משרד Kohen Avocats · פריז 16
אימוץ ואזרחות צרפתית לילד ישראלי: אימוץ מלא מול אימוץ פשוט, הצהרה לפי סעיף 21-12, ויזה וערעור (2026)

עו"ד חסן כהן פועל במקרים דחופים, מתחנת המשטרה ועד בית המשפט לפשעים חמורים. ניתוח אסטרטגי ראשוני: 80 € כולל מע״מ, מענה אישי בתוך 24 שעות.

100% חסוי · חיסיון מקצועי · ללא התחייבות

מאמר שהופק באמצעות בינה מלאכותית, לפי תהליך שתוכנן ומפוקח על ידי המשרד

מקור: בית המשפט לערעורים (Cour de cassation) – מאגר הנתונים הפתוח « Judilibre » & « Légifrance ».

לשכת עורכי הדין של פריז מעצר, חקירה, בית משפט לפשעים חמורים פרופיל CNB avocat.fr
חסן כהן, עורך דין לדיני הגירה בפריז
עו"ד חסן כהן
עורך דין, לשכת עורכי הדין של פריז

אימוץ ואזרחות צרפתית לילד ישראלי: אימוץ מלא מול אימוץ פשוט, הצהרה לפי סעיף 21-12, ויזה וערעור (2026)

לשוחח עם עורך דין 06 89 11 34 45

זוג ישראלי־צרפתי שאימץ ילד בישראל, הורה צרפתי שאימץ את אחיינו מחו”ל, או משפחה שקיבלה אליה ילד קטין ומגדלת אותו שנים — כולם שואלים בסוף את אותה שאלה: האם הילד צרפתי, ואיך מוכיחים זאת מול הרשויות בצרפת. התשובה אינה אחת: הדין הצרפתי מבחין בין אימוץ מלא (adoption plénière, אימוץ המנתק את הקשר המשפטי עם המשפחה הביולוגית ויוצר קשר הורות מלא עם המאמצים) לבין אימוץ פשוט (adoption simple, אימוץ המוסיף קשר הורות עם המאמצים בלי למחוק את הקשר המקורי), ובין ילד מאומץ לבין ילד שנאסף וגדל אצל אזרח צרפתי בלי אימוץ פורמלי. לכל מסלול יש תנאים אחרים, ראיות אחרות, מועדים אחרים וערכאות אחרות — וטעות במסלול עולה בחודשים של עיכוב, בסירוב לרישום או בסירוב לוויזה. מאמר זה מסביר את שני המסלולים המרכזיים, את ההצהרה לפי סעיף 21-12 לקוד האזרחי, את דרך ההוכחה באמצעות תעודת אזרחות צרפתית (certificat de nationalité française, תעודה רשמית המעידה על אזרחותו של אדם) ואת הערעורים האפשריים, על יסוד הטקסטים כפי שנקראו באתר החקיקה הרשמי Légifrance ועל יסוד שלוש החלטות שיפוטיות עדכניות שנקראו במלואן במהלך כתיבת המאמר: פסק דין של בית המשפט העליון האזרחי הצרפתי (Cour de cassation, ערכאת הערעור העליונה בעניינים אזרחיים) מ־30 בספטמבר 2026, פסק דין של בית המשפט האזרחי (tribunal judiciaire, בית המשפט האזרחי המחוזי, הערכאה המוסמכת בענייני אזרחות) בנאנסי מ־7 ביולי 2026, ופסק דין של בית המשפט המינהלי לערעורים (cour administrative d’appel, ערכאת הערעור המינהלית) בנאנט מ־7 באוקטובר 2025.

I. אימוץ מלא שמעניק אזרחות צרפתית: מי זכאי, איך מוכיחים ואיך רושמים

A. הכלל: ילד מאומץ באימוץ מלא הוא צרפתי — התנאים וההוכחה

נקודת המוצא פשוטה. סעיף 18 לקוד האזרחי הצרפתי קובע: “Est français l’enfant dont l’un des parents au moins est français.” (צרפתי הוא ילד שלפחות אחד מהוריו צרפתי). הקישור הרשמי לסעיף: article 18 du Code civil. לגבי אימוץ מלא מוסיף סעיף 20 את הכלל הישיר: “La nationalité de l’enfant qui a fait l’objet d’une adoption plénière est déterminée selon les distinctions établies aux articles 18 et 18-1 , 19-1 , 19-3 et 19-4 ci-dessus.” (אזרחותו של ילד שהיה נשוא לאימוץ מלא נקבעת לפי ההבחנות שבסעיפים 18, 18-1, 19-1, 19-3 ו־19-4 לעיל). הקישור: article 20 du Code civil. במילים מעשיות: ילד שאומץ באימוץ מלא על ידי אזרח צרפתי נחשב צרפתי מכוח אותה הורות מאמצת, כאילו נולד להורה הצרפתי. את האימוץ עצמו מכריז בית המשפט, שכן “Le tribunal prononce l’adoption plénière ou l’adoption simple.” (בית המשפט מכריז על האימוץ המלא או על האימוץ הפשוט), לפי article 355 du Code civil. הכרזה זו היא המסמך היסודי שעליו נשען כל השאר: בלעדיה אין אזרחות מכוח אימוץ, ומכוחה נפתחת הדלת לרישום, לתעודת האזרחות ולדרכון.

מכאן נגזרת גם חלוקת נטל ההוכחה. סעיף 30 לקוד האזרחי קובע: “La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause.” (נטל ההוכחה בענייני אזרחות צרפתית מוטל על מי שאזרחותו עומדת על הפרק), ומוסיף: “Toutefois, cette charge incombe à celui qui conteste la qualité de Français à un individu titulaire d’un certificat de nationalité française délivré conformément aux articles 31 et suivants .” (אולם נטל זה מוטל על מי שחולק על צרפתיותו של אדם המחזיק בתעודת אזרחות צרפתית שניתנה לפי סעיפים 31 ואילך). הקישור: article 30 du Code civil. כלומר, מי שמגיע עם תעודת אזרחות תקפה מעביר את הנטל לצד החולק. ואת התעודה עצמה מנפיק גורם אחד בלבד: “Le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire a seul qualité pour délivrer un certificat de nationalité française à toute personne justifiant qu’elle a cette nationalité.” (רק מנהל שירותי המזכירות המשפטית של בית המשפט האזרחי מוסמך לתת תעודת אזרחות צרפתית לכל מי שמוכיח שאזרחות זו שלו), לפי article 31 du Code civil. על המסלול המעשי של בקשת התעודה, המסמכים הנדרשים והטיפול בסירוב הרחבנו במדריך הייעודי לתעודת אזרחות צרפתית לישראלים: בקשה, מסמכים, סירוב וערעור, וכדאי לקרוא אותו לצד המאמר הנוכחי.

לגבי מסמכים שנערכו מחוץ לצרפת, ובכלל זה פסקי אימוץ ותעודות לידה ישראליות, חל סעיף 47 לקוד האזרחי: “Tout acte de l’état civil des Français et des étrangers fait en pays étranger et rédigé dans les formes usitées dans ce pays fait foi, sauf si d’autres actes ou pièces détenus, des données extérieures ou des éléments tirés de l’acte lui-même établissent, le cas échéant après toutes vérifications utiles, que cet acte est irrégulier, falsifié ou que les faits qui y sont déclarés ne correspondent pas à la réalité.” (כל מסמך מרשם אוכלוסין של צרפתים ושל זרים שנערך בארץ זרה ונכתב בצורות הנהוגות באותה ארץ נאמן הוא, זולת אם מסמכים או ראיות אחרות, נתונים חיצוניים או יסודות העולים מן המסמך עצמו מוכיחים, אחרי כל הבדיקות המועילות לפי העניין, שהמסמך בלתי תקין, מזויף או שהעובדות המוצהרות בו אינן תואמות את המציאות). הקישור: article 47 du Code civil. מסמך ישראלי תקין, מתורגם ומאומת כנדרש, נהנה אפוא מחזקת אמינות — והרשות החולקת עליו חייבת להצביע על פגם קונקרטי, לא על חשד כללי. על תרגום, אפוסטיל והוכחת מסמכים ישראליים מול דרישות המרשם הצרפתי ראו גם את המדריך לרישום לידה בנאנט והוצאת דרכון ראשון לילד שנולד בישראל.

B. פסק אימוץ שניתן מחוץ לצרפת: הכרה, רישום במרשם ודרכון — וגבול התרמית

כאשר האימוץ הוכרז בחו”ל — למשל בישראל, בסינגפור או בכל מדינה אחרת — פסק הדין הזר אינו נרשם אוטומטית במרשם האוכלוסין הצרפתי (état civil, מרשם הלידות, הנישואין והפטירות). הפרקטיקה, כפי שהיא עולה מן הפסיקה העדכנית, היא לבקש את מתן התוקף לפסק הזר (exequatur, החלטה של בית משפט צרפתי המכירה בפסק זר ונותנת לו תוקף בצרפת) או את רישומו (transcription, העתקת פסק או מסמך זר לספרי המרשם הצרפתיים), ואם התובע (procureur de la République, נציג הפרקליטות המופקד בין היתר על מרשם האוכלוסין) מסרב לרשום — לפנות לבית המשפט. בפרשה שנדונה בבית המשפט העליון ב־30 בספטמבר 2026, ערעור מספר 25-15.397, הורים שאימצו ילדה שנולדה בתאילנד מכוח צו של בית המשפט לענייני משפחה בסינגפור נתקלו בסירוב התובע בנאנט לרשום את ההחלטה, תבעו את התובע בפריז לשם מתן תוקף, נדחו בערעור ונדחו גם בעליון. ההחלטה פורסמה בבולטין הרשמי של הפסיקה, והקישור הרשמי אליה: Cass. 1re civ., 30 sept. 2026, n° 25-15.397.

ליבת ההכרעה היא המתח בין תרמית לבין הזכות לחיי משפחה. בית המשפט העליון אישר את דחיית מתן התוקף לאחר שקבע: “Après avoir estimé, dans le contrôle de la régularité internationale auquel elle s’est livrée conformément à son office, que l’exequatur du jugement étranger se heurtait notamment à l’existence d’une fraude” (לאחר שקבעה, במסגרת בקרת התקינות הבינלאומית שהיא עורכת מתוקף תפקידה, כי מתן התוקף לפסק הזר נתקל בין היתר בקיומה של תרמית), לפי Cass. 1re civ., 30 sept. 2026, n° 25-15.397. בית המשפט הוסיף שיקולים קונקרטיים: “Elle a relevé que l’enfant restait titulaire de la nationalité thaïlandaise, qu’elle n’était pas empêchée de vivre avec M. [X] et Mme [V] à Singapour, et qu’il n’était pas justifié de l’impossibilité dans laquelle se trouveraient ceux-ci de voyager avec elle en Europe.” (הוא ציין כי הילדה נותרה בעלת האזרחות התאילנדית, כי לא נמנע ממנה לחיות עם המאמצים בסינגפור, וכי לא הוכח שהם אינם יכולים לנסוע עמה לאירופה), לפי Cass. 1re civ., 30 sept. 2026, n° 25-15.397. והמסקנה המשפטית נחתמה כך: “De l’ensemble de ces énonciations et constatations, abstraction faite des motifs erronés mais surabondants critiqués par la seconde branche, la cour d’appel, qui a mis en balance les différents intérêts publics et privés en présence, tout particulièrement l’intérêt de l’enfant apprécié concrètement, a pu déduire que le refus d’accorder l’exequatur au jugement d’adoption prononcé par les juridictions de Singapour ne portait pas une atteinte disproportionnée au droit au respect de la vie privée et familiale de M. [X], de Mme [V] et de l’enfant.” (מכלל האמירות והקביעות, תוך התעלמות מן הנימוקים השגויים אך המיותרים שעליהם נמתחה ביקורת בענף השני, בית המשפט לערעורים, ששקל את כלל האינטרסים הציבוריים והפרטיים הנוכחים, ובמיוחד את טובת הילד כפי שהיא מוערכת באופן קונקרטי, יכול היה להסיק כי הסירוב לתת תוקף לפסק האימוץ שניתן על ידי ערכאות סינגפור לא פגע באופן בלתי מידתי בזכות לכבוד החיים הפרטיים והמשפחתיים של מר [X], גברת [V] ושל הילדה), לפי Cass. 1re civ., 30 sept. 2026, n° 25-15.397. המסר למשפחות ישראליות חד ומעשי: אימוץ שנעשה במסלול עוקף, בלי בדיקת ההיסטוריה של הילד, בלי אימות כשירותו לאימוץ (adoptabilité, היות הילד במצב משפטי ועובדתי המאפשר לאמצו) ובלי בדיקת ההסכמות במדינת המוצא, חשוף לסירוב הכרה בצרפת, גם כאשר הילד חי בפועל עם המאמצים. לעומת זאת, אימוץ שנעשה לפי כללי מדינת המוצא, עם תיק מתועד של הסכמות ובדיקות, עומד בבקרת התקינות הבינלאומית ונסלל לרישום.

לאחר ההכרה, הרישום מקבל ביטוי פיזי בתעודת הלידה. סעיף 28 לקוד האזרחי קובע: “Mention sera portée, en marge de l’acte de naissance, des actes administratifs et des déclarations ayant pour effet l’acquisition, la perte de la nationalité française ou la réintégration dans cette nationalité.” (תירשם, בשולי תעודת הלידה, הערה על המסמכים המינהליים ועל ההצהרות שיש להם תוצאה של רכישת האזרחות הצרפתית, אובדנה או החזרה אליה), לפי article 28 du Code civil. הערה זו (mention marginale, הערת שוליים בתעודת הלידה המציינת שינוי מצב אישי או אזרחות) היא שמאפשרת אחר כך להנפיק דרכון צרפתי לילד בלי ויכוח מחודש על האזרחות בכל בקשה. בכל מחלוקת על עצם האזרחות, הערכאה המוסמכת היא האזרחית: “La juridiction civile de droit commun est seule compétente pour connaître des contestations sur la nationalité française ou étrangère des personnes physiques.” (ערכאת המשפט האזרחי הרגילה היא היחידה המוסמכת לדון במחלוקות על האזרחות הצרפתית או הזרה של בני אדם), לפי article 29 du Code civil. כלומר בית המשפט האזרחי, ולא הרשות המינהלית, אומר את המילה האחרונה. על הוצאת דרכון ראשון לילד, התור בקונסוליה והמסמכים הנדרשים ראו את המדריך לדרכון צרפתי ראשון לילד שנולד בישראל להורה צרפתי. ואם רישום הלידה עצמו נתקל בסירוב או בטעות, הדרך היא תיקון מול שירות המרשם המרכזי בנאנט (Service central d’état civil de Nantes, השירות המרכזי של משרד החוץ הצרפתי המנהל את מרשם הצרפתים שנולדו ונישאו בחו”ל), כמתואר במדריך לרישום בנאנט ותיקון טעויות לפני הדרכון.

II. אימוץ פשוט וילד שנאסף וגדל אצל צרפתי: ההצהרה לפי סעיף 21-12, המועדים, הוויזה והערעורים

A. ההצהרה עד גיל 18: תנאים, קבלה, רישום — והתביעה שהפרקליטות יכולה להגיש

אימוץ פשוט שונה מן האימוץ המלא: “L’adoption simple confère à l’adopté une filiation qui s’ajoute à sa filiation d’origine selon les modalités prévues au présent chapitre.” (האימוץ הפשוט מקנה למאומץ קשר הורות הנוסף על קשר ההורות המקורי שלו, לפי התנאים שבפרק זה), לפי article 360 du Code civil. מאחר שהקשר המקורי אינו נמחק, המחוקק אינו מעניק אזרחות אוטומטית, אלא פותח מסלול של הצהרה (déclaration de nationalité, הליך שבו אדם הזכאי לכך מצהיר על רצונו להיות צרפתי, וההצהרה נרשמת אם התנאים מתקיימים). סעיף 21-12 קובע: “L’enfant qui a fait l’objet d’une adoption simple par une personne de nationalité française peut, jusqu’à sa majorité, déclarer, dans les conditions prévues aux articles 26 et suivants , qu’il réclame la qualité de Français, pourvu qu’à l’époque de sa déclaration il réside en France.” (ילד שהיה נשוא לאימוץ פשוט על ידי אדם בעל אזרחות צרפתית רשאי, עד הגיעו לבגרות, להצהיר, בתנאים שבסעיפים 26 ואילך, כי הוא תובע את מעמד הצרפתי, ובלבד שבעת הצהרתו הוא מתגורר בצרפת). הקישור: article 21-12 du Code civil. לאותו סעיף יש המשך חשוב לא פחות למשפחות המגדלות ילד בלי אימוץ פורמלי: “Peut, dans les mêmes conditions, réclamer la nationalité française : 1° L’enfant qui, depuis au moins trois années, est recueilli sur décision de justice et élevé par une personne de nationalité française ou est confié au service de l’aide sociale à l’enfance” (רשאי, באותם תנאים, לתבוע את האזרחות הצרפתית: 1. ילד שזה לפחות שלוש שנים נאסף על פי החלטת בית משפט וגדל אצל אדם בעל אזרחות צרפתית, או הופקד בידי שירות הסיוע הסוציאלי לילדות). חריג מעשי לדרישת המגורים בצרפת מופיע באותו סעיף: חובת המגורים מתבטלת כאשר הילד אומץ על ידי אזרח צרפתי שאינו מתגורר דרך קבע בצרפת — הוראה הרלוונטית במיוחד לצרפתים החיים בישראל. שימו לב למועד: ההצהרה אפשרית עד גיל 18 בלבד, והקישור לסעיף מצורף לאותו משפט עצמו כנדרש.

את ההצהרה מקבלים הגורמים הבאים: “Les autres déclarations de nationalité sont reçues par le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire ou par le consul.” (שאר הצהרות האזרחות מתקבלות על ידי מנהל שירותי המזכירות המשפטית של בית המשפט האזרחי או על ידי הקונסול), לפי article 26 du Code civil — כלומר ישראלים השוהים בישראל יכולים לפנות לקונסוליה, וישראלים השוהים בצרפת פונים למזכירות בית המשפט. לאחר קבלת המסמכים מונפק אישור קבלה (récépissé, אישור על הגשת התיק), וההצהרה נרשמת (enregistrement, רישום ההצהרה בידי הרשות, הצעד המקנה לה תוקף) אם התנאים מתקיימים. אלא שהרישום אינו חסין מערעור: “Dans le délai de deux ans suivant la date à laquelle il a été effectué, l’enregistrement peut être contesté par le ministère public si les conditions légales ne sont pas satisfaites.” (בתוך שנתיים מיום ביצוע הרישום, רשאי התובע לחלוק עליו אם התנאים החוקיים אינם מתקיימים), לפי article 26-4 du Code civil — והקישור מופיע באותו משפט. אותו סעיף מוסיף רובד שני: “L’enregistrement peut encore être contesté par le ministère public en cas de mensonge ou de fraude dans le délai de deux ans à compter de leur découverte.” (הרישום יכול להיות מותקף בידי התובע גם במקרה של שקר או תרמית, בתוך שנתיים מיום גילוים). כלומר שתי תקופות שונות של שנתיים: האחת מיום הרישום, השנייה מיום גילוי התרמית — וכל טענה על מועד או על התיישנות במאמר זה נשענת על המשפט המצוטט והמקושר עצמו.

המחשה חיה לכך ניתנה בפסק דין של בית המשפט האזרחי בנאנסי מ־7 ביולי 2026, תיק מספר 23/02624, שנקרא במלואו במהלך הכנת המאמר. התובע תבע לבטל רישום של הצהרה לפי סעיף 21-12 שנמסרה ב־15 ביולי 2022 ונרשמה ב־14 באפריל 2023, בטענה שהאיסוף (recueil, קבלת הילד למשמורת וגידולו, לרבות במסגרת מוסדית כמו כפאלה) נעשה בהחלטה מינהלית זרה, שהמסמכים הזרים אינם מהימנים לפי סעיף 47, ושההחלטה הזרה אינה מנומקת ולכן נוגדת את תקנת הציבור הצרפתית. בית המשפט דחה את תביעת התובע במלואה וקבע כי הילד רכש את האזרחות הצרפתית מכוח ההצהרה שנמסרה ב־15 ביולי 2022 על ידי נציגיו החוקיים בפני מנהל שירותי המזכירות של בית המשפט האזרחי בשטרסבורג (TJ Nancy, 7 juillet 2026, RG 23/02624). התוצאה מלמדת שני דברים מעשיים: ראשית, התובע אכן רשאי לתקוף רישום בתוך שנתיים לפי סעיף 26-4 המצוטט והמקושר לעיל, והמשפחה חייבת לשמור את כל המסמכים זמינים בתקופה זו; שנית, תקיפה כזו נכשלת כאשר המסמכים הזרים תקינים ומתורגמים, וכאשר תנאי הסעיף — איסוף וגידול בצרפת — מתקיימים בפועל. זכות התביעה הכללית של התובע בענייני אזרחות מעוגנת אף היא בטקסט: “Toute personne a le droit d’agir pour faire décider qu’elle a ou qu’elle n’a point la qualité de Français. Le procureur de la République a le même droit à l’égard de toute personne.” (לכל אדם הזכות לתבוע שייקבע שהוא צרפתי או שאינו צרפתי. לתובע אותה זכות לגבי כל אדם), לפי article 29-3 du Code civil. אם הרישום נדחה מלכתחילה, הדרך היא תביעה הצהרתית (action déclaratoire, תביעה שבה מתבקש בית המשפט להצהיר על קיומה של האזרחות) בפני בית המשפט האזרחי, שבו התובע הוא נתבע הכרחי — ועל הקשיים האופייניים להוכחה מולו, לרבות דרישות המסמכים הישראליים, ראו את המדריך לסירוב תעודת אזרחות מול מסמכים ישראליים וערעור לבית המשפט.

B. הבאת הילד לצרפת: ויזת אימוץ, סירוב קונסולרי וערעור בנאנט — מה מותר לרשות לבדוק

ילד מאומץ שאינו מחזיק עדיין באזרחות צרפתית מוכחת אינו נכנס לצרפת אוטומטית: הוא זקוק לוויזת שהייה ארוכה (visa de long séjour, ויזה המאפשרת שהייה מעבר לשלושה חודשים) מטעם האימוץ. המסגרת הכללית היא ש”tout étranger âgé de plus de dix-huit ans qui souhaite séjourner en France pour une durée supérieure à trois mois doit être titulaire de l’un des documents de séjour suivants : 1° Un visa de long séjour” (כל זר מעל גיל שמונה־עשרה המבקש לשהות בצרפת יותר משלושה חודשים חייב להחזיק באחד ממסמכי השהייה הבאים: 1. ויזת שהייה ארוכה), לפי article L. 411-1 du CESEDA (CESEDA, הקוד המסדיר כניסה ושהייה של זרים בצרפת) — ולקטינים מאומצים קיים מסלול ויזה ייעודי מטעם האימוץ, כפי שמדגים פסק הדין הבא. במקביל, החוק מחייב אישור מוקדם לאימוץ בינלאומי: “Les personnes qui accueillent, en vue de son adoption, un enfant étranger doivent avoir obtenu l’agrément prévu aux articles L. 225-2 à L. 225-7 .” (אנשים המקבלים אליהם, לשם אימוצו, ילד זר חייבים לקבל את האישור הקבוע בסעיפים L. 225-2 עד L. 225-7), לפי article L. 225-17 du Code de l’action sociale et des familles. שאלת המפתח היא מה קורה כאשר האישור לא התקבל או כאשר ההליך לא עבר דרך הצינורות הרשמיים — והתשובה ניתנה בערכאה המינהלית לערעורים בנאנט.

בפסק דין מ־7 באוקטובר 2025, תיק מספר 24NT01716, שנקרא במלואו במהלך הכנת המאמר, דחתה הקונסוליה הצרפתית בבאנגי ויזת שהייה ארוכה מטעם אימוץ לילד שנולד ב־2017 ואומץ באימוץ פשוט ב־2021 על ידי דודתו, אזרחית צרפתית המתגוררת דרך קבע בצרפת; ועדת הערעורים על סירובי ויזה (commission de recours contre les décisions de refus de visa d’entrée en France, ועדה הבוחנת עררים על סירובי ויזה לפני הפנייה לבית המשפט) אישרה את הסירוב ב־15 במרס 2023, ובית המשפט המינהלי בנאנט דחה את העתירה ב־2024. בית המשפט לערעורים הפך את הכול: ביטל את החלטת הוועדה, ביטל את פסק הדין, והורה לשר הפנים להנפיק את הוויזה. הקישור הרשמי להחלטה: CAA Nantes, 7 oct. 2025, n° 24NT01716. שלושה כללים מעשיים עולים ממנה. ראשית, הרף לסירוב גבוה: “les autorités administratives chargées de l’examen des demandes de visa ne peuvent refuser la délivrance d’un visa de long séjour au descendant ou à la descendante de moins de vingt-et-un ans d’un ressortissant français ou d’une ressortissante française que pour un motif d’ordre public.” (רשויות המינהל הבוחנות בקשות ויזה אינן רשאיות לסרב להנפיק ויזת שהייה ארוכה לצאצא או לצאצאית מתחת לגיל עשרים ואחת של אזרח צרפתי או אזרחית צרפתייה אלא מטעם של תקנת הציבור). שנית, פסק זר אינו קדוש ואינו פסול אוטומטית: “il appartient à l’autorité administrative, sous le contrôle du juge de l’excès de pouvoir, de ne pas fonder sa décision sur des éléments issus d’un jugement étranger qui révélerait l’existence d’une fraude ou d’une situation contraire à la conception française de l’ordre public international.” (על הרשות המינהלית, תחת בקרת שופט החריגה מסמכות, שלא לבסס את החלטתה על יסודות הנובעים מפסק זר שיגלה קיומה של תרמית או מצב הנוגד את תפיסת תקנת הציבור הבינלאומית הצרפתית). שלישית — וזה החידוש החשוב למשפחות — לא כל הפרה פרוצדורלית היא עילה לסירוב: “le défaut d’agrément pour adopter ne porte pas atteinte à la conception française de l’ordre public international et que la commission de recours contre les décisions de refus de visa d’entrée en France ne pouvait dès lors pas davantage fonder légalement sa décision sur un tel motif.” (היעדר האישור לאמץ אינו פוגע בתפיסת תקנת הציבור הבינלאומית הצרפתית, וועדת הערעורים לא יכלה אפוא לבסס כדין את החלטתה על טעם כזה). באותה רוח נדחו גם טענת ההשעיה המינהלית של הליכי האימוץ ממדינה מסוימת וטענת עקרון המשניות (subsidiarité, העדפת פתרון מקומי במדינת המוצא לפני אימוץ בינלאומי): אף אחד מהם אינו עיקרון יסודי של המשפט הצרפתי, ולכן אינו מצדיק סירוב ויזה. התוצאה האופרטיבית נכתבה בלשון ציווי: “Il est enjoint au ministre de l’intérieur de délivrer à l’enfant Benaja Edouardo Koyandonga un visa d’entrée et de long séjour dans le délai de deux mois à compter de la notification du présent arrêt.” (מצווה על שר הפנים להנפיק לילד ויזת כניסה ושהייה ארוכה בתוך חודשיים מיום המצאת פסק הדין), והקישור להחלטה מצורף לאותו משפט.

למשפחה ישראלית המשמעות היא סדר פעולות ברור. מגישים בקשת ויזה בקונסוליה עם פסק האימוץ, תעודות הלידה והתרגומים; אם מסרבים — מגישים ערר לוועדת הוויזות; אם הערר נדחה — עותרים לבית המשפט המינהלי בנאנט (tribunal administratif de Nantes, בית המשפט המינהלי המוסמך הארצי בענייני ויזות), ובערעור לבית המשפט המינהלי לערעורים באותה עיר. בכל שלב הטענה החזקה היא תקנת הציבור במובנה הצר: זיוף מסמכים או תרמית — כן; היעדר אישור פורמלי, השעיה מינהלית או אי־מיצוי פתרון מקומי — לא, לפי פסק הדין המצוטט והמקושר לעיל. על מסלולי איחוד משפחות והבאת בני משפחה מישראל, המשיקים לנושא זה כאשר הילד טרם הוכר כאזרח, ראו את המדריך לאיחוד משפחות בצרפת לישראלים: תנאים, ויזה וערעור. ולמי שמתגורר בפריז או באיל־דה־פראנס: בקשות הוויזה מוגשות בקונסוליה במדינת המוצא ולא בפרפקטורה (préfecture, נציבות המדינה המחוזית המטפלת בתיקי שהייה), תביעות האזרחות מתבררות בבית המשפט האזרחי בפריז או בשטרסבורג לפי מקום המגורים, ועתירות הוויזה — תמיד בנאנט, שהיא הערכאה הארצית היחידה לוויזות.

סיכום

התמונה העולה מן הטקסטים ומן הפסיקה העדכנית היא בת שני מסלולים. במסלול האימוץ המלא, ילד שאומץ על ידי הורה צרפתי הוא צרפתי מכוח סעיפי 18 ו־20, והמאמץ המעשי מתרכז בהוכחה: פסק אימוץ תקף, רישום במרשם, הערת שוליים בתעודת הלידה, תעודת אזרחות המעבירה את נטל ההוכחה לצד החולק, ודרכון. פסק הדין של בית המשפט העליון מספטמבר 2026 מזהיר כי מסלול עוקף, בלי בדיקת ההיסטוריה וההסכמות במדינת המוצא, נעצר בגבול התרמית — גם כאשר המשפחה חיה יחד בפועל. במסלול האימוץ הפשוט והאיסוף, המפתח הוא ההצהרה לפי סעיף 21-12 עד גיל 18, בתנאי המגורים או בחריג למאמץ החי מחוץ לצרפת, מול מנהל המזכירות או הקונסול; הרישום ניתן לתקיפה בידי התובע בתוך שנתיים, אך כפי שהראה פסק הדין מנאנסי מיולי 2026, תקיפה כושלת מול תיק מסודר משאירה את האזרחות על כנה. ובחזית הוויזה, פסק הדין מנאנט מאוקטובר 2025 קובע סף ברור: סירוב ויזה לילד מאומץ של אזרחית צרפתייה מותנה בטעם של תקנת הציבור — זיוף או תרמית — ולא בהיעדר אישור פורמלי או בהשעיה מינהלית, והפרת הסף מסתיימת בצו להנפיק את הוויזה בתוך חודשיים. מי שמאמץ כיום צריך אפוא לבנות שלושה תיקים במקביל: תיק אימוץ תקין במדינת המוצא, תיק אזרחות עם הצהרה או תעודה בטרם יחלפו המועדים, ותיק ויזה המגובה במסמכים מקוריים ומתורגמים — וכל צעד חריג, מהצהרה ועד עתירה, נשען על הסעיף והפסקה המצוטטים במאמר זה.

📄 חוזר רשמי