יעל מחיפה גדלה על הסיפורים של סבא: הוא נולד באלג’יריה בתקופה הצרפתית, החזיק תעודת זהות צרפתית, עלה לישראל בצעירותו ובנה כאן את חייו. אבא של יעל כבר נולד בישראל, מעולם לא ביקר בצרפת, ומעולם לא החזיק מסמך צרפתי. עכשיו יעל רוצה להוציא דרכון צרפתי לילדים שלה, והיא מגלה שהשאלה איננה רק אם סבא היה צרפתי, אלא האם מישהו בשרשרת המשפחתית חי כצרפתי, החזיק מסמכים צרפתיים, או הצביע, שירת ונרשם כצרפתי. במשפט הצרפתי קוראים לזה possession d’état de Français, החזקה במעמד של אזרח צרפתי, וכאשר שלושה דורות חיים מחוץ לצרפת בלי החזקה כזאת, נכנס לתמונה מנגנון נוקשה במיוחד: חזקת האובדן אחרי יותר מחצי מאה בחו״ל, désuétude.
המאמר הזה מסביר את התמונה המלאה כפי שהיא עומדת בסוף אוקטובר 2026: מתי נכד ישראלי יורש אזרחות צרפתית מסבא דרך האב, מתי בית המשפט קובע שהאזרחות אבדה ולא ניתן עוד להוכיח אותה, מה מלמדים שני פסקי דין חדשים של בית המשפט העליון האזרחי הצרפתי, ה-בית המשפט העליון לערעורים, מהשנים 2024 ו-2026, ואיך מגישים מישראל בקשה לתעודת אזרחות צרפתית, certificat de nationalité française, המכונה בקיצור CNF, ומה עושים כאשר מסרבים לתת אותה בטענת ההתיישנות. כל הכללים מצוטטים כאן מהטקסטים הרשמיים כלשונם, עם תרגום לעברית, וכל קישור משפטי מפנה למקור הרשמי.
המאמר מיועד לישראלים שסבא או סבתא שלהם היו צרפתים, להורים שרוצים להסדיר את מעמד הילדים, ולכל מי שקיבל סירוב לתעודת אזרחות ורוצה להבין האם הסירוב סופי או שניתן לתקוף אותו. הדוגמאות מתייחסות למשפחות שחיות בישראל, וההנחיות המעשיות מתייחסות להגשה דרך tribunal judiciaire de Paris, בית המשפט של פריז, שהוא הגורם המטפל בבקשות של מי שנולדו מחוץ לצרפת, ולזימונים דרך הקונסוליה.
I. אזרחות צרפתית שעוברת מאב לבן: מתי הנכד הישראלי יורש אותה ומתי נכנסת חזקת האובדן של חמישים השנה
A. הכלל: ילד של אזרח צרפתי הוא צרפתי, וחזקה מתמשכת כצרפתים מקימה הוכחה
נקודת המוצא של הדין הצרפתי פשוטה ונדיבה: אזרחות עוברת בירושה מהורה לילד, מדור לדור, בלי צורך להיוולד בצרפת ובלי צורך לגור בה. סעיף 18 לחוק האזרחי הצרפתי, ה-Code civil, קובע: “Est français l’enfant dont l’un des parents au moins est français.” (צרפתי הוא הילד שלפחות אחד מהוריו צרפתי). הילד אפוא צרפתי מלידה, בתנאי שההורה היה צרפתי ביום הלידה. מכאן נגזרת שרשרת: סבא צרפתי מוליד אבא צרפתי, אבא צרפתי מוליד נכדה צרפתייה, גם אם כולם נולדו בחיפה, בתל אביב או בבאר שבע.
אבל בין הזכות העקרונית לבין ההכרה המעשית עומדת שאלת ההוכחה: איך מוכיחים, עשרות שנים אחרי, שהסבא אכן היה צרפתי ושהאבא אכן ירש ממנו? כאן נכנס מושג המפתח של התחום, possession d’état de Français, החזקה במעמד של צרפתי. האתר הרשמי של המינהל הצרפתי, service-public.fr, מגדיר החזקה במעמד צרפתי כמצב שבו אדם מתנהג כצרפתי ונחשב צרפתי בעיני הרשויות הציבוריות. הדוגמאות שהאתר הרשמי נותן הן מסמכים תקפים או שפג תוקפם: תעודת זהות צרפתית, דרכון, כרטיס בוחר, כרטיס קונסולרי, רישום במרשם הצרפתים בחו״ל, וכן מסמכים צבאיים או תעודת אזרחות קודמת. המסר לישראלים ברור: כל מסמך צרפתי של סבא, של האבא או שלכם, גם ישן וגם שפג תוקפו, הוא נכס משפטי שיש לשמור.
החוק נותן משקל מכריע להחזקה כזאת. סעיף 30 לחוק האזרחי קובע את הכלל ואת החריג: “La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause. Toutefois, cette charge incombe à celui qui conteste la qualité de Français à un individu titulaire d’un certificat de nationalité française délivré conformément aux articles 31 et suivants .” (נטל ההוכחה בענייני אזרחות צרפתית מוטל על מי שאזרחותו עומדת על הפרק. ואולם, הנטל מוטל על מי שחולק על צרפתיותו של אדם המחזיק תעודת אזרחות צרפתית שניתנה לפי הסעיפים 31 ואילך). מי שמחזיק תעודת אזרחות תקפה נהנה אפוא מהיפוך הנטל: לא הוא צריך להוכיח שהוא צרפתי, אלא החולק צריך להוכיח שאיננו.
החוק מרחיק לכת עוד יותר כאשר האזרחות יכולה לנבוע רק מהשתייכות משפחתית. סעיף 30-2 לחוק האזרחי קובע: “Néanmoins, lorsque la nationalité française ne peut avoir sa source que dans la filiation, elle est tenue pour établie, sauf la preuve contraire si l’intéressé et celui de ses père et mère qui a été susceptible de la lui transmettre ont joui d’une façon constante de la possession d’état de Français.” (ואולם, כאשר האזרחות הצרפתית יכולה לנבוע רק מהשתייכות משפחתית, היא נחשבת מוכחת, אלא אם הוכח ההיפך, אם המעוניין וההורה שהיה עשוי להעביר לו אותה נהנו באופן מתמשך מהחזקה במעמד של צרפתים). שימו לב לדרישה הכפולה: לא מספיק שהנכד חי כצרפתי; צריך שגם ההורה המעביר, האבא או האמא, חי כצרפתי באופן מתמשך. במשפחה ישראלית שבה הסבא החזיק דרכון צרפתי אבל האבא מעולם לא החזיק מסמך צרפתי, התנאי הזה עלול להיות נקודת התורפה של התיק כולו.
המשמעות המעשית לישראלים היא שיש לבנות את התיק על שני דורות לפחות: מסמכים של הסבא המעידים שהיה צרפתי, ומסמכים של ההורה המעביר המעידים שגם הוא החזיק במעמד צרפתי. דרכון צרפתי ישן של סבא, תעודת זהות, רישום בקונסוליה, כרטיס בוחר, מסמכי שירות צבאי, או תעודת אזרחות קודמת, כל אלה מצטרפים לתמונה. וכאשר בידיכם כבר יש תעודת אזרחות, שמרו עליה מכל משמר: היא מעבירה את נטל ההוכחה לצד השני.
שאלה שחוזרת אצל ישראלים היא מה עושים כאשר המסמכים של סבא אבדו: הבית נשרף, התיק נשאר באלג’יריה או במרוקו, או שאיש לא שמר דבר. גם כאן החוק נותן כלים: בקשו מהקונסוליה לחפש רישום של הסבא או של ההורה במרשם הצרפתים בחו״ל, חפשו רישומי לידה ונישואין בארכיונים, ובקשו מבית המשפט של פריז לאתר תעודת אזרחות קודמת שניתנה לבן המשפחה, שכן מתן ראשון של תעודה נרשם וניתן לאיתור. מסמכים עקיפים, כמו תעודת שחרור משירות צבאי צרפתי, אישור לימודים בבית ספר צרפתי, או רישום ברשימות בוחרים, מחזקים את התמונה גם כאשר הדרכון עצמו איננו. הכלל המעשי הוא לא להסיק שאין תיק לפני שחיפשתם בכל המאגרים: רבים מהתיקים שנדחו בשלב הראשון אושרו אחרי שהושלמו במסמך אחד נוסף שהמשפחה לא ידעה שהוא קיים.
B. החריג: יותר מחצי מאה בחו״ל בלי חזקה, ובית המשפט קובע שהאזרחות אבדה
לצד הכלל הנדיב קיים חריג נוקשה, והוא בדיוק המנגנון שמפיל תיקים של משפחות ישראליות ותיקות. סעיף 23-6 לחוק האזרחי קובע: “La perte de la nationalité française peut être constatée par jugement lorsque l’intéressé, français d’origine par filiation, n’en a point la possession d’état et n’a jamais eu sa résidence habituelle en France, si les ascendants, dont il tenait la nationalité française, n’ont eux-mêmes ni possession d’état de Français, ni résidence en France depuis un demi-siècle. Le jugement détermine la date à laquelle la nationalité française a été perdue. Il peut décider que cette nationalité avait été perdue par les auteurs de l’intéressé et que ce dernier n’a jamais été français.” (אובדן האזרחות הצרפתית ניתן לקביעה בפסק דין כאשר המעוניין, צרפתי מלידה מכוח השתייכות, חסר החזקה במעמד ואף פעם לא היה מקום מגוריו הרגיל בצרפת, אם האבות שמהם ירש את האזרחות הצרפתית לא החזיקו בעצמם לא בהחזקה במעמד של צרפתים ולא במקום מגורים בצרפת זה חצי מאה. פסק הדין קובע את המועד שבו אבדה האזרחות הצרפתית. הוא רשאי לקבוע שהאזרחות הזאת אבדה כבר אצל אבותיו של המעוניין ושהאחרון מעולם לא היה צרפתי). זהו מנגנון ה-désuétude, אובדן מחמת ניתוק מתמשך: החוק מאפשר לקבוע שהאזרחות כבתה, ולעיתים אף לקבוע רטרואקטיבית שהאבות כבר איבדו אותה ושהמבקש מעולם לא היה צרפתי.
הסעיף התאום, סעיף 30-3 לחוק האזרחי, חוסם את דרך ההוכחה עצמה: “Lorsqu’un individu réside ou a résidé habituellement à l’étranger, où les ascendants dont il tient par filiation la nationalité sont demeurés fixés pendant plus d’un demi-siècle, cet individu ne sera pas admis à faire la preuve qu’il a, par filiation, la nationalité française si lui-même et celui de ses père et mère qui a été susceptible de la lui transmettre n’ont pas eu la possession d’état de Français. Le tribunal devra dans ce cas constater la perte de la nationalité française, dans les termes de l’article 23-6 .” (כאשר אדם מתגורר או התגורר דרך קבע בחו״ל, מקום שבו האבות שמהם הוא יורש את האזרחות בהשתייכות השתקעו זה למעלה מחצי מאה, אותו אדם לא יורשה להוכיח שיש לו בהשתייכות אזרחות צרפתית אם לא לו ולא להורה שהיה עשוי להעביר לו אותה הייתה החזקה במעמד של צרפתים. בית המשפט חייב במקרה כזה לקבוע את אובדן האזרחות הצרפתית, כאמור בסעיף 23-6). התנאים מצטברים: מגורים בחו״ל, אבות שהשתקעו שם למעלה מחצי מאה, והיעדר החזקה גם אצל המבקש וגם אצל ההורה המעביר. כאשר שלושתם מתקיימים, בית המשפט חייב לקבוע את האובדן, אין לו שיקול דעת.
לקביעה כזאת יש גם תוצאה מינהלית: סעיף 28 לחוק האזרחי מורה: “Mention sera portée, en marge de l’acte de naissance, des actes administratifs et des déclarations ayant pour effet l’acquisition, la perte de la nationalité française ou la réintégration dans cette nationalité. Il sera fait de même mention de toute première délivrance de certificat de nationalité française et des décisions juridictionnelles ayant trait à cette nationalité.” (הערה תירשם בשולי תעודת הלידה, על המסמכים המינהליים ועל ההצהרות שיש להם תוצאה של רכישה, אובדן או השבה של האזרחות הצרפתית. כן תירשם הערה על כל מתן ראשון של תעודת אזרחות צרפתית ועל החלטות שיפוטיות הנוגעות לאזרחות הזאת). אובדן שנקבע בפסק דין נרשם אפוא בשולי תעודת הלידה ומלווה את האדם.
שני פסקי דין עדכניים של ה-בית המשפט העליון לערעורים, הערכאה האזרחית העליונה, צמצמו את תחולת החריג הזה בשתי נקודות שחשובות מאוד לישראלים. הראשון, פסק דין מיום 25 במרץ 2026, ערעור מספר 24-17.442, שפורסם בביטאון הרשמי, עסק באיש שנולד באלג’יריה וטען לאזרחות דרך אמו, שהוכרה כצרפתייה בפסק דין של בית המשפט לערעורים של פריז עוד בשנת 2009. בית המשפט לערעורים דחה אותו בטענה שכל מסמכי הזהות של האם ניתנו אחרי תום תקופת חצי המאה. בית המשפט העליון ביטל את ההחלטה וקבע: “la désuétude ne peut être opposée à une personne dont le parent dont elle tient la nationalité française s’est vu reconnaître cette nationalité par une décision de justice rendue avant l’expiration du délai cinquantenaire” (לא ניתן להעלות את טענת ההתיישנות נגד אדם שההורה שממנו הוא יורש את האזרחות הצרפתית הוכר כצרפתי בהחלטה שיפוטית שניתנה לפני תום תקופת חצי המאה). המסר: פסק דין שהכיר בהורה כצרפתי, שניתן לפני תום חצי המאה, חוסם את טענת האובדן נגד הילד. מי שיש בידיו פסק דין כזה לטובת ההורה, מחזיק מגן רב עוצמה.
השני, פסק דין מיום 27 בנובמבר 2024, ערעור מספר 23-19.405, עסק בקטין שהגיש תביעה הצהרתית לאזרחות. בית המשפט העליון קבע: “la désuétude de l’article 30-3 du code civil ne peut être opposée à des enfants mineurs au jour de l’introduction de l’action déclaratoire si elle ne l’a pas été à leur auteur” (לא ניתן להעלות את טענת ההתיישנות של סעיף 30-3 נגד ילדים שהיו קטינים ביום הגשת התביעה ההצהרתית, אם היא לא הועלתה נגד ההורה שממנו הם יורשים). כלומר, קטין נגרר אחר מצבו של ההורה: אם ההורה הוכר כצרפתי בלי שהועלתה נגדו טענת האובדן, לא ניתן להעלותה נגד הילד הקטין. להורים ישראלים שרוצים להסדיר את מעמד הילדים, זוהי נקודה אסטרטגית: הסדרת מעמד ההורה תחילה מגינה על הילדים.
יחד, שני פסקי הדין האלה משרטטים מפת הגנה ברורה מפני חזקת האובדן: פסק דין לטובת ההורה שניתן בזמן מגן על הדור הבא, וקטינים חוסים בצלו של ההורה שהוכר. אבל הם אינם מבטלים את החריג: משפחה שבה לא הסבא, לא האבא ולא הנכד החזיקו מעולם מסמך צרפתי, ואבותיה ישבו מחוץ לצרפת למעלה מחצי מאה, עדיין חשופה לקביעת אובדן. לכן השלב הבא, איסוף המסמכים והגשת הבקשה לתעודת אזרחות, הוא קריטי.
II. תעודת האזרחות הצרפתית נדחתה בטענת ההתיישנות: איך מגישים בקשה מישראל ואיך מערערים
A. איפה מגישים מישראל, מה מצרפים, ומה התעודה שווה
תעודת האזרחות הצרפתית, ה-certificat de nationalité française, היא המסמך הרשמי שמוכיח צרפתיות מול כל רשות: קונסוליה, préfecture שהיא הנציבות המחוזית, מעסיק או בית ספר. סעיף 31 לחוק האזרחי קובע מי מוסמך לתת אותה: “Le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire a seul qualité pour délivrer un certificat de nationalité française à toute personne justifiant qu’elle a cette nationalité.” (מנהל שירותי המזכירות המשפטית של בית המשפט, ה-tribunal judiciaire, הוא היחיד המוסמך לתת תעודת אזרחות צרפתית לכל מי שמוכיח שיש לו אזרחות כזאת). לא הקונסוליה ולא שום משרד אחר נותנים את התעודה; רק מזכירות בית המשפט המוסמך.
סעיף 31-2 לחוק האזרחי מסביר מה התעודה מכילה ומה כוחה: “Le certificat de nationalité indique, en se référant aux chapitres II, III, IV et VII du présent titre, la disposition légale en vertu de laquelle l’intéressé a la qualité de Français, ainsi que les documents qui ont permis de l’établir. Il fait foi jusqu’à preuve du contraire. Pour l’établissement d’un certificat de nationalité, le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire pourra présumer, à défaut d’autres éléments, que les actes d’état civil dressés à l’étranger et qui sont produits devant lui emportent les effets que la loi française y aurait attachés.” (תעודת האזרחות מציינת, בהתייחס לפרקים הרלוונטיים, את ההוראה החוקית שמכוחה המעוניין הוא צרפתי, וכן את המסמכים שאפשרו לקבוע זאת. היא נאמנה עד שיוכח ההיפך. לצורך מתן תעודת אזרחות, מנהל המזכירות רשאי להניח, בהיעדר ראיות אחרות, שמסמכי המעמד האישי שנערכו בחו״ל והוגשו לפניו נושאים את התוצאות שהחוק הצרפתי היה מייחס להם). שתי נקודות חשובות לישראלים: התעודה מציינת במפורש את המסמכים שעליהם הסתמכו, כך שכדאי להגיש תיק עשיר; ומסמכי מעמד ישראליים, כמו תעודת לידה או תעודת נישואין, מתקבלים ככלל לפי תוצאותיהם בחוק הצרפתי.
היכן מגישים כשגרים בישראל? האתר הרשמי service-public.fr מבחין לפי מקום הלידה: מי שנולד בחו״ל מגיש את הבקשה לבית המשפט של פריז, לשירות האזרחות הצרפתית: יש לשלוח בדואר או להגיש את הבקשה, בצירוף טופס מלא וחתום וכל המסמכים, לבית המשפט של פריז, לשירות האזרחות הצרפתית. אין צורך לטוס לפריז כדי להגיש: ניתן לשלוח בדואר, והאתר הרשמי מוסיף כי מי ששלח את הבקשה בדואר מחו״ל עשוי להיות מזומן בפני הרשות הדיפלומטית או הקונסולרית, כלומר בפועל זימון בקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב, שאתרו זמין בכתובת il.ambafrance.org. את המקור של המסמכים יש להציג בעת ההגשה או בכל עת במהלך הבירור לפי זימון המזכירות.
נקודה ישראלית ייחודית היא אימות המסמכים: מסמכים שנערכו בחו״ל חייבים לעיתים légalisation, אימות דיפלומטי, או apostille, חותמת האמנה המאשרת את מקור המסמך. האתר הרשמי מבהיר שמסמכים מסוימים שנערכו בחו״ל מתקבלים בצרפת רק לאחר אימות דיפלומטי או חותמת אפוסטיל. תעודות לידה ונישואין ישראליות נושאות אפוסטיל של משרד החוץ, ומומלץ להסדיר זאת לפני המשלוח לפריז כדי למנוע עיכובים. מי שצריך להוציא תחילה תעודות ישראליות ולתרגמן, ימצא הסבר מפורט במדריך האפוסטיל שלנו, אפוסטיל לתעודת לידה ישראלית לצרפת, ומי שצריך לרשום תחילה לידה או נישואין שאירעו בישראל, ייעזר במדריך רישום לידה בישראל והוצאת דרכון צרפתי.
הרכיבו את התיק כעורך דין: שרשרת השתייכות מלאה מסבא ועד אליכם עם תעודות לידה ונישואין לכל חוליה, מסמכים המעידים על צרפתיות הסבא, וכל בדל מסמך צרפתי של ההורה המעביר, גם ישן. זכרו את לקח סעיף 30-2: צריך החזקה מתמשכת בשני הדורות, שלכם ושל ההורה המעביר, לא רק של הסבא.
למי שגר בפריז או באיל-דה-פרנס, ההגשה פשוטה עוד יותר: ניתן להגיש את התיק ישירות למזכירות בבית המשפט, וזימונים מתקבלים בדואר המקומי בלי תיווך קונסולרי. שימו לב שהמזכירות רשאית לבקש את המקור של כל מסמך בכל שלב, ולכן מומלץ להחזיק את כל המקורות מסודרים בתיק אחד, עם צילומים מסודרים לפי סדר הדורות. כאשר מגישים מישראל בדואר, צרפו מכתב קצר המסביר את שרשרת ההשתייכות מדור לדור, כדי שהבודק יבין מיד את מבנה התיק; מכתב כזה אינו דרישה חוקית, אבל הוא מקל על הבודק לעקוב אחרי המסמכים ומונע טעויות של אי הבנה.
B. סירוב: פנייה לבית המשפט, נטל ההוכחה, והטענות שעבדו בפסיקה האחרונה
סירוב לתת תעודת אזרחות איננו סוף הדרך; החוק פותח דלת מפורשת לבית המשפט. סעיף 31-3 לחוק האזרחי קובע: “Lorsque le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire refuse de délivrer un certificat de nationalité, l’intéressé peut saisir le tribunal judiciaire qui décide s’il y a lieu de procéder à cette délivrance.” (כאשר מנהל המזכירות המשפטית של בית המשפט מסרב לתת תעודת אזרחות, המעוניין רשאי לפנות לבית המשפט, שמחליט אם יש לתת אותה). הפנייה מוגשת לבית המשפט, ה-tribunal judiciaire, והוא בוחן את התיק לגופו ומחליט אם התעודה תינתן. במקביל עומדת לרשות המבקש התביעה ההצהרתית לאזרחות, action déclaratoire de nationalité, שבה בית המשפט מכריז אם האדם צרפתי או לא; פסקי הדין החדשים שצוטטו לעיל ניתנו בדיוק בתביעות כאלה.
מי שקיבל סירוב בטענת ההתיישנות צריך לבנות את הערעור סביב שלוש טענות, לפי הסדר. ראשית, להוכיח את שרשרת ההשתייכות ואת החזקה במעמד: מסמכים צרפתיים של הסבא ושל ההורה המעביר, רציפות, תעודות מעמד. אם בידיכם תעודת אזרחות קודמת של ההורה או פסק דין שהכיר בו כצרפתי, צרפו אותם בראש התיק: לפי פסק הדין מ-2026, ערעור 24-17.442, הכרה שיפוטית בהורה לפני תום תקופת חצי המאה חוסמת את טענת ההתיישנות נגד הילד. שנית, אם התביעה מוגשת עבור ילדים קטינים, להזכיר את פסק הדין מ-2024, ערעור 23-19.405: לא ניתן להעלות את טענת סעיף 30-3 נגד קטינים ביום הגשת התביעה אם היא לא הועלתה נגד ההורה. שלישית, לבדוק את תנאי הסף של החריג עצמו: האם באמת לא הייתה החזקה לא למבקש ולא להורה המעביר, והאם האבות ישבו בחו״ל למעלה מחצי מאה; כל כשל באחד התנאים מפיל את טענת האובדן.
שימו לב לנטל ההוכחה בשלב הערעור: כל עוד אין בידיכם תעודת אזרחות, הנטל עליכם, המבקשים, להוכיח את הצרפתיות; ההיפוך שבסעיף 30 פועל רק לטובת מי שכבר מחזיק תעודה. לכן איכות התיק המצורף היא שקובעת. צרפו כל מסמך צרפתי, גם שפג תוקפו, של כל חוליה בשרשרת; צרפו רישומי קונסוליה, רישום במרשם הצרפתים בחו״ל, מסמכי הצבעה ושירות; והסבירו כל חור ברצף בגלוי, עם מסמכים חלופיים. בית המשפט שבוחן סירוב אינו מחפש תיק מושלם, אלא רצף אמין של חיים כצרפתים.
הסבר מפורט על דחיות תעודה ועל דרכי התקיפה שלהן תמצאו גם במדריך תעודת אזרחות צרפתית לישראלים: בקשה, סירוב וערעור. הכלל שחוזר בכל המדריכים הוא אחד: לא לוותר על סירוב ראשון. מנהל המזכירות בודק מסמכים; בית המשפט בודק צדק, והפסיקה האחרונה נוטה להגן על צאצאים כאשר ההורה הוכר בזמן או כאשר מדובר בקטינים.
טיפ אחרון לחיסכון בזמן: לפני ששולחים את התיק לפריז, עברו על רשימת המסמכים מול אדם נוסף במשפחה, וודאו שכל חוליה בשרשרת, מהסבא ועד המבקש, מגובה בתעודת לידה או נישואין, ושכל מסמך ישראלי נושא חותמת אפוסטיל תקפה. תיק שלם שנשלח בפעם הראשונה מתקדם מהר יותר מתיק שמוחזר להשלמות, וכל השלמה מוסיפה חודשים של המתנה.
סיכום: איך בודקים אם האזרחות שלכם עוד חיה ואיך מצילים אותה
התמונה העולה מהדין בסוף 2026 מאוזנת: מצד אחד, ילד של צרפתי הוא צרפתי, חזקה מתמשכת כצרפתים מקימה הוכחה, ותעודת אזרחות הופכת את נטל ההוכחה; מצד שני, משפחה שחיה מחוץ לצרפת למעלה מחצי מאה בלי שאיש מחבריה החזיק במעמד צרפתי חשופה לקביעת אובדן, והקביעה יכולה להירשם בשולי תעודת הלידה. בין שני הקטבים האלה נמצא המרחב שבו מוכרעים תיקים של ישראלים: איסוף מסמכים של שני דורות, הגשת בקשה מסודרת לבית המשפט של פריז, ואם מסרבים, פנייה לבית המשפט עם הטענות שהפסיקה האחרונה אישרה, הגנה על קטינים מכוח ההורה שהוכר, וחסימת טענת ההתיישנות מכוח פסק דין שניתן להורה בזמן. מי שמחזיק מסמך צרפתי כלשהו של הסבא או של ההורה, גם ישן, מחזיק נקודת פתיחה טובה; ומי שכבר קיבל סירוב, מחזיק בזכות מפורשת בחוק לפנות לבית המשפט שיבחן את התיק מחדש.