התגרשתם בישראל וכעת אתם מתגוררים בצרפת, או להפך: נישאתם בישראל, התגרשתם בישראל, ומישהו בפריז מבקש מכם להוכיח שאתם גרושים. הבנק, הפרפקטורה (préfecture, הרשות המנהלית שמנפיקה תעודות שהייה), הקונסוליה, המעסיק או רשם הנישואין החדש — כולם רוצים לראות מסמך צרפתי אחד ברור. הבעיה היא שהגירושין הישראליים אינם מופיעים אוטומטית בשום מרשם צרפתי. כדי שהגירושין יוכרו בצרפת צריך לעבור מסלול מדויק: לאסוף את פסק הדין או את תעודת הגירושין בישראל, להכשיר אותם עם אפוסטיל (apostille, חותמת אימות בין לאומית), לתרגם אותם אצל מתרגם מושבע, לשלוח בקשת בדיקת תקפות (vérification d’opposabilité) לפרקליטות בנאנט (procureur de la République de Nantes, התובע המוסמך על המרשם המרכזי), ורק אחר כך לבקש את רישום הערת הגירושין בשולי תעודת הנישואין או תעודת הלידה. כל שלב שלא מבוצע נכון גורר סירוב, ולעיתים גם השפעה ישירה על תעודת השהייה (titre de séjour, אישור השהייה בצרפת) של בן הזוג הישראלי ועל חידוש הדרכון. המדריך הזה מסביר את המסלול המלא, מהמסמך הישראלי הראשון ועד ההחלטה הצרפתית האחרונה, כולל פסק דין טרי של בית המשפט העליון הצרפתי מסוף ספטמבר 2026 שמשנה את התמונה לגבי גירושין זרים.
המדריך מיועד לישראלים שחיים בצרפת, לבני זוג מעורבים ישראלים וצרפתים, ולמי שנישאו בישראל ומתגוררים כיום בפריז או באיל דה פראנס. הוא אינו מחליף ייעוץ פרטני, כי כל תיק גירושין תלוי בערכאה שפסקה בישראל, במעמד האזרחי של כל אחד מבני הזוג ובמועד שבו נפתח ההליך. אבל הכללים הצרפתיים שחלים על כולם זהים, והם כתובים בחוק ובפסיקה שאפשר לקרוא במלואה באתרים הרשמיים. בכל מקום שבו המדריך מצטט חוק או פסק דין, הציטוט מובא מילה במילה מהטקסט הרשמי, בתוספת תרגום לעברית בסוגריים.
I. איך גירושין שנפסקו בישראל מקבלים תוקף בצרפת ומה שולחים לנאנט
A. אילו מסמכים ישראליים צריך לאסוף, לאמת ולתרגם לפני כל פנייה לצרפת
הכלל הבסיסי של המשפט הצרפתי לגבי מסמכים זרים קבוע בסעיף 47 לחוק האזרחי (Code civil, החוק האזרחי המרכזי של צרפת). הסעיף קובע: “Tout acte de l’état civil des Français et des étrangers fait en pays étranger et rédigé dans les formes usitées dans ce pays fait foi, sauf si d’autres actes ou pièces détenus, des données extérieures ou des éléments tirés de l’acte lui-même établissent, le cas échéant après toutes vérifications utiles, que cet acte est irrégulier, falsifié ou que les faits qui y sont déclarés ne correspondent pas à la réalité.” (כל מסמך מרשם אוכלוסין של צרפתים ושל זרים שנערך במדינה זרה ונכתב לפי הצורות הנהוגות באותה מדינה נחשב אמין, אלא אם מסמכים אחרים, נתונים חיצוניים או פרטים מתוך המסמך עצמו מוכיחים, אחרי כל הבדיקות הנדרשות, שהמסמך אינו תקין, מזויף או שהעובדות המוצהרות בו אינן תואמות את המציאות). המשמעות המעשית פשוטה: פסק דין גירושין ישראלי או תעודת גירושין ישראלית יכולים להתקבל בצרפת, אבל הרשות הצרפתית רשאית לבדוק אותם לעומק, והנטל להציג תיק שלם ומסודר מוטל עליכם.
בישראל, בני זוג יהודים מתגרשים ככלל בבית הדין הרבני באמצעות גט (guet, שטר הגירושין הדתי), ולאחריו ניתן פסק דין של בית הדין שמאשר את הגירושין ומסדיר את הנלווים: מזונות, משמורת, חלוקת רכוש ולעיתים כתובה. בני זוג שאינם בני אותה עדה דתית, או עניינים אזרחיים נלווים, יכולים לעבור בבית המשפט לענייני משפחה. מבחינת צרפת, מה שחשוב הוא המסמך הסופי: פסק דין חלוט או תעודה רשמית של רשות ישראלית מוסמכת, שמראה שהנישואין הסתיימו ומאיזה תאריך. פסק דין זמני, החלטה על מזונות בלבד או הסכם גירושין שלא אושר בערכאה אינם מספיקים לרישום הערת גירושין במרשם הצרפתי. אם ההליך בישראל עדיין תלוי ועומד, כדאי להמתין לסופיות, כי בקשה מוקדמת תידחה ותבזבז חודשים.
לכל מסמך ישראלי שמיועד לצרפת צריך לצרף אפוסטיל. האפוסטיל הוא חותמת אימות לפי אמנת האג, שישראל וצרפת חתומות עליה, והוא מאשר שהחתימה והחותמת על המסמך אמיתיות. בישראל מנפיקים אפוסטיל במשרד החוץ או ברשויות המוסמכות לכך, לפי סוג המסמך. בלי אפוסטיל, הפרקליטות בנאנט רשאית לסרב לבדוק את התיק, והשירות המרכזי למרשם אזרחי (service central d’état civil de Nantes, הגוף במשרד החוץ הצרפתי שמחזיק את תעודות המצב האישי של צרפתים שנולדו או נישאו בחו״ל) לא ירשום דבר. אחרי האפוסטיל צריך תרגום מלא לצרפתית אצל מתרגם מושבע (traducteur assermenté, מתרגם שהוסמך בידי בית משפט צרפתי). תרגום שבוצע בישראל במשרד תרגומים רגיל, או תרגום לא מאושר, עלול להידחות. הזמינו תרגום של כל עמוד, כולל החותמות, האפוסטיל ונספחי הסופיות, כי פקיד שבודק תיק חלקי עוצר את הטיפול ושולח דרישת השלמה שמאריכה את ההמתנה בחודשים.
לצד פסק הדין עצמו, צרפו מההתחלה את המסמכים שמונעים שאלות: תעודת נישואין ישראלית עם אפוסטיל ותרגום, אישור שהפסק חלוט ואינו ניתן עוד לערעור (attestation de force de chose jugée, אישור סופיות), צילומי דרכונים של שני בני הזוג, הוכחת אזרחות צרפתית של בן הזוג הצרפתי אם יש כזה, ותעודת הנישואין הצרפתית או מספר התיק בנאנט אם הנישואין כבר נרשמו בצרפת. אם אחד מבני הזוג שינה שם אחרי הגירושין, צרפו גם את המסמך שמעיד על השם החדש. תיק שמוגש בבת אחת, מסודר וממוספר, מטופל מהר יותר מתיק שמגיע בחלקים, כי כל תוספת מאפסת את התור אצל הבודק.
B. בדיקת הפרקליטות בנאנט: מה נבדק, מתי מתנגדים ואיך מערערים על סירוב
השלב הצרפתי מתחיל בהבחנה בין שני מסלולים. אם הגירושין נפסקו במדינה של האיחוד האירופי, הרישום פשוט יחסית. ישראל אינה חברה באיחוד, ולכן חל המסלול של מדינה שלישית: לפני כל רישום צריך לבקש בדיקת תקפות של פסק הדין הזר. לפי המידע הרשמי של שירות הציבור הצרפתי (service-public.fr, האתר הרשמי של המינהל הצרפתי), כאשר הנישואין שנערכו בחו״ל כבר נרשמו בצרפת, השירות המרכזי למרשם אזרחי בנאנט הוא שמוסמך לציין גירושין שנפסקו בחו״ל, וכאשר מדובר במדינה שמחוץ לאיחוד האירופי, התובע של בית המשפט בנאנט הוא שבודק את תקפות פסק הדין. בפועל שולחים בדואר בקשה לבדיקת תקפות (demande de vérification d’opposabilité, בקשה לבדוק שהפסק הזר אינו סותר את הסדר הציבורי הצרפתי) לפרקליטות נאנט, ומצרפים את כל המסמכים עם האפוסטיל והתרגום. רק אחרי שהפרקליטות מאשרת שהפסק ניתן להכרה, השירות המרכזי רושם את הערת הגירושין בשולי תעודת הנישואין.
מה הפרקליטות בודקת. ראשית, שהערכאה הישראלית הייתה מוסמכת ושני הצדדים זומנו כדין ויכלו להגן על זכויותיהם. פסק שניתן בהיעדר צד שלא זומן, או הליך שבו צד לא ידע על הדיון, לא יאושר. שנית, שהפסק חלוט ואינו סותר החלטה צרפתית קיימת באותו עניין. אם כבר מתנהל בצרפת הליך גירושין בין אותם בני זוג, או שכבר ניתן פסק צרפתי, הפסק הישראלי המאוחר עלול להידחות. שלישית, והרגיש ביותר, שהפסק אינו סותר את הסדר הציבורי הבין לאומי הצרפתי (ordre public international, מכלול העקרונות הבסיסיים שצרפת מסרבת לוותר עליהם גם מול החלטות זרות). כאן נבחנים שוויון בין בני הזוג, היעדר מרמה בבחירת הערכאה, והגנה על זכויות הילדים. גירושין שהושגו במרמה, למשל פנייה לערכאה זרה בחשאי כדי לעקוף הליך צרפתי שכבר נפתח, ייפסלו. כך גם פסק שמפלה באופן בוטה את אחד הצדדים בלי שהצד המופלה ביקש אותו ובלי פיצוי הולם.
אם הפרקליטות מסרבת, היא מודיעה על סירוב רישום (refus de transcription ou de mention, החלטה שלא לרשום את הגירושין במרשם הצרפתי). הסירוב אינו סוף הדרך. ניתן לפנות לבית המשפט לענייני משפחה (juge aux affaires familiales, השופט המוסמך לענייני גירושין וילדים) או לבית המשפט המחוזי (tribunal judiciaire, בית המשפט האזרחי הכללי) בבקשה להכריז על תקפות הפסק הזר, כלומר לבקש צו אכיפה והכרה (exequatur, החלטה צרפתית שנותנת תוקף להחלטה זרה). הכלל לעניין זה כתוב בסעיף 509 לחוק סדר הדין האזרחי (Code de procédure civile, חוק סדרי הדין של בתי המשפט האזרחיים): “Les jugements rendus par les tribunaux étrangers et les actes reçus par les officiers étrangers sont exécutoires sur le territoire de la République de la manière et dans les cas prévus par la loi.” (פסקי דין של בתי משפט זרים ומסמכים של פקידים זרים ניתנים לאכיפה בשטח הרפובליקה בדרך ובמקרים הקבועים בחוק). במילים אחרות: פסק זר אינו פועל בצרפת מעצמו, אבל בית משפט צרפתי יכול לתת לו תוקף אם הוא עומד בתנאים.
חשוב להבין את ההבדל בין שני המישורים. הערת הגירושין במרשם (mention en marge, הערה בשולי תעודת המצב האישי) מספיקה לרוב החיים האזרחיים: להוכיח שאתם גרושים, להינשא מחדש, לעדכן שם ולחדש דרכון. אבל כדי לאכוף בצרפת חיובים כספיים מהפסק הישראלי, כמו מזונות או חלוקת רכוש שנמצא בצרפת, או כדי להכריע במשמורת מול החלטה צרפתית סותרת, צריך צו הכרה מפורש מבית המשפט. לכן, גם כשהפרקליטות אישרה את הרישום, ייתכן שעורך הדין ימליץ לבקש בנוסף צו הכרה, במיוחד כשיש ילדים, דירה בצרפת או חשש שהצד השני יפתח הליך מקבילי בפריז. תושבי פריז ואיל דה פראנס מגישים הליכים כאלה בבית המשפט המחוזי של פריז, והדיון מתנהל בצרפתית עם תרגום מושבע של כל המסמכים הישראליים. מי שמתגורר בפריז כדאי שיכין מראש הוכחת מגורים (justificatif de domicile) עדכנית, כי סמכות בית המשפט נקבעת לפי מקום המגורים.
טעות נפוצה היא לחשוב שהקונסוליה בתל אביב רושמת את הגירושין. הקונסוליה (consulat, הנציגות הצרפתית בחו״ל) יכולה לקבל מסמכים, לתת מידע ולעיתים להעביר תיקים, אבל ההחלטה על בדיקת התקפות והרישום מתקבלת בנאנט. סעיף 48 לחוק האזרחי מבהיר את תפקיד הנציגויות: “Tout acte de l’état civil des Français en pays étranger sera valable s’il a été reçu, conformément aux lois françaises, par les agents diplomatiques ou consulaires.” (כל מסמך מרשם אזרחי של צרפתים במדינה זרה יהיה תקף אם נערך לפי החוקים הצרפתיים בידי נציגים דיפלומטיים או קונסולריים). כלומר, הקונסוליה עורכת מסמכים לפי החוק הצרפתי, אבל אינה מאשרת פסקי דין של בתי דין רבניים או של בתי משפט ישראליים. את הבקשה שולחים לנאנט, ואת המעקב מבצעים מול נאנט, לא מול הקונסוליה.
אם קיבלתם דרישת השלמה מנאנט, ענו בבת אחת ובמדויק, וצרפו אישור משלוח. אם קיבלתם סירוב, בקשו את הנימוקים בכתב ושמרו את המעטפה עם חותמת הדואר, כי מועדי הערעור מתחילים ממועד קבלת ההחלטה. אל תשלחו את אותו התיק שוב ושוב בלי לתקן את הפגם, כי כל הגשה חוזרת של תיק זהה נדחית מהר יותר ויוצרת היסטוריה שמקשה על הערעור. במקרה של סירוב עקרוני, למשל טענה שהפסק סותר את הסדר הציבורי, הדרך הנכונה היא בית המשפט, עם טיעון משפטי מסודר, ולא התכתבות נוספת עם הפקידות.
II. מה הגירושין הישראלים משנים בצרפת: דרכון, תעודת שהייה, שם משפחה וכסף
A. בן זוג ישראלי של צרפתי אחרי הגירושין: תעודת השהייה, הדרכון ושם המשפחה
הגירושין משפיעים מיד על שלושה דברים: הזכות להישאר בצרפת, המסמכים שמוכיחים מי אתם, והזכות לשאת שם משפחה מסוים. נתחיל בתעודת השהייה, כי זו השאלה הדחופה ביותר לבן זוג ישראלי שחי בצרפת מכוח הנישואין. החוק קובע בסעיף L423-1 לחוק הכניסה והשהייה של זרים (CESEDA, החוק שמסדיר ויזות ותעודות שהייה): “L’étranger marié avec un ressortissant français, se voit délivrer une carte de séjour temporaire portant la mention ” vie privée et familiale ” d’une durée d’un an lorsque les conditions suivantes sont réunies : 1° La communauté de vie n’a pas cessé depuis le mariage ; 2° Le conjoint a conservé la nationalité française ; 3° Lorsque le mariage a été célébré à l’étranger, il a été transcrit préalablement sur les registres de l’état civil français.” (זר הנשוי לאזרח צרפתי מקבל תעודת שהייה זמנית עם הכיתוב חיים פרטיים ומשפחתיים לשנה אחת, כשהתנאים הבאים מתקיימים: חיי השיתוף לא פסקו מאז הנישואין; בן הזוג שמר על האזרחות הצרפתית; וכשהנישואין נערכו בחו״ל, הם נרשמו מראש במרשם האזרחי הצרפתי). שלושת התנאים מצטברים, וכבר מהתנאי הראשון רואים את הבעיה: אחרי גירושין, חיי השיתוף פסקו, ולכן החידוש האוטומטי של התעודה הזו אינו מובטח.
בפועל, בן זוג ישראלי שהתגרש צריך לפנות לפרפקטורה לפני שתעודת השהייה פוקעת, עם פסק הגירושין הסופי והוכחות על מצבו החדש: עבודה, לימודים, ילדים משותפים או שורשים אחרים בצרפת. הפרפקטורה בוחנת אם קיימת עילה אחרת לתעודה, למשל הורה לילד צרפתי, עובד שכיר או סטודנט. החריג היחיד שהחוק מציין במפורש בסעיף הסמוך נוגע למוות: “La rupture du lien conjugal n’est pas opposable lorsqu’elle résulte du décès du conjoint. Il en va de même de la rupture de la vie commune.” (פקיעת הקשר הזוגי אינה נטענת כשהיא נובעת ממות בן הזוג, וכך גם לגבי פקיעת חיי השיתוף). גירושין אינם מוות, ולכן ההגנה הזו אינה חלה על גרושים. מי שממתין עד לפקיעת התעודה ורק אז מגלה שהגירושין לא נרשמו בנאנט, מוצא את עצמו בלי תעודה ובלי הוכחת מצב משפחתי, כלומר בשתי חזיתות בבת אחת. לכן הסדר הנכון הוא: קודם סופיות בישראל, מיד אחר כך בקשת בדיקת תקפות בנאנט, ובמקביל, הרבה לפני הפקיעה, פנייה לפרפקטורה עם תיק מעודכן.
לגבי הדרכון הצרפתי ותעודת הזהות (carte nationale d’identité, תעודת הזהות הצרפתית): אחרי שהערת הגירושין נרשמה, ניתן לחדש את הדרכון עם המצב המשפחתי החדש. מי שנשא את שם המשפחה של בן הזוג לשעבר כשם שימוש (nom d’usage, שם שמשתמשים בו ביום יום מכוח הנישואין) מאבד ככלל את הזכות להמשיך להשתמש בו אחרי הגירושין, אלא אם בן הזוג לשעבר מסכים בכתב או שבית המשפט אישר זאת מטעם מוצדק, למשל טובת ילדים משותפים. בחידוש הדרכון בקונסוליה בתל אביב או בפרפקטורה בפריז יבקשו את תעודת הלידה המעודכנת עם הערת הגירושין, ולכן כל עוד נאנט לא רשמה את ההערה, החידוש נתקע. ישראלים בעלי אזרחות כפולה צריכים לזכור שהדרכון הישראלי והדרכון הצרפתי מתעדכנים בנפרד: שינוי מצב משפחתי במרשם הישראלי אינו מרשם אוטומטי בצרפת, ולהפך.
נקודה פריזאית מעשית: תושבי פריז ואיל דה פראנס מטפלים בתעודות השהייה בפרפקטורה של פריז, שהתורים בה ארוכים והבדיקות קפדניות. הגיעו עם תיק כפול ומסודר: מקור וצילום של כל מסמך, תרגומים מושבעים, הוכחות מגורים בפריז, תלושי שכר אחרונים, ותעודת הנישואין עם ההערה אם כבר התקבלה. אם ההערה מנאנט טרם הגיעה, הביאו לפחות את אישור קבלת הבקשה בנאנט ואת פסק הדין המתורגם, והסבירו בכתב שהתיק תלוי ועומד. פקיד שמבין שהמבקש פועל ברצינות ובשקיפות נוטה לתת קבלה (récépissé, אישור זמני על הגשת בקשה) שמאפשרת להמשיך לעבוד עד להחלטה, בעוד תיק לא ברור מוביל לסירוב ולעיתים לצו עזיבה.
ומה עם הכסף והילדים. פסק הגירושין הישראלי שקובע מזונות, משמורת וחלוקת רכוש אינו ניתן לאכיפה אוטומטית בצרפת על נכסים שנמצאים בצרפת. כדי לעקל חשבון בנק צרפתי או לאכוף משמורת מול החלטה צרפתית, צריך צו הכרה מבית משפט צרפתי. לכן, כשיש דירה בפריז, חשבון בנק צרפתי או ילדים שעוברים בין תל אביב לפריז, מומלץ לבקש צו הכרה מוקדם, ולא לחכות לסכסוך. במדריך על ילד שנולד בישראל להורה צרפתי הוסבר כיצד רישום בנאנט פותח את הדרך לדרכון ראשון בתל אביב, ואותו עיקרון חל כאן: בלי רישום בנאנט, כל המסמכים הבאים בתור נתקעים.
B. מתי צרפת מסרבת להכיר בגירושין זרים: הפסיקה הטרייה מספטמבר 2026 ומה היא מלמדת ישראלים
כדי להבין מה הפרקליטות ובתי המשפט בודקים, כדאי להכיר את סוגי הגירושין שהחוק הצרפתי מכיר, כי הבודק משווה את הפסק הישראלי למה שהוא מכיר מהבית. סעיף 229 לחוק האזרחי קובע: “Les époux peuvent consentir mutuellement à leur divorce par acte sous signature privée contresigné par avocats, déposé au rang des minutes d’un notaire. Le divorce peut être prononcé en cas : -soit de consentement mutuel, dans le cas prévu au 1° de l’article 229-2 ; -soit d’acceptation du principe de la rupture du mariage ; -soit d’altération définitive du lien conjugal ; -soit de faute.” (בני הזוג יכולים להסכים יחד על גירושיהם במסמך פרטי חתום בידי עורכי דין, המופקד אצל נוטריון. הגירושין יכולים להיפסק במקרים של הסכמה הדדית, קבלת עקרון פירוק הנישואין, התערערות סופית של הקשר הזוגי, או אשמה). הגירושין בהסכמה עצמם מפורטים בסעיף 229-1: “ils constatent, assistés chacun par un avocat, leur accord dans une convention prenant la forme d’un acte sous signature privée contresigné par leurs avocats” (כשבני הזוג מסכימים על פירוק הנישואין ועל תוצאותיו, הם מעלים על הכתב, כל אחד בסיוע עורך דין, את הסכמתם בהסכם בצורת מסמך פרטי חתום בידי עורכי דינם). שני הסעיפים הנוספים שצריך להכיר הם סעיף 242 על גירושין מחמת אשמה: “Le divorce peut être demandé par l’un des époux lorsque des faits constitutifs d’une violation grave ou renouvelée des devoirs et obligations du mariage sont imputables à son conjoint et rendent intolérable le maintien de la vie commune.” (אחד מבני הזוג יכול לבקש גירושין כשמעשים המהווים הפרה חמורה או חוזרת של חובות הנישואין מיוחסים לבן הזוג השני והופכים את המשך החיים המשותפים לבלתי נסבל), וסעיף 238 על התערערות סופית: “L’altération définitive du lien conjugal résulte de la cessation de la communauté de vie entre les époux, lorsqu’ils vivent séparés depuis un an lors de la demande en divorce.” (התערערות סופית של הקשר הזוגי נובעת מהפסקת חיי השיתוף בין בני הזוג, כשהם חיים בנפרד במשך שנה בעת בקשת הגירושין). פסק ישראלי שמתאר הליך הוגן, שבו שני הצדדים נשמעו והגיעו להסכמות או שהשופט הכריע אחרי דיון, נקלט היטב מול המסגרת הזו. פסק שנראה חד צדדי, בלי נימוקים ובלי הגנה על הצד החלש, מעורר חשד.
והנה הפסיקה הטרייה ביותר. ב-30 בספטמבר 2026, חמישה ימים לפני כתיבת שורות אלה, דחתה הלשכה האזרחית הראשונה של בית המשפט העליון הצרפתי (Cour de cassation, première chambre civile, הערכאה העליונה בעניינים אזרחיים) ערעור בעניין גירושין זרים, בתיק pourvoi n° J 25-14.299, arrêt n° 557 FS-B du 30 septembre 2026. מדובר היה בגירושין שנפסקו בבית משפט באל אולמה שבאלג’יריה לפי סעיף 54 לחוק המשפחה האלג’ירי, שמאפשר לאישה להיפרד מבעלה בלי הסכמתו תמורת תשלום (khôl, פיצוי שהאישה משלמת). הבעל ביקש צו הכרה בצרפת, והאישה התנגדה בטענה שהדין הזר מפלה בין גבר לאישה ולכן סותר את הסדר הציבורי. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את ההכרה, וקבע כלל: “sa reconnaissance peut cependant être obtenue en France dès lors que cette décision a été sollicitée par celui des époux à l’égard duquel sont prévues les règles les moins favorables, que ce dernier a pu faire valoir ses droits et que n’est pas établie l’existence d’un autre motif de contrariété à l’ordre public de fond ou de procédure.” (ההכרה בה יכולה עם זאת להתקבל בצרפת, כשההחלטה התבקשה בידי אותו בן זוג שלגביו נקבעו הכללים הפחות נוחים, כשהאחרון יכול היה לטעון את זכויותיו, וכשלא הוכח קיומו של טעם אחר לסתירה לסדר הציבורי המהותי או הדיוני). בית המשפט הוסיף שהאישה עצמה בחרה לפנות לשופט האלג’ירי, ששני הצדדים טענו את טענותיהם, ושהחיובים הכספיים שהוטלו על הבעל איזנו את הפיצוי שהוטל על האישה.
הלקח לישראלים ברור. כשבית הדין הרבני פוסק גט והסדרים אחרי הליך שבו שני הצדדים השתתפו, קיבלו ייצוג ויכלו לטעון, הסיכוי להכרה בצרפת גבוה, גם אם הדין הדתי שונה מהדין הצרפתי. אבל כשההליך חד צדדי, כשהצד השני לא זומן או לא יכול היה להתגונן, או כשהפסק מטיל על צד אחד חובות בלי פיצוי ובלי נימוק, הפרקליטות בנאנט ובית המשפט עלולים לסרב. ההיגיון זהה בשני המקרים: צרפת אינה בודקת אם הדין הזר זהה לשלה, אלא אם ההליך היה הוגן ואם התוצאה אינה פוגעת בעקרונות היסוד שלה.
הצד השני של המטבע נמצא בפסק דין של בית המשפט לערעורים בפריז מ-20 באוקטובר 2020, CA Paris, Pôle 1 chambre 1, RG n° 19/05669, שבו נדחתה בקשת הכרה לגירושין שנפסקו באלג’יריה מרצונו הבלעדי של הבעל. בית המשפט קבע: “Un tel jugement, fondé sur le droit pour le mari de mettre fin discrétionnairement au mariage, est contraire au principe d’égalité des époux lors de la dissolution du mariage que la France s’est engagée à garantir à toute personne relevant de sa juridiction.” (פסק כזה, המבוסס על זכות הבעל לסיים את הנישואין לפי שיקול דעתו הבלעדי, סותר את עקרון השוויון בין בני הזוג בעת פירוק הנישואין, שצרפת התחייבה להבטיח לכל אדם הכפוף לסמכותה). ובאשר למגורים בצרפת הוסיף: “Le jugement algérien ayant prononcé le divorce de M. [L]-[Y] [X] et Mme [U] [R] est donc contraire à l’ordre public international, dès lors que les époux étaient domiciliés en France.” (פסק הדין האלג’ירי שהכריז על גירושיהם של בני הזוג סותר אפוא את הסדר הציבורי הבין לאומי, הואיל ובני הזוג היו domiciled, כלומר קבעו את מושבם, בצרפת). בנוסף מצא בית המשפט שהבעל פנה לערכאה הזרה במרמה, כשהוא יודע שאשתו עומדת לפנות לשופט הצרפתי. התוצאה: הפסק הוכרז כבלתי ניתן להכרה בצרפת, ובקשת ההכרה נדחתה.
שלושה לקחים מעשיים נגזרים משני פסקי הדין האלה לכל ישראלי שמתגרש. ראשית, אל תפתחו מרוץ ערכאות: אם בן הזוג כבר פנה לבית משפט בצרפת, פנייה מקבילה לבית הדין בישראל כדי להשיג החלטה נוחה יותר עלולה להתפרש כמרמה ולפסול את הפסק כולו. שנית, דאגו שהצד השני יזומן כדין ושהזימון יתועד, כי הוכחת הזימון היא המסמך הראשון שהפרקליטות מבקשת. שלישית, אם הפסק מטיל עליכם או על הצד השני חיוב כספי חריג, ודאו שהוא מנומק ומאוזן, כי חוסר איזון קיצוני בלי נימוק הוא עילת סירוב קלאסית. מי שחי בפריז צריך לזכור שבתי המשפט בפריז רואים מדי שבוע תיקי גירושין בין לאומיים, והם מזהים מיד תיק שבו הוגש הליך מקבילי בחשאי.
ומה עושים כשהסירוב כבר ניתן. אם הפרקליטות סירבה לרשום, מגישים בקשת הכרה לבית המשפט המחוזי, עם כתב טענות שמסביר מדוע הפסק עומד בתנאים: זימון כדין, סופיות, היעדר החלטה צרפתית סותרת, הוגנות ההליך ואיזון החיובים. אם בית המשפט דחה את הבקשה, ניתן לערער לבית המשפט לערעורים, ובמקרים עקרוניים לעתור לבית המשפט העליון. בכל שלב, תיקון הפגם עדיף על התעקשות: אם חסר אישור סופיות, משיגים אותו מישראל; אם חסר תרגום של עמוד, מתרגמים; אם הבעיה היא חיוב לא מאוזן, בודקים אם ניתן להציג את הפיצוי המקביל שהפסק נתן לצד השני. תיקון מהיר של בקשת הרישום בנאנט מותיר בארכיון חותמת של תיק רציני, וזה משרת אתכם גם בערכאת הערעור.
סיכום
גירושין ישראליים אינם מוכרים בצרפת מעצמם, אבל הדרך להכרה בהם סלולה וברורה: פסק סופי מישראל, אפוסטיל, תרגום מושבע, בקשת בדיקת תקפות לפרקליטות נאנט, רישום הערה במרשם, ורק אחר כך עדכון הדרכון, שם המשפחה ותעודת השהייה. הפסיקה הטרייה מספטמבר 2026 מלמדת שצרפת מכירה בגירושין זרים כשההליך היה הוגן והצדדים נשמעו, גם כשהדין הזר שונה משלה, ופוסלת גירושין חד צדדיים שנולדו במרמה או מפלים בלי איזון. הסדר הנכון הוא לטפל בתיק בסדר הזה ולא להפך: קודם לסיים את ההליך בישראל כמו שצריך, אחר כך לבקש את ההכרה בנאנט, ובמקביל להגן על תעודת השהייה בפרפקטורה לפני שהיא פוקעת. מי שמכין תיק שלם מהיום הראשון, עם כל האישורים והתרגומים, חוסך לעצמו חודשים של דרישות השלמה, ומגיע לפריז, לנאנט ולכל רשות צרפתית עם מסמך אחד ברור שאומר את האמת הפשוטה: הנישואין הסתיימו, והמרשם הצרפתי כבר יודע זאת.