קיבלתם דרכון צרפתי בקונסוליה בתל אביב, הצבעתם בבחירות לצרפתים שמחוץ לצרפת, נרשמתם במרשם הצרפתים בחוץ לארץ, ואז הגיע מכתב: תעודת האזרחות הצרפתית, בצרפתית certificat de nationalité française, נדחתה, או שהדרכון לא חודש כי השרשרת המשפחתית לא הוכחה. ברגע הזה רבים שואלים אם נגמר הסיפור. לא בהכרח. לצד האזרחות מכוח ייחוס, בצרפתית filiation, לפי סעיף 18 לחוק האזרחי, קיים מסלול נפרד: הצהרת אזרחות, בצרפתית déclaration de nationalité, מכוח החזקה במעמד של צרפתי, בצרפתית possession d’état de Français, לפי סעיף 21-13 לחוק האזרחי. זה אינו אישור שהייתם צרפתים מאז הלידה, אלא רכישה בהצהרה אם במשך עשר השנים שלפני ההצהרה נהגתם כצרפתים והרשויות הצרפתיות נהגו בכם כך, גם אם במשפט לא הייתה לכם האיכות הזאת. בית המשפט לערעורים בפריז דחה תיק כזה ב־14 במאי 2024 בנימוק של מצב אזרחי לא ודאי; בית המשפט העליון, ב־18 ביוני 2025, ביטל. המאמר הזה מיועד לישראלים שחיו שנים כצרפתים במסמכים ואז גילו סירוב, למי שנולד בישראל להורה שנחשב צרפתי ולמי שגר בפריז או באיל־דה־פראנס ומחפש לאן להגיש. החלק הראשון מפרק את התנאי, את ההבדל מתעודת האזרחות ואת הראיות שנפסלות בהונאה. החלק השני מפרט את ההגשה בקונסוליה או בלשכת הרישום, את המועדים ואת הערעור לבית המשפט השיפוטי, בצרפתית tribunal judiciaire.
I. איך מוכיחים החזקה במעמד של צרפתי במשך עשר שנים לפי סעיף 21-13
A. מה דורש סעיף 21-13 ומה מבדיל אותו מתעודת אזרחות ומהצהרות 21-13-1 ו־21-13-2
הנוסח הרשמי של סעיף 21-13, בתוקף מאז 23 ביולי 1993, קובע: « Peuvent réclamer la nationalité française par déclaration souscrite conformément aux articles 26 et suivants , les personnes qui ont joui, d’une façon constante, de la possession d’état de Français, pendant les dix années précédant leur déclaration. Lorsque la validité des actes passés antérieurement à la déclaration était subordonnée à la possession de la nationalité française, cette validité ne peut être contestée pour le seul motif que le déclarant n’avait pas cette nationalité. » (יכולים לתבוע את האזרחות הצרפתית בהצהרה שנחתמת בהתאם לסעיפים 26 ואילך האנשים שנהנו, באופן קבוע, מהחזקה במעמד של צרפתי, במשך עשר השנים הקודמות להצהרתם. כאשר תוקפם של מעשים שנעשו לפני ההצהרה היה מותנה בהחזקת האזרחות הצרפתית, לא ניתן לחלוק על תוקף זה מן הטעם היחיד שלמצהיר לא הייתה אזרחות זו.) שלוש מילים מעשיות יוצאות מכאן. הראשונה: זו תביעה בהצהרה, לא הכרה אוטומטית. השנייה: עשר השנים נספרות לאחור מיום ההצהרה, לא מיום הלידה ולא מיום הסירוב לדרכון. השלישית: ההחזקה צריכה להיות קבועה, בצרפתית constante. מי שקיבל דרכון אחד לפני עשרים שנה ולא נגע ברשויות מאז, אינו ממלא את התנאי הזה רק בזכות המסמך הישן.
המסלול שונה מתעודת האזרחות. תעודת האזרחות, כפי שמסביר מדריך השירות הציבורי F1051, מוכיחה שאדם כבר צרפתי לפי החוק, לרוב מכוח ייחוס. סעיף 18 אומר: « Est français l’enfant dont l’un des parents au moins est français. » (צרפתי הוא הילד שאחד מהוריו לפחות הוא צרפתי.) אם ההורה היה צרפתי ביום הלידה והייחוס הוכח, המסלול הנכון הוא תעודת אזרחות ואחר כך דרכון, כפי שפורט במדריך על סירוב תעודת אזרחות לילד ישראלי ובמדריך על הוצאת דרכון צרפתי ראשון אחרי תעודת אזרחות. סעיף 21-13 פונה למצב ההפוך: במשפט אינכם צרפתים, או שהראיה לייחוס קרסה, אבל בפועל הרשויות הצרפתיות נהגו בכם כצרפתים. בית המשפט העליון, בלשון פסק 24-17.251 מיום 18 ביוני 2025, שפורסם בביולטן, ניסח כך: « La possession d’état de Français consistant dans le fait pour une personne de se comporter comme Française et d’avoir été traitée comme telle par les autorités françaises, même si, en droit, elle n’a pas cette qualité, il en résulte que la nationalité française par déclaration sur le fondement d’une possession d’état constante de dix années est acquise, dès lors que cette dernière n’est ni équivoque ni entachée de fraude et que la déclaration a été souscrite dans un délai raisonnable à compter de la connaissance par le déclarant de son extranéité. » (החזקה במעמד של צרפתי היא העובדה שאדם נוהג כצרפתי ושהרשויות הצרפתיות נהגו בו כך, גם אם במשפט אין לו איכות זו; מכאן נובע שהאזרחות הצרפתית בהצהרה על יסוד החזקה קבועה של עשר שנים נרכשת, כל עוד ההחזקה אינה דו־משמעית ואינה נגועה בהונאה, וכל עוד ההצהרה נחתמה במועד סביר מיום שהמצהיר נודע לו על זרותו.)
אין לערבב בין סעיף 21-13 לבין שני סעיפים סמוכים בשם. סעיף 21-13-1 נוגע לאדם בן שישים וחמש לפחות, שמתגורר בצרפת דרך קבע ובאופן חוקי עשרים וחמש שנים והוא הורה או סב של אזרח צרפתי. סעיף 21-13-2 נוגע למי שגר בצרפת מאז גיל שש, למד בה במוסדות בפיקוח המדינה, ויש לו אח או אחות שרכשו אזרחות לפי סעיפי הלידה בצרפת. שתי ההצהרות האלה מתקבלות אצל הרשות המינהלית, לא אצל הקונסול ולא אצל לשכת הרישום השיפוטית. סעיף 21-13, לעומתן, הוא הצהרה מסוג אחר לפי סעיף 26: « Les autres déclarations de nationalité sont reçues par le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire ou par le consul. » (יתר הצהרות האזרחות מתקבלות בידי מנהל שירותי לשכת הרישום של בית המשפט השיפוטי או בידי הקונסול.) מי שגר בישראל פונה אפוא, לפי החוק, לקונסול; מי שגר בפריז פונה לשירות האזרחות של בית המשפט השיפוטי בפריז, שמפרסם טופס ייעודי להצהרה לפי סעיף 21-13.
עוד הבחנה נחוצה מול אובדן אזרחות באי־שימוש, בצרפתית désuétude, לפי סעיף 30-3, שעליו נכתב במדריך על סירוב דרכון בטענת אי־שימוש חמישים שנה. שם מדובר באדם שהיה צרפתי מכוח ייחוס ואיבד את האיכות משום שבמשך חמישים שנה לא התגורר בצרפת ולא פנה לרשויות. כאן מדובר באדם שלא הוכח כצרפתי במשפט, אך נהנה מהחזקה במעמד. ערבוב בין שני המסלולים מוביל לתיק שגוי: מבקשים תעודת אזרחות במקום הצהרה, או מצהירים לפי 21-13 כשיש ייחוס בר־הוכחה. דף הקונסוליה הכללית בתל אביב, שעודכן ב־12 ביוני 2026 ואושר כתקף ב־8 בספטמבר 2026, מפרט נישואין לפי סעיף 21-2, התאזרחות, שחזור אזרחות ותעודת אזרחות, ואינו מקדיש דף נפרד לסעיף 21-13. החוק, לא דף המידע, קובע מי מוסמך לקבל את ההצהרה.
הפסקה השנייה של סעיף 21-13 מגנה על מעשים שנעשו לפני ההצהרה. נישואין בצרפת, צוואה, רישום ילד או עסקה שדרשו אזרחות צרפתית אינם נופלים רק משום שבדיעבד התברר שלמצהיר לא הייתה אזרחות באותו יום. זו הגנה על יציבות המעשים, לא פטור מהוכחת עשר השנים. מי שמבקש היום דרכון או תעודת זהות אחרי רישום ההצהרה עדיין צריך את ההעתק הרשום של ההצהרה, ואחר כך תעודת אזרחות, כפי שמזכיר דף הקונסוליה תחת הכותרת על הוכחת האזרחות הצרפתית.
B. אילו ראיות נחשבות, מתי ההחזקה דו־משמעית, ומתי הונאה – גם של הורה – פוסלת
בית המשפט העליון חוזר על אותה הגדרה מאז 2025: להתנהג כצרפתי ולהיות מטופל כך בידי הרשויות הצרפתיות. בתיק ישראלי המשמעות היא חבילת ראיות חיה, לא צילום בודד. דרכונים ביומטריים שהונפקו בקונסוליה בתל אביב או בחיפה, תעודות זהות צרפתיות, כרטיס בוחר בבחירות לצרפתים שמחוץ לצרפת, אישור רישום במרשם הצרפתים בחוץ לארץ, תעתיק לידה או נישואין שנעשה בשירות המרכזי של מצב אזרחי בנאנט, בצרפתית Service central d’état civil, גיוס ליום ההכנה להגנה, בצרפתית Journée défense et citoyenneté, או כרטיס תושב צרפתי שהוצג כצרפתי ולא כזר. כל אלה מראים יחס של רשות צרפתית. לעומתם, תעודת לידה ישראלית, דרכון ישראלי או רישום בביטוח לאומי בישראל אינם מוכיחים החזקה במעמד של צרפתי, גם אם הם נחוצים לזהות.
ההחזקה חייבת להיות רצופה ולא דו־משמעית. בית המשפט העליון, ב־4 ביולי 2018, בתיק 17-20.588 שפורסם בביולטן, קבע: « pour être efficace et ouvrir la possibilité de souscrire la déclaration d’acquisition de la nationalité française prévue à l’article 21-13 du code civil, la possession d’état doit être continue et non équivoque et ne pas avoir été constituée ou maintenue par fraude » (כדי שתהיה יעילה ותפתח את האפשרות לחתום על הצהרת רכישת האזרחות הצרפתית הקבועה בסעיף 21-13 לחוק האזרחי, ההחזקה במעמד צריכה להיות רצופה ולא דו־משמעית, ואל לה להיות מוקמת או מקוימת בהונאה). דו־משמעות נוצרת כאשר הרשויות עצמן מטילות ספק לאורך התקופה: סירוב לחדש דרכון, הודעת זרות, בצרפתית extranéité, או פסק שקובע שאינכם צרפתים. עצם פסק הזרות אינו הופך מיד את ההחזקה לדו־משמעית, כפי שנאמר בתיק 19-19.028, אבל הוא מתחיל את מרוץ המועד הסביר להגיש הצהרה. מי שממשיך להחזיק דרכון אחרי שנמסר לו שהוא אינו צרפתי, אינו יכול לטעון שההחזקה נשארה נקייה מכל עוררין.
הונאה פוסלת גם כשהמצהיר לא יזם אותה. באותו פסק מ־2018 נדון מקרה שבו אב זייף תעודת לידה כאילו נולד באי ראוניון, ועל בסיס זה הונפקו לבת הקטינה דרכון ותעודת זהות. באותו פסק אישר בית המשפט העליון את ביטול ההצהרה: ערכאת הערעור הסיקה כדין שההחזקה במעמד הוקמה בהונאה, ואין נפקא מינה שהבת הקטינה לא עמדה במקור ההונאה. לישראלים המשמעות חדה: אם דרכון צרפתי הוצא על יסוד תעודה ישראלית מזויפת, תעתיק כוזב או זהות בדויה של הורה, סעיף 21-13 אינו מתקן את הפגם. אם לעומת זאת המסמכים ישראליים תקינים אך חסרים, או שיש שתי גרסאות של מקום לידה בלי זיוף, המסלול נשאר פתוח. זה בדיוק מה שהפריד בין פסק ההונאה של 2018 לבין פסקי 2025 ו־2026 על מצב אזרחי לא ודאי.
בפסק 24-17.251 הציגו ההורים שתי תעודות לידה קמרוניות עם בתי חולים שונים. ערכאת הערעור בפריז, הקוטב השלישי הלשכה החמישית, קבעה שאין מצב אזרחי ודאי ולכן אין אזרחות. בית המשפט העליון ביטל: « Pour dire que Mme [T] [D] n’est pas française, l’arrêt retient qu’en l’état de la production par ses parents de deux actes de naissance camerounais désignant comme lieu de naissance des maternités différentes, elle ne justifie pas d’un état civil certain. » (כדי לומר שהגברת אינה צרפתייה, פסק הערעור קובע שבמצב שבו הוריה הציגו שתי תעודות לידה קמרוניות המציינות בתי חולים שונים כמקום לידה, היא אינה מצדיקה מצב אזרחי ודאי.) ואחר כך: « En statuant ainsi, par ce seul motif, impropre à écarter l’acquisition de la nationalité française par déclaration sur le fondement de la possession d’état, la cour d’appel a violé le texte susvisé. » (בקובעה כך, בנימוק יחיד זה שאינו מתאים לדחות את רכישת האזרחות הצרפתית בהצהרה על יסוד ההחזקה במעמד, ערכאת הערעור הפרה את הסעיף האמור.) אותו היגיון חזר ב־21 בינואר 2026 בתיק 24-14.395 וב־11 בפברואר 2026 בתיק 24-21.514: « De ce que la possession d’état est une situation de fait, il se déduit que, par exception au principe selon lequel nul ne peut se voir reconnaître la nationalité française s’il ne justifie d’un état civil certain, cette exigence n’est pas une condition supplémentaire d’acquisition de la nationalité française sur le fondement de l’article 21-13 du code civil. » (מכך שההחזקה במעמד היא מצב עובדתי נגזר, כחריג לעיקרון שלפיו אין להכיר באדם כצרפתי אם אינו מצדיק מצב אזרחי ודאי, שדרישה זו אינה תנאי נוסף לרכישת האזרחות הצרפתית על יסוד סעיף 21-13 לחוק האזרחי.)
לישראלים שנולדו בבתי חולים שונים, שתעודת הלידה הישראלית תוקנה אחרי שנים, או שמשרד הפנים הישראלי הוציא תמצית עם תאריך שונה מתעודת בית החולים, יש כאן בשורה מוגבלת ומדויקת. סעיף 47 לחוק האזרחי אומר שתעודה זרה שנערכה לפי הצורה הנהוגה באותה מדינה עושה אמון, « sauf si d’autres actes ou pièces détenus, des données extérieures ou des éléments tirés de l’acte lui-même établissent, le cas échéant après toutes vérifications utiles, que cet acte est irrégulier, falsifié ou que les faits qui y sont déclarés ne correspondent pas à la réalité. » (אלא אם מעשים או מסמכים אחרים המוחזקים, נתונים חיצוניים או יסודות המופקים מן התעודה עצמה מוכיחים, במידת הצורך אחרי כל הבדיקות המועילות, שהתעודה אינה סדירה, מזויפת, או שהעובדות המוצהרות בה אינן תואמות את המציאות.) במסלול ייחוס, סתירה בין שתי תעודות ישראליות עלולה להפיל תעודת אזרחות. במסלול 21-13, לפי פסקי 2025 ו־2026, אותה סתירה לבדה אינה חוסמת את ההצהרה, אם עשר שנות ההחזקה הוכחו בלי הונאה. מי שמבקש את שני המסלולים באותו תיק בלי להפריד ביניהם מסכן את שניהם.
הראיות צריכות לכסות את עשר השנים שלפני ההצהרה, לא רק את שנת הדרכון הראשון. סדרה של דרכונים שחודשו, רישום קונסולרי מתמשך, השתתפות בבחירות, כתובות בצרפת אם גרתם שם, ותכתובת עם הקונסוליה או עם המחוז, בצרפתית préfecture, בונים רצף. פער של שנים בלי כל מגע עם רשות צרפתית מחליש את הטענה ל« constante ». אם במהלך העשור סירבה הקונסוליה לחדש דרכון ואחר כך שבה והנפיקה, יש להסביר את הפער במסמכים, לא להסתיר אותו. כתבה באתר actu-juridique מיום 27 ביוני 2025, וכן סקירה ב־Dalloz Actualité, חזרו על פסק 18 ביוני 2025 לציבור המשפטנים; הן אינן מחליפות את נוסח הפסק, והן אינן דנות בישראל. הערך לקורא העברי הוא ליישם את אותה אמת מידה על תיק קונסולרי ישראלי: התנהגות מול רשויות צרפת, לא מול רשויות ישראל.
II. מה עושים אחרי סירוב לרשום את ההצהרה או אחרי גילוי שאינכם רשומים כצרפתים
A. איפה מגישים בישראל או בפריז, תוך כמה זמן, ומי נושא בנטל ההוכחה
סעיף 26 מחלק את ההצהרות לשתי משפחות. הצהרות נישואין לפי סעיף 21-2, הצהרות הורה או סב לפי 21-13-1 והצהרות אח לפי 21-13-2 מתקבלות אצל הרשות המינהלית. « Les autres déclarations de nationalité sont reçues par le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire ou par le consul. Les formes suivant lesquelles ces déclarations sont reçues sont déterminées par décret en Conseil d’Etat. Il en est délivré récépissé après remise des pièces nécessaires à la preuve de leur recevabilité. » (יתר הצהרות האזרחות מתקבלות בידי מנהל שירותי לשכת הרישום של בית המשפט השיפוטי או בידי הקונסול. הצורות שבהן מתקבלות הצהרות אלה נקבעות בצו במועצת המדינה. ניתן עליהן אישור קבלה אחרי מסירת המסמכים הדרושים להוכחת קבילותן.) סעיף 21-13 נכנס למשפחה השנייה. מי שגר בישראל פונה לקונסוליה הכללית של צרפת בתל אביב, גם אם דף האזרחות של הקונסוליה מדגיש כרגע את סעיף 21-2. מי שגר בפריז פונה לשירות האזרחות הצרפתית של בית המשפט השיפוטי בפריז, בכתובת Parvis du Tribunal, 75859 Paris Cedex 17, שמפרסם במפורש טופס להצהרה לפי סעיף 21-13, תחת הכותרת הצרפתית Acquérir la nationalité française par possession d’état pendant au moins 10 ans.
המועד הפנימי של הרשות אינו שנה. סעיף 26-3 קובע: « Le ministre ou le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire refuse d’enregistrer les déclarations qui ne satisfont pas aux conditions légales. Sa décision motivée est notifiée au déclarant qui peut la contester devant le tribunal judiciaire durant un délai de six mois. » (השר או מנהל שירותי לשכת הרישום של בית המשפט השיפוטי מסרב לרשום הצהרות שאינן ממלאות את התנאים החוקיים. החלטתו המנומקת נמסרת למצהיר, שיכול לחלוק עליה לפני בית המשפט השיפוטי בתוך שישה חודשים.) בהמשך אותו סעיף: « La décision de refus d’enregistrement doit intervenir six mois au plus après la date à laquelle a été délivré au déclarant le récépissé constatant la remise de toutes les pièces nécessaires à la preuve de recevabilité de la déclaration. Le délai est porté à un an pour les déclarations souscrites en vertu des articles 21-2 , 21-13-1 et 21-13-2. » (החלטת הסירוב לרישום חייבת להינתן לכל היותר שישה חודשים אחרי היום שבו נמסר למצהיר אישור הקבלה המאשר את מסירת כל המסמכים הדרושים להוכחת קבילות ההצהרה. המועד מוארך לשנה להצהרות שנחתמו מכוח הסעיפים 21-2, 21-13-1 ו־21-13-2.) סעיף 21-13 אינו ברשימת ההארכה. מי שמחכה שנה כאילו מדובר בהצהרת נישואין מפסיד את מסגרת ששת החודשים של הרשות ועלול לפספס גם את ששת חודשי הערעור.
אם אין סירוב במועד, סעיף 26-4 קובע: « A défaut de refus d’enregistrement dans les délais légaux, copie de la déclaration est remise au déclarant revêtue de la mention de l’enregistrement. » (בהעדר סירוב לרישום במועדים החוקיים, נמסר למצהיר העתק ההצהרה הנושא את ציון הרישום.) התובע הכללי, בצרפתית ministère public, יכול עדיין לתקוף את הרישום: « Dans le délai de deux ans suivant la date à laquelle il a été effectué, l’enregistrement peut être contesté par le ministère public si les conditions légales ne sont pas satisfaites. L’enregistrement peut encore être contesté par le ministère public en cas de mensonge ou de fraude dans le délai de deux ans à compter de leur découverte. » (בתוך שנתיים מיום שנעשה הרישום יכול התובע הכללי לחלוק עליו אם התנאים החוקיים אינם מתקיימים. הרישום ניתן עדיין לתקיפה בידי התובע הכללי במקרה של שקר או הונאה בתוך שנתיים מיום גילוים.) רישום אינו סוף פסוק אם ההחזקה הייתה כוזבת. הוא גם אינו דרכון: אחרי הרישום יש לבקש אזכור בשולי תעודת הלידה הצרפתית, אם יש תעתיק, ואחר כך תעודת אזרחות, ורק אז חידוש דרכון או תעודת זהות, נושא שפורט במדריך על סירוב תעודת זהות ודרכון בקונסוליית תל אביב.
מתי חייבים להגיש. בית המשפט העליון, ב־30 בספטמבר 2020, בתיק 19-19.028 שפורסם בביולטן, קבע: « Il résulte de l’article 21-13 du code civil que, peut réclamer la nationalité française par déclaration la personne qui a joui, d’une façon constante, de la possession d’état de Français pendant les dix années précédant sa déclaration, à condition d’agir dans un délai raisonnable à compter de la connaissance de son extranéité. » (מסעיף 21-13 לחוק האזרחי עולה שיכול לתבוע את האזרחות הצרפתית בהצהרה מי שנהנה, באופן קבוע, מהחזקה במעמד של צרפתי במשך עשר השנים הקודמות להצהרתו, ובלבד שיפעל במועד סביר מיום שנודעה לו זרותו.) באותו תיק המתין המצהיר יותר משבע־עשרה שנים אחרי פסק שקבע את זרותו, וההצהרה נדחתה כמאחרת. המועד הסביר אינו מספר קשיח בחוק, אבל שבע־עשרה שנה בלי הסבר אינן סבירות. לישראלי שנודע לו על הסירוב לדרכון או לתעודת אזרחות ב־2026, המתנה עד 2030 בלי תיק ראיות ובלי הצהרה היא סיכון משפטי, לא אסטרטגיה.
נטל ההוכחה. סעיף 30 אומר: « La charge de la preuve, en matière de nationalité française, incombe à celui dont la nationalité est en cause. Toutefois, cette charge incombe à celui qui conteste la qualité de Français à un individu titulaire d’un certificat de nationalité française délivré conformément aux articles 31 et suivants . » (נטל ההוכחה בעניין אזרחות צרפתית מוטל על מי שאזרחותו עומדת לדיון. עם זאת, הנטל מוטל על מי שחולק על איכות הצרפתי של אדם המחזיק בתעודת אזרחות צרפתית שהוצאה בהתאם לסעיפים 31 ואילך.) בלי תעודת אזרחות, אתם נושאים בנטל. עם תעודת אזרחות בתוקף, מי שתוקף אתכם נושא בנטל. לכן סירוב לתעודת אזרחות, לפי סעיף 31-3, הוא צומת: « Lorsque le directeur des services de greffe judiciaires du tribunal judiciaire refuse de délivrer un certificat de nationalité, l’intéressé peut saisir le tribunal judiciaire qui décide s’il y a lieu de procéder à cette délivrance. » (כאשר מנהל שירותי לשכת הרישום של בית המשפט השיפוטי מסרב למסור תעודת אזרחות, רשאי המעוניין לפנות לבית המשפט השיפוטי, המחליט אם יש מקום למסור אותה.) אפשר לתקוף את הסירוב לתעודה אם הייחוס קיים, ואפשר במקביל, או אחרי דחייה, לבחור בהצהרת 21-13 אם ההחזקה במעמד היא העובדה החזקה. שני המסלולים אינם זהים בנטל, במועד ובערכאה המקבלת את המסמך הראשון.
B. ערעור לבית המשפט השיפוטי, פריז ואיל־דה־פראנס, כשתעודות הלידה הישראליות חסרות או סותרות
הסמכות השיפוטית אינה של בית המשפט המינהלי בנאנט ואינה של ועדת הוויזות. סעיף 29 לחוק האזרחי קובע: « La juridiction civile de droit commun est seule compétente pour connaître des contestations sur la nationalité française ou étrangère des personnes physiques. » (הערכאה האזרחית של הדין הכללי לבדה מוסמכת לדון במחלוקות על האזרחות הצרפתית או הזרה של בני אדם.) סעיף 1038 לקוד סדר הדין האזרחי חוזר על כך ומוסיף את הסירוב למסור תעודת אזרחות. הסמכות המקומית, לפי סעיף 1039 לקוד סדר הדין האזרחי, ברורה לישראלים: « Le tribunal judiciaire territorialement compétent est celui du lieu où demeure la personne dont la nationalité est en cause ou, si cette personne ne demeure pas en France, le tribunal judiciaire de Paris. » (בית המשפט השיפוטי המוסמך מבחינה מקומית הוא זה של מקום מגוריו של האדם שאזרחותו עומדת לדיון, או, אם אדם זה אינו מתגורר בצרפת, בית המשפט השיפוטי של פריז.) מי שגר בתל אביב, בחיפה, בירושלים או בכל מקום בישראל ואינו מתגורר בצרפת, מתדיין בפריז. מי שגר בננטר, בבוביני, בקרטיי או בוורסאי מתדיין בבית המשפט של מקום מגוריו באיל־דה־פראנס.
התביעה עצמה מוגשת נגד התובע הכללי או בידיו. סעיף 1042 לקוד סדר הדין האזרחי קובע: « Toute action qui a pour objet principal de faire déclarer qu’une personne a ou n’a pas la qualité de Français, est exercée par le ministère public ou contre lui sans préjudice du droit qui appartient à tout intéressé d’intervenir à l’instance. » (כל תביעה שמטרתה העיקרית להצהיר שלאדם יש או אין איכות של צרפתי מופעלת בידי התובע הכללי או נגדו, בלי לפגוע בזכותו של כל מעוניין להצטרף להליך.) אין זו עתירה נגד הקונסול במינהל. סירוב הקונסול או סירוב מנהל לשכת הרישום לפי סעיף 26-3 נפתח בתביעה אזרחית בתוך שישה חודשים. פסק 18 ביוני 2025 מראה שערכאת הערעור בפריז, הקוטב השלישי הלשכה החמישית, היא הערכאה שדנה בערעורים על פסקי האזרחות של פריז; שם בוטל הפסק שדרש מצב אזרחי ודאי כתנאי נוסף לסעיף 21-13. מי שגר בפריז או באיל־דה־פראנס צריך ליישר כתובות בין תיק האזרחות, תיק השהייה אם יש, ומרשם התושבים, כי הזמנה שלא נמסרה בכתובת הנכונה אינה עוצרת מועדים.
שירות האזרחות של בית המשפט השיפוטי בפריז, לפי העמוד הרשמי שעודכן ב־22 בספטמבר 2022, מוסמך למסור תעודות אזרחות למי שגר בפריז או למי שגר בחוץ לארץ ונולד בפריז או בחוץ לארץ, ולקבל הצהרות של פריזאים במקרים הקבועים בחוק. הוא מצהיר שאינו מוסמך להצהרות נישואין, להצהרות הורים או אחים לפי 21-13-1 ו־21-13-2, ולהתאזרחות; אלה עוברות למחוז או לקונסוליה. לעומת זאת הוא מפרסם טופס להצהרת החזקה במעמד לפי סעיף 21-13. דלפק הקבלה פתוח מיום שני עד שישי מ־9:30 עד 13:00, הטלפון 01 44 32 92 90 פועל אחר הצהריים, והדוא״ל הוא [email protected]. אלה פרטי קבלה, לא הבטחה לרישום. מי שמגיע מאיל־דה־פראנס שאינה פריז העיר אינו יכול להניח שפריז תקבל את ההצהרה הראשונה; הסמכות המקומית של ההצהרה נצמדת למגורים, והסמכות של התביעה אחרי סירוב נצמדת לסעיף 1039.
כשתעודות הלידה הישראליות חסרות, סותרות או תוקנו באיחור, אסטרטגיית התיק חייבת להפריד בין שתי שאלות. הראשונה: האם סעיף 47 שומט את אמון התעודה הישראלית במסלול הייחוס. אם כן, תעודת האזרחות עלולה להידחות, ואז נשארת תביעה לפי סעיף 31-3 או מעבר למסלול 21-13. השנייה: האם עשר שנות ההחזקה במעמד הוכחו במסמכים צרפתיים תקינים. פסק 11 בפברואר 2026 חזר והדגיש שהדרישה למצב אזרחי ודאי אינה תנאי נוסף לסעיף 21-13. אין פירוש הדבר שזיוף ישראלי מתקבל. פסק 2018 נשאר: הונאה במקור ההחזקה, גם של הורה, פוסלת. המצהיר הישראלי צריך אפוא לאסוף דרכונים, כרטיסי בוחר, רישום קונסולרי ותכתובת רשמית על פני עשר שנים, לצרף הסבר כנה על תיקון תעודת הלידה, ולא להציג את סעיף 21-13 כתחליף לתעודה מזויפת.
אחרי פסק שמכיר באזרחות, או אחרי רישום הצהרה שלא הותקף, הצעד הבא הוא מעשי. מבקשים העתק רשום של ההצהרה, אזכור בשולי תעודת הלידה אם קיים תעתיק צרפתי, תעודת אזרחות, ורק אחר כך תור לדרכון או לתעודת זהות בקונסוליה או בעיר בצרפת. מי שגר בפריז ובאיל־דה־פראנס נתקל לעיתים בפער בין לשכת הרישום שרשמה את ההצהרה לבין תחנת המשטרה או העירייה שמנפיקות את תעודת הזהות; בלי תעודת אזרחות או בלי אזכור, ההנפקה עלולה להיעצר גם אחרי זכייה בבית המשפט. סעיף 1041 לקוד סדר הדין האזרחי מוסיף שהפסק אינו ניתן לביצוע זמני, ושתקופת הערעור לבית המשפט העליון עוצרת את הביצוע. ניצחון בערכאה ראשונה בפריז אינו סוף אם התובע הכללי מערער. יש לתכנן את חידוש הדרכון רק אחרי פסק חלוט או אחרי רישום יציב לפי סעיף 26-4.
לסיכום הביניים של החלק הזה: ישראלים בחוץ לארץ מגישים את ההצהרה לקונסול לפי סעיף 26, חולקים על סירוב בתוך שישה חודשים לפי סעיף 26-3, ומתדיינים בבית המשפט השיפוטי של פריז לפי סעיף 1039 אם אינם גרים בצרפת. ישראלים שגרים בפריז מגישים לשירות האזרחות ב־Parvis du Tribunal. ישראלים שגרים באיל־דה־פראנס מחוץ לפריז העיר מגישים בבית המשפט של מקום מגוריהם, ועולים לערעור בערכאת הערעור של פריז או ורסאי לפי המחוז. תעודות ישראליות סותרות אינן, לבדן, חוסמות את סעיף 21-13 אחרי פסקי 2025 ו־2026; הונאה במסמך צרפתי או ישראלי ששימש להנפקת הדרכון כן חוסמת, לפי פסק 2018. המועד הסביר מתחיל ביום שנודעה הזרות, לא ביום שבו נמאס לחכות לתור בקונסוליה.
סיכום
סעיף 21-13 אינו קיצור דרך למי שיש לו הורה צרפתי בר־הוכחה, ואינו תיקון לזיוף. הוא מסלול הצהרה למי שנהג כצרפתי וטופל כך בידי רשויות צרפת במשך עשר השנים שלפני ההצהרה, בלי דו־משמעות ובלי הונאה, ובמועד סביר אחרי שנודעה לו זרותו. כך ניסח בית המשפט העליון ביוני 2025, בינואר 2026 ובפברואר 2026, וכך יש לקרוא את הסעיף מול תעודת אזרחות שנדחתה בישראל. ההגשה נעשית לקונסול או ללשכת הרישום, לא למחוז של הצהרת נישואין. הסירוב המנומק נתקף בתוך שישה חודשים בבית המשפט השיפוטי; בהעדר סירוב במועד נרשמת ההצהרה, והתובע הכללי יכול לתקוף שנתיים. מי שגר בישראל מתדיין בפריז. מי שגר בפריז או באיל־דה־פראנס נצמד לבית המשפט של מגוריו ולערכאת הערעור של המחוז. אחרי רישום יציב או פסק חלוט מבקשים תעודת אזרחות ורק אז דרכון. תיק שמערבב ייחוס, החזקה במעמד ואי־שימוש של חמישים שנה מאבד את שלושתיהם.