפשר להשלים, בתרגום לקוי שאפשר לתקן, או בטענה עקרונית על תוקף הגירושין. אין להגיש בקשה חדשה זהה מיד: מגישים השלמה ממוקדת שמתייחסת נקודה נקודה לנימוקים, עם אישור קבלה או משלוח רשום, ושומרים העתק של כל מסמך. אם נאנט סבורה שההחלטה הישראלית אינה עומדת באחד משלושת התנאים, למשל ספק לגבי סופיותה או לגבי כיבוד זכויות ההגנה, התיק עובר בדרך כלל לבחינת הפרקליט (procureur de la République, נציג התביעה המופקד בין היתר על תקינות המרשם). בשלב הזה כדאי לצרף בדיוק את מה שחסר לבדיקה: אישור מפורש של הערכאה הישראלית שהפסק חלוט וניתן לביצוע, הוכחה שהצד השני זומן או הסכים, ותרגום מושבע מלא הכולל את נימוקי ההחלטה ולא רק את חלקה האופרטיבי. כאשר הבחינה המינהלית נכשלת, הדרך היא שיפוטית: מבקשים מבית המשפט לענייני משפחה או מבית המשפט המוסמך לענייני מרשם (tribunal judiciaire, בית המשפט האזרחי המחוזי) לקבוע שהגירושין תקפים ולצוות על ציונם, בהסתמך על שלושת התנאים שצוטטו לעיל מפסק הדין משנת 2024. על החלטה כזו ניתן לערער בערעור רגיל, וסעיף 538 לחוק סדר הדין האזרחי קובע: «Le délai de recours par une voie ordinaire est d’un mois en matière contentieuse ; il est de quinze jours en matière gracieuse.» (״מועד הערעור בדרך רגילה הוא חודש בעניינים שיפוטיים, וחמישה עשר יום בעניינים מינהליים-שיפוטיים.״), ולכן אסור להמתין עם הערעור אחרי פסק דין שלילי. במקביל, כאשר הגירושין משפיעים על אשרת שהייה, כל החלטת סירוב או ביטול של הפרפקטורה ניתנת לערעור בפני בית המשפט המינהלי (tribunal administratif), וסעיף R421-1 לחוק בתי המשפט המינהליים קובע: «La juridiction ne peut être saisie que par voie de recours formé contre une décision, et ce, dans les deux mois à partir de la notification ou de la publication de la décision attaquée.» (״לא ניתן לפנות לערכאה אלא בערעור המוגש נגד החלטה, וזאת בתוך חודשיים ממסירת ההחלטה שמערערים עליה או מפרסומה.״), ולכן את מועד המסירה רושמים מיד עם קבלת ההחלטה ואת הערעור מגישים בתוך החודשיים, בצירוף תעודות המרשם המעודכנות וההוכחות לחיי הקהילה או להגנות המיוחדות. מסלול נוסף שקיים בדין הצרפתי, ושני האתרים המקצועיים שקראנו מתארים בהרחבה, הוא תביעה להכרה או לאי-הכרה בגירושין (action en opposabilité או en inopposabilité) כאשר צד שלישי, למשל יורש או רשות, חולק על תוקפם: זוהי תביעה עצמאית שבה בית המשפט בודק את שלושת התנאים ומכריע אחת ולתמיד. בכל המסלולים חוזר אותו עיקרון מעשי: לא מתווכחים עם הפקיד בעל פה, אלא בונים תיק נייר שבו כל טענה מגובה במסמך, כל מסמך מתורגם ומאומת, וכל פנייה מתוארכת ונשמרת. תיק כזה עובר את נאנט, את הקונסוליה, את הפרפקטורה ואת בית המשפט, ותיק המבוסס על שיחות טלפון והבטחות בעל פה נעצר בכל תחנה.
סיכום
המתגרש הישראלי אינו צריך לבחור בין הגירושין הישראליים לבין המרשם הצרפתי: פסק הגירושין מישראל תקף עקרונית בצרפת מכוח עצמו, אך רק ציון הגירושין בתעודות המרשם הצרפתיות הופך אותו למציאות מינהלית שהקונסוליה בתל אביב, הפרפקטורה, הנוטריון והבנק מכירים בה. הדרך הבטוחה עוברת בארבעה שלבים: מוודאים שהנישואין עצמם רשומים בנאנט ומשלימים את רישומם אם חסר; מגישים לנאנט בקשה חתומה ומפורטת עם פסק הגירושין, אישור סופיות וביצוע, תרגום מושבע מלא ואימות בינלאומי; מעדכנים בעזרת התעודות החדשות את הדרכון, את שם המשפחה לפי סעיף 264, את תיק השהייה לפי סעיפי L423 ואת מסמכי הירושה; ובמקרה של סירוב דורשים נימוקים בכתב, פונים לפרקליט ולבית המשפט, ומערערים במועדים הקבועים בחוק, חודש בערעור אזרחי וחודשיים בערעור מינהלי. מי שמכין תיק שלם, עקבי ומתורגם היטב מקבל רישום ללא עיכוב מיותר, ומי שמגיש תיק חלקי מגלה שכל רשות עוצרת בדיוק באותה נקודה. הבדיקה האחרונה לפני המשלוח פשוטה: כל שם מאוית אותו דבר בכל מסמך, כל החלטה מלווה באישור סופיות, וכל בקשה נשמרת עם הוכחת משלוח.